חדושי ר' חיים הלוי ד

שיכוון שהוא עומד בתפלה לפני ד'. כמבואר בדבריו פ"ד שם ז"ל ומה היא הכוונה שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו עומד לפני השכינה. ונראה דכוונה זו אינה מדין כוונה רק שהוא מעצם מעשה התפלה, ואם אין לבו פנוי ואינו רואה את עצמו שעומד לפני ד' ומתפלל אין זה מעשה תפלה, והרי הוא בכלל מתעסק דאין בו דין מעשה. וע"כ מעכבת כוונה זו בכל התפלה. דבמקום שהי' מתעסק דינו כלא התפלל כלל. וכאלו דלג מלות אלה. והלא ודאי דלענין עצם התפלה כל הי"ט ברכות מעכבין. ורק היכא שמכוון ומכיר מעשיו ויודע שהוא עומד בתפלה אלא שאינו יודע פירוש הדברים שזה דין מסוים רק בתפלה לבד, הוספת דין כוונה. בזה הוא דאיירי הסוגיא דברכות דף ל"ד המתפלל צריך שיכוון לבו בכל הברכות ואם אינו יכול לכוון את לבו בכולם יכוון באחת מהן. אר"ח אר"ס משום חד דבי רבי באבות. ובאמת דגם בדין כוונה תרי דינים יש בזה, חדא דין כוונה שמכוון לעשות המצוה והוי מדין כוונה של כל המצות דקי"ל מצות צריכות כוונה. ובזה אין חילוק בין ברכה ראשונה לשאר התפלה. כיון דהוא דין הנוהג בכל המצות. וכשאר המצות דכל המצוה כולה צריכה כוונה ולא מהני כוונת מקצתה ה"נ בתפלה דכוותה כולה צריכה כוונה. וזהו שפסק כן הרמב"ם דהא דבעינן שידע שהוא עומד בתפלה מעכב בכל התפלה כולה. והיינו מתרי טעמי. חדא משום דבלא"ה הוי מתעסק. ועוד משום דין מצות צריכות כוונה. דתרווייהו מעכבי בכל התפלה. כמו בכל המצות. ורק בכוונת פירוש הדברים דהוא דין מסוים רק בתפלה בזה הוא דקי"ל דלא מעכבא רק בברכה ראשונה דאבות וכמבואר בהסוגיא דברכות דף ל"ד, והנה בפ"ד גבי כוונת שיודע שהוא מתפלל כתב הרמב"ם ז"ל כוונת הלב כיצד כל תפלה שאינה בכוונה אינה תפלה ואם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה מצא דעתו משובשת ולבו טרוד אסור לו להתפלל עד שתתישב דעתו, ובפ"י שם לא כתב הרמב"ם רק חד גוונא מי שהתפלל ולא כיון לבו יחזור ויתפלל בכוונה. ואינך תרי בבי שימוד דעתו אם יכול לכוון וכן הא דבלא כיון הוי, כלא התפלל השמיט. ונראה דדעת הרמב"ם דשני מחלקות הן בתפלה. זאת הכוונה שהוא מכוון ומכיר שהוא עומד בתפלה דזה הוי משום דין מתעסק ומשום דין מצות צריכות כוונה דזה הדין והעיכוב הלא נוהג בכל התורה ובכל המצות לחוד. וכונת פירוש המלות לחוד. ותרי גווני חיובי המה בתפלה. מחויב הוא לכוון שהוא עומד בתפלה משום דלא שניא תפלה משאר המצות. ומחויב הוא בכוונת פירוש הדברים משום חובת כוונה המסוים רק בתפלה. ושני החיובים אין מעכבין זא"ז. אלא דיוצא מזה ממילא. דאם הוא מתעסק או חסר לו דין כוונה של כל המצות א"כ הרי בטל עיקר המצוה, וממילא דהרי הוא כלא התפלל, ואם אינו יכול לכוון אל יתפלל כיון דאין זה תפלה כלל, אכן בחובת כוונה של פירוש הדברים כיון דהויא מסוימת רק בתפלה ע"כ אמרינן דאע"ג דאינו יכול לקיימה מ"מ שפיר חיילא עלי' חובת, תפלה שיעשה אותה ככל המצות ואית בה דין תפלה. ואם שיוכל להיות כן גם בלא טעמא. אבל יש להוסיף עוד, לדעת הרמב"ם דחובת התפלה ומצותה הוי מד"ת, ואפילו להחולקים על הרמב"ם היינו רק בחיובה אבל קיומה וענינה הוי לכו"ע מד"ת, וא"כ מתעסק דהוי דין דאורייתא בכה"ת כולה דמתעסק אינו כלום מד"ת, וכן הא דמצות צריכות כונה דנוהג בכל מצות התורה, הוי ג"כ דין עיכוב שלו מד"ת ואינה תפלה מד"ת, ע"כ לא יתפלל, משא"כ דין כונה של פירוש הדברים המסוים רק בתפלה הרי גם בתפלה עצמה אינו רק מתק"ח, וא"כ שפיר נוכל לומר כיון דמדאורייתא מיהא הויא תפלה ע"כ יתפלל גם בלא יכול לכוון זאת. ואך אם יכול לכוון רק שהתפלל בלא כוונה יחזור ויתפלל משום הך כוונה שחיובה מדבריהם, וע"כ לא הביא הרמב"ם רק שיחזור ויתפלל ולא יותר וכש"נ. פ"י ה"ו מי שהי' עומד בתפלה ונזכר שכבר התפלל פוסק ד ואפילו באמצע ברכה ואם היתה תפלת ערבית אינו פוסק שלא התפלל אותה מתחלה אלא על דעת שאינה חובה עכ"ל, ובהשגות ז"ל אין כאן נחת רוח עכ"ל. עיין בכ"מ שפי' ההשגה משום דס"ל דגם תפלת ערבית קבלוה בחובה ודינו שפוסק באמצע הברכה. ולדעת הרמב"ם צ"ל דהא דחובה ונדבה לא מצטרפי הוא משום דהן חלוקין בעצם החפצא של תפלה, דזו תפלת חובה וזו תפלת נדבה. וערבית דין רשות ונדבה עלה, והא דקבעוה לחובה פירושו שקבעו חובה על עצמן להתפלל תפלת רשות ונדבה, אבל התפלה בעצמותה נדבה ורשות היא, כיון דבעיקר תקנת וחובת תפלה אינה רק רשות ונדבה. וע"כ שפיר פסק הרמב"ם דערבית הואיל והיא בעצמותה רשות ונדבה מצטרפת עם תפלת נדבה דחד מינא נינהו, ושארי תפלות דהויין חובה בעיקר מילתייהו הווין תרי מיני ולא מצטרפי עם נדבה. והנה ברי"ף בדין תפלת ערבית רשות סיים ז"ל מיהו הנ"מ היכא דלא צלי לי' כלל אבל היכא דצלי לי' לתפלת ערבית כבר שווי' עלי' לחובה וכו' ואפילו למ"ד רשות חובה הוא דליתא אבל מצוה איתא והאידנא נהוג עלמא לשווי' כחובה, והרמב"ם בפ"א שם כתב ז"ל ואין תפלת ערבית חובה כתפלת שחרית ומנחה ואעפ"כ נהגו וכו' להתפלל תפלת ערבית וקבלוה עליהם כתפלת חובה. ונראה דהשמיט הא דכתב הרי"ף דמשהתחיל להתפלל שויי' חובה דהוי דין בעצמותה של התפלה דמשהתחיל להתפלל נעשית חובה מאלי', דלפ"ז התפלה בעצמה שניא היא מתפלת נדבה,, והרמב"ם דסובר דתפלת ערבית בעצמותה הויא חד מינא עם תפלת נדבה ע"כ השמיט וסיים רק הא דקבעוה כחובה ר"ל דנהגו להתפלל התפלת נדבה וכמש"נ. ועיין עוד בפ"ג מהל' תפלה שכתב הרמב"ם ז"ל תפלת הערב אע"פ שאינה חובה המתפלל אותה זמנה מתחלת הלילה עד שיעלה עמוד השחר וכו' המתפלל תפלה קודם זמנה לא יצא יד"ח וחוזר ומתפלל אותה בזמנה וכו' ויש לו להתפלל:

תפלת ערבית של שבת בערב שבת קודם שתשקע החמה וכו' לפי שתפלת ערבית רשות. הרי להדיא דדעת הרמב"ם דתפלת ערבית דין רשות ודין נדבה עלה גם בשעה שמתפלל אותה. והיינו כטעמי' דמצטרפת עם תפלת רשות ונדבה, וחד מינא נינהו. והראב"ד שם השיג וכתב שאין ראוי לעשות כן אלא לצורך שעה, והיינו כדעת הרי"ף דלא הויא חד מינא עם נדבה ובשעת התפלה חוזרת להיות חובה מאלי' וכמש"נ. אולם אשר יראה בדעת הראב"ד. דהנה בברכות דף כ"א אר"י אמר שמואל הי' עומד בתפלה ונזכר שהתפלל פוסק ואפילו באמצע ברכה וכו' ואר"י א"ש התפלל ונכנס לבה"כ ומצא ציבור שמתפללין אם יכול לחדש בה דבר יתפלל ואם לאו אל יתפלל וצריכא דאי אשמעינן הכא משום דלא אתחיל בה אבל התם דאתחיל בה אימא לא צריכא. וכתב הרי"ף דהא דר"י אמר שמואל לא פליגא אדר' יוחנן דהלואי שיתפלל אדם כל היום כולו דההיא ג"כ ביכול לחדש קמיירי ואי לא אל יתפלל. ואפילו באמצע ברכה פוסק, אכן ברש"י בשם בה"ג פסק דהלכה כר"י בספק התפלל וכר"י אמר שמואל בודאי התפלל. ומבואר בדעתם דר"י אמר שמואל ור"י פליגי. וברמב"ם פ"א מהל' תפלה פסק וז"ל תפלות אלו אין פוחתין מהם אבל מוסיפין עליהם וכו' וכל אותן התפלות שמוסיף כמו מקריב נדבות לפיכך צריך לחדש דבר, הרי להדיא בדעת הרמב"ם דהא דצריך