חדושי ר' חיים הלוי מה

אלא דבעיקר הך מילתא שהחלטנו, דמהך דתרי כמאה נלמד דכל שהוא במקום עדים לא מהני רובא, יש לדקדק, דבאמת לא נאמר כלל בזה דבמקום עדים לא נהיג רובא, ורק דהעדות עצמה לא חייל בה דין רובא, דנימא דבהלכות עדות יהא דינא דהכל הולך אחר הרוב, ושהרוב דעות יהא עדיף בהלכות עדות מהמיעוט, ע"ז הוא דבא הגזה"כ דתרי כמאה דבעצם דין עדותן שקולין הם, וחשיבא הכחשה של עדות שקולה, ואין הרוב מעדיף את העדות יותר, אבל לא מצינו שיהא נאמר דבמקום עדות ליכא דין רובא כלל. והכי נראה מוכח מדברי הרמב"ם פי"ח מהל' עדות הל"ג ז"ל וזו שהאמינה תורה עדות האחרונים על העדים הראשונים גזה"כ הוא, אפילו היו העדים הראשונים מאה ובאו שנים והזימום ואמרו להם אנו מעידים שאתם המאה כולכם עמנו הייתם ביום פלוני במקום פלוני הרי אלו נענשין על פיהם שהשנים כמאה ומאה כשנים, וכן בשתי כתי עדים המכחישות זא"ז אין הולכין אחר הרוב אלא דוחין את שתיהן עכ"ל, והוא במתני' דמכות דף ה', אלא דשם לא הוזכר רק דשנים מזימין את השלשה, והרמב"ם הוא שהוסיף דגם זה דתרי כמאה בהכחשה נלמד הוא מהזמה, ומשום דתרווייהו חד דינא הוא, והרי בהזמה הא פשיטא דלא שייך כלל למידן דין רובא, כיון דהוא זה גזה"כ להאמין את האחרונים, ואין עדים הראשונים המוזמין מועילין כלל להכחיש את האחרונים שבאו להזימם, דכל שדין הזמה בה הוי גזה"כ דהאחרונים נאמנים, וא"כ הרי צ"ע דאיך שייך למילף מינה לגבי הכחשה דלא אזלינן בתר רובא, וצ"ל דבאמת מהך קרא דעל פי שנים עדים וגו' תרתי ילפינן מיני', חדא דשנים מזימין את השלשה, ועוד דלא אזלינן בהכחשה בתר רובא, אכן מדברי הרמב"ם משמע דהזמה והכחשה חד דינא נינהו בזה, וצ"ע. ונראה מוכרח מזה, דיסוד הך דרשא דלהקיש שלשה לשנים עיקרה לא נאמר לענין דין רובא, ורק בעצם הלכות עדות, דשנים ויתר משנים שוין בנאמנות עדותן, ואין עדות המרובין אלימא מעדות המועטין, וממילא נכלל בזה דרובא לא מהני לגבי עדות, כיון דשניהם שקולים, וע"כ שפיר ילפינן הכחשה מהזמה, דבעיקר דין עדות ואלימותייהו שפיר יש לדונם זמ"ז, וזה דשנים מזימין את השלשה הוא רק משום טעמא דשניהם שקולים בדין עדותן. אשר לפ"ז הרי מוכרח להדיא כמש"כ, דהא דתרי כמאה, ורוב לא מהני במקום עדות, הוא רק דבהלכות עדות ליכא אלימותא דרובא, וכעיקר הדרשא דלהקיש שלשה לשנים דאיירי רק בדין עדות, אבל מ"מ זה לא מצאנו דכל כנגד עדות לא ינהוג כלל דין רובא, וא"כ הרי כל זה לא שייך אלא אם באנו לדון דין ההכחשה בהלכות עדות, אבל לא דבטיל מינה דין רובא לגמרי, ולפ"ז בעדות מיוחדת לרבנן דלא מצטרפי שפיר הויין כפלגא ופלגא לגבי ע"א, משום דהתם הא איירינן במקום דצריך עדות דוקא, ודעות בעלמא אם אין דין עדות עליהן אינם מועילים כלל שם, וע"כ גם רוב של הכשרים המיוחדים, כיון דבהלכות עדות לא אזלינן בתר רובא, ואין בהרוב שום אלימותא מהמיעוט שכנגדו, ולא חשוב רק רוב דעות לבד, ועל כן אינו מועיל כלל שם, וכיון דבהלכות עדות דין ע"א בהו ממילא הויין כפלגא ופלגא לגבי הע"א, משא"כ הכא בע"א ומאה נשים, כיון דחזינן דהויין מיהא כפלגא ופלגא, הרי דאע"ג דנשים לית בהו דין עדות כלל מ"מ הרי הן כפלגא ופלגא לגבי הע"א, ובע"כ דהכא שאני דגם נאמנות שאין בה דין עדות ג"כ מועילה להכחיש את העד ולאשוויי ספיקא, ונאמנות ועדות שוין הכא, וא"כ גם הרוב דעות שפיר יוכל להועיל להכחיש את הע"א לגמרי, כיון דלאו מדין הכחשה דעדות אתינן עלה רק מדין רוב דעות של נאמנות בעלמא. ולפ"ז י"ל דזהו דעת המ"מ שמפרש דהא דע"א כשר ופסולין רבים כפלגא ופלגא דמיין הוא משום אלימותא דעד כשר, משום דס"ל דבלא"ה היה מועיל רוב נגד הע"א לבטלו, כיון דמועיל הכא נאמנות בלא דין עדות, וכש"נ. אולם נראה, דאע"ג דיסוד הך דינא הוא דבהלכות עדות לא אזלינן בתר רובא, אבל מ"מ ממילא נכלל בזה דבמקום עדות לא שייך רובא, וכל גווני רובא בטל בעדות, ועל כן גם במקום דמועיל נאמנות, מ"מ העד כשר כיון דהלכות עדות בי' לא מהני רובא כנגדו, ותרי לישני דפליגי אם רוב דעות מועיל כנגד עד כשר, הוא משום דפליגי אם יש בזה בעד הכשר דין עדות לענין זה שלא יהא מועיל רוב דעות כנגדו או דדין נאמנות בהע"א הכשר לגבי זה, וממילא דמועיל כנגדו הרוב דעות, אבל הא מיהא דלהל"ב הא דע"א ומאה נשים כפלגא ופלגא דמיין הוא רק משום דלא מהני כנגדו הרוב דעות של הפסולין, אבל לא משום אלימותא ויתרון נאמנות הוא דהוי זאת, וא"כ אכתי צ"ע דברי המ"מ בזה שתלה דין זה דאשה מכחשת את האיש בהנך תרי לישני דמאה נשים וע"א אם הוויין כפלגא ופלגא אם לא, והרי לפמש"נ דטעמא הוא משום דלא נהיג רובא בעדות, א"כ מאה נשים ואשה אחת ג"כ שוין, וממילא דלעולם הויין הכשר והפסולין כפלגא ופלגא בין לגבי חדא ובין לגבי רוב, ודברי הירושלמי אתיין גם כל"ב, וצ"ע. ובאמת דברמב"ם אינו מבואר כלל אלימותא דעד כשר מאשה רק לענין זה שהע"א אינו מתכחש ומתבטל ע"י עדות האשה שמקודם, ומשום דכמו שאינו מתכחש ומתבטל ע"י רוב דעות, כמו כן אינו מתבטל בפני הך דינא דכ"מ שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים שע"י פסולים, אבל אה"נ דגם לגבי אשה אחת ובב"א ג"כ הוי כפלגא ופלגא, ומשום דאע"ג דדין עדות שבו מועיל לו לענין שלא יבטלו דבריו מחמת הפסולין, אפילו כשהן מרובין, אבל מ"מ לענין לבטל דברי הפסולין ג"כ לית בי' אלימותא, ולעולם הוי כפלגא ופלגא בין לגבי חד ובין לגבי מרובים, בין בב"א ובין בזאח"ז. ויש להוסיף עוד בזה, דהנה יעו"ש ברמב"ם פ"ט מהל' רוצח שפסק דאשה אומרת ראיתי את ההורג ואשה אחרת מכחשת אותה ואומרת לא ראית היו עורפין, בין שבאו שתיהן כאחת בין שבאו זאח"ז, ובכשרים פסק הרמב"ם דאם באו זאח"ז אין עורפין, משום דאמרינן על עדות הראשון שראה את ההורג הך דינא דה"ה כשנים ואין דבריו של השני כלום, הרי להדיא דבפסולין ליתא כלל להך דינא דה"ה כשנים, וקשה על מה שפסק הכא דרק בע"א כשר המכחיש את האשה לא תנשא, דמשמעו דאם אשה אחרת מכחשת אותה תנשא, ואמאי הא בפסולין לא אמרינן כלל דה"ה כשנים, ובע"כ צ"ל דהכא בעדות מיתה שאני, דזה שאומר מת בעלה נאמנותו אלימא יותר, או משום חזקה דאשה דייקא ומינסבא, או משום דמילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי, ועל כן גם בעדות נשים אין האשה שבאה אח"כ ואומרת לא מת מועילה להכחיש את האשה שאמרה מתחלה מת, וכיון שכן דכל העדיפותא של של האשה שבאה מתחלה ואמרה מת הוא מצד אלימותה של עצם עדותה, על כן שפיר סובר הרמב"ם דזה לא מהני רק לגבי פסולין שכמותה, משא"כ לגבי עד כשר כמו דלא מהניא לגבי' האלימותא דרוב דעות של פסולין, כמו כן לא מהניא לגבי' גם הך אלימותא שיש בעדות הפסול, ולעולם אין עדותו מתכחשת ומתבטלת, וזהו שפסק דלא תנשא. ולפ"ז י"ל דזהו ביאור פלוגתת הרמב"ם והרמב"ן הכא, דהרמב"ן ס"ל דגם בפסולין איכא הך דינא דכ"מ שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים, וע"כ ס"ל דכשבאה האשה מתחלה ואמרה מת אין הע"א שבא אח"כ ואמר לא מת מועיל להכחישה, ומשום דכל שיש בו הך דינא דה"ה כשנים שוב מועיל זאת גם בפני עד כשר, דאין דבריו של אחד במקום שנים, והרמב"ם דס"ל דהך דינא דה"ה כשנים ליתא בפסולין, ואין