חדושי ר' חיים הלוי מג

הואיל ואם רצה אמר לא היו דברים מעולם והרי מפיו נתקיים ה"ז נאמן וישבע היסת ויפטר עכ"ל. וצ"ע דמ"ש דבה' מלוה ולוה כתב סתמא דבטען שכתב ללות ולא לוה נאמן ובה' גירושין חילק דבטען שנפל ממנו ומצאה אותו אינו נאמן, ומ"ש גט משארי שטרות וצ"ע, וכבר עמדו בזה המפרשים. ונראה לומר, דהנה התוס' בכתובות די"ח ע"ב הקשו על הא דתנן העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו וכו' אם אין כת"י יוצא ממק"א הרי אלו נאמנין, והא לקמן דף י"ט ע"ב תניא שנים החתומין על השטר ובאו שנים אחרים ואמרו אנוסין היו הויין תרי ותרי, הרי דחשוב עדות גמורה בשטר שאינן אנוסין, ואיך מהניא הא דאין כת"י יוצא ממקום אחר דליהמנו והא הוי מיגו במקום עדים, ותירצו ז"ל וי"ל כיון דהצריכו חכמים קיום הכא לא חשיב קיום כלל מה שאומרים כתב ידינו הוא זה כיון דאינהו גופייהו אמרי תכ"ד קטנים או אנוסים היינו, וביאור הדברים, דהכא לאו מדין מגו אתינן עלה, ורק דקיומם לא מהני כיון דאמרי דאין זה שטר כלל ורק מעשה כתיבה בעלמא, וממילא לא שייך הכא מה דהוי נגד עדים, דמ"מ עדותן אינה מתקיימת רק כמו שהם אומרים ואמירתן הא הויא דאין זה שטר כלל. ויש להסתפק באומר כתבתי ללות ולא לויתי מהו דינו, אם נימא דדוקא באנוסים וקטנים דלפי דבריהם עצם השטר בטל בזה הוא דאמרינן דהוי מחוסר קיום כיון דאמרי דאין זה שטר כלל, אבל בכתבתי ללות ולא לויתי דמודה דעצם השטר קיים דהרי עדיין הוא שטר גמור ללות בו, וא"כ הרי גם לפי דבריו אין כאן חסרון קיום כלל, ורק דמדין מגו אתינן עלה שיהא נאמן לומר לא לויתי, או דנימא דכיון דכ"ז שלא לוה ולא מסרו למלוה א"כ אכתי לא נגמר עדות שבשטר ואין כאן עדות של הלואה, א"כ שוב אמרינן דכיון דלפי דבריו אין כאן עדות כלל, על כן שוב לא צריכינן לדין מיגו כלל, ודין מחוסר קיום בי', דהקיום אין בו ממש כיון דקאמר דאכתי ליכא עדות של הלואה כלל בשטר זה, וצ"ע. ונראה דלפי המבואר בסוגיא דף י"ט שם דהעדים שאמרו אמנה היו דברינו אם כת"י יוצא ממקום אחר אין נאמנין, ובאין כת"י יוצא ממק"א נאמנין, הרי מבואר דגם בכה"ג דיינינן בי' דין חסרון קיום, דכיון דבכת"י יוצא ממק"א אין נאמנים א"כ הרי בע"כ דהעדות שבשטר מעידה דאינו אמנה, וממילא דלא מהניא מיגו לזה דהא הוי נגד העדות שבשטר, ובע"כ דנאמנותן באין כת"י יוצא ממקום אחר הוא מדין חסרון קיום, והרי באמנה הרי עצם השטר מיהא כשר הוא ללות בו, ובע"כ דגם בכה"ג שעצם השטר כשר הוא מ"מ כל שאומרים עליו שאין בו עדות הלואה עדיין אין זה קיום, ונאמנים העדים מדין חסרון קיום, וה"ה בלוה המקיימן ג"כ נאמן מדין חסרון קיום, וא"צ להסתייע מדין מגו כלל. וכן נראה מוכרח מהא דתנאי היו דברינו דנאמנים באין כת"י יוצא ממקום אחר, לדעת הסוברים דבכת"י יוצא ממק"א אין נאמנים, דג"כ מוכרח בע"כ דמדין חסרון קיום אתינן עלה, והתם הא ג"כ השטר עדיין כשר הוא ללות בו, דהרי בגוף השטר לא נכתב בו שום תנאי, וגם דבידו למחול לו את התנאי, ובע"כ דגם היכא דעצם השטר כשר הוא מ"מ כל שיש בו חסרון עדות של מסירה והלואה דהוא חסרון גמר העדות שבשטר דיינינן בי' דין חסרון קיום דמהימן גם בלא דין מיגו. אלא דצ"ע מהא דמבואר שם בכתובות די"ט ע"ב אר"נ העדים שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנים, ולדעת הרבה ראשונים קאי זאת גם באין כת"י יוצא ממק"א, ואע"ג דבאמרו אנוסים היינו הרי מבואר להדיא במתני' שם דנאמנין באין כת"י יוצא ממק"א, ובע"כ משום דבאומרים אמנה היו דברינו כיון שהשטר מיהא כשר אין בזה משום חסרון קיום, וא"כ הרי מבואר מזה להדיא דלא כדברינו, דכל שמעידין על השטר שנעשה כהלכתו שוב אין בו משום חסרון קיום. אכן נראה, דהתם טעמא משום דנהי דאיכא בהגדתן דין חסרון קיום, מ"מ מאחר דעכ"פ הא מעידין שהשטר כשר, א"כ שוב הדר דינא דהשטר מכחיש ומבטל להגדת עדותן שאומרין אמנה הי', וממילא דלא מהניא גם טעמא דחסרון קיום כיון דמוכחש זאת מעדות שבשטר, וכמבואר כן להדיא בב"ב דף מ"א דטעמא דאין נאמנין משום דלא אתי ע"פ ומרע לי' לשטרא, והיינו כמש"כ משום דעדותן הויא דבר המתכחש מתוך העדות שבשטר, אבל אה"נ דבעיקר הגדת עדותן של העדים שאומרים אמנה היו דברינו אית בה דין חסרון קיום, כל שמעידין שלא נגמר עדיין מעשה השטר, אלא דלא מהניא משום הכחשת השטר, וא"כ כל זה הוא באמנה ותנאי דהעדים אומרים דבעשיתן נמסר להמלוה שלא בחוב, וע"כ שפיר השטר מכחישן, משא"כ בכתבתי ללות ולא לויתי דליכא ע"ז שום הכחשה מהשטר, דהרי קי"ל כותבין שטר ללוה, א"כ שוב מועיל הדין של חסרון קיום דנאמן ע"ז, משום דלפי הגדתן עוד ליכא עדות של חיוב בהשטר ושפיר נאמן גם בלא מיגו וגם לר"נ, ומכש"כ דאנן קי"ל כמר בר"א דאי לאו טעמא דאין אדם משים עצמו רשע נאמן גם להכחיש את השטר, וכדמוכח כן מהא דפסק הרמב"ם בפי"ד מה' מלוה ולוה בה"ה שם שהבאנו דהלוה עצמו נאמן לומר אמנה הי', אף דזה מכחיש להשטר, וכמש"כ הרמב"ם בפ"ג מה' עדות דאמנה הויא עדות שקר, ומ"מ נאמן הלוה, ומדמהימן הלוה גם בהכחשת השטר, ש"מ ודאי דאין זה מדין מיגו ורק מדין חסרון קיום, ומשום דכיון דלפי הגדתו עוד לא נשלמה העדות שבשטר ואין כאן עדות של חיוב ע"כ ה"ה בכלל חסרון קיום, וכש"נ. ומעתה מיושב היטב דברי הרמב"ם שהבאנו שפסק גבי. גט דאם טען ממני נפל ומצאה אותו אינו נאמן וגבי שטרי הלואה פסק דמהימן, ולפי"ז הרי ניחא, דהרי טעמו של הרמב"ם שפסק גבי גט דאינו נאמן הוא משום דס"ל דחשוב מילתא דלא שכיחא כל כך דאף מיגו לא מהניא בזה, אכן כ"ז הוא רק מיגו, אבל היכא דאין כת"י יוצא ממק"א אז פשיטא דמהימן, משום דלא הוי קיום כלל, וכמו דמהניא גם נגד עדים ושטר, ומכש"כ בלא שכיחא, וע"כ שפיר פסק הרמב"ם גבי הלואה דמהימן באין כת"י יוצא ממק"א, משום דלא הוי קיום כלל, אלא דכ"ז הרי לא שייך אלא היכא דצריך קיום, משא"כ בגט אשה הרי פסק הרמב"ם בפ"ז מה' גירושין ובפי"ד שם דגט אשה א"צ קיום כלל, אלא דהבעל יכול לטעון מזוייף, וא"כ היכא דהודה דנכתב כהלכתו שוב לא שייך לומר דחסר קיום, כיון דא"צ קיום, ומה שיוכל לטעון מזוייף הוא רק מיגו, וכיון דהוי מילתא דלא שכיחא דלא מהניא מיגו שפיר פסק הרמב"ם דאינו נאמן. פי"ב הכ"א אשה אומרת מת וכו' ואח"כ בא עד כשר ואמר לא מת ה"ז לא תנשא ואם נשאת תצא עכ"ל, ובמ"מ שם הביא דעת הרמב"ן והרשב"א שחולקין ע"ז וס"ל דגם בבא עד כשר לבסוף ג"כ אמרינן על עדות האשה שמקודם דכ"מ שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים ואין דבריו של עד כשר שבא לבסוף כלום, והוכיחו זאת מהא דאיתא בירושלמי גידל בר בנימן בשם רב בכל מקום שהכשירו עדות אשה האיש מכחיש את האשה והאשה מכחשת את האיש, וכן הוא בתלמודין בכתובות דף כ"ג גבי שבויה אני וחברתי טהורה ואמר לה ע"א את וחברתך טמאה חברתה משתריא אפומא דידה, וכן פסק הרמב"ם בפי"ח מה' איסורי ביאה עיי"ש, הרי להדיא דכל מקום דאשה נאמנת הרי היא נאמנת בעדותה גם לגבי עד כשר, וא"כ הרי