חדושי ר' חיים הלוי מא

זה, ולריב"ק דמהניא עדות מיוחדת הרי אלו יכתבו ויתנו, וקשה לדעת הראב"ד דשליח להולכה צריך עדים ובלא עדים גוף השליחות בטלה, וא"כ הרי ה"ה בציווי הבעל להסופר לכתוב ולהעדים לחתום דג"כ צריך עדים לקיומי מילתא דהשליחות, וא"כ איך מהניא הכא הך דריב"ק והא אכתי כל שליחות בפ"ע היתה בטלה בשעת מינוי', ולא מהניא הך דריב"ק אלא היכא דלא איברו סהדי אלא לשקרי, ע"כ שפיר מועיל העדות המיוחדת לברורי מילתא, אבל מאחר דהמינוי של כל אחד בטל מה מועיל צרופן אח"כ. אכן נראה פשוט, דהרי הא דבעינן עדים על השליחות והציווי אין זה מדיני עצם השליחות, דעצם השליחות הרי לא שני משליחות דעלמא, ורק דכיון דבלא השליחות והציווי על הכתיבה והחתימה הגט בטל וע"כ בעינן עדים ככל מעשה הגירושין דצריך עדים דוקא. ולפ"ז באומר להם חתמו, דכל עד החתום הרי אין בו רק דין ע"א בעצם הגירושין, ע"כ סגי עדותו בעצמו על מינויו, דכל דמועיל לעצם הגירושין סגי בהכי, וכן מועיל זאת גם לעצם כתיבת הגט, כיון דכל אחד רק דין ע"א בזה, ובשעת כתיבה הנוגע להגירושין הלא יצורפו ותהי' עדות שלמה בצורך הגירושין, וע"כ סגי בהכי, כיון דעכ"פ יש עדות כראוי על כל מעשה הגירושין. ולפ"ז נראה, דאפילו לדעת הראב"ד דס"ל דשליחות הגט צריך עדים לקיומי מילתא ולא רק לברורי מילתא, ובלא עדים הגט בטל, מ"מ כ"ז הוא רק למעשה הגירושין, ולא לעצם מעשה השליחות, ואם תהי' עדות המועלת בגוף הגירושין לקיומי מילתא ולעצם השליחות בעצמה לא תועיל רק לברורי מילתא תהא השליחות קיימת, וכמו הכא בסוגיין דמהניא עדות מיוחדת בשליחות משום דנצטרפו יחד לעדות הגירושין, וא"כ הא הויא עדות שליחות ומינוי זו בעצם המינוי והשליחות רק לברורי מילתא בלבד ולא לקיומי מילתא, כיון דהוו מיוחדין בשעת המינוי, ומ"מ מועיל זאת הואיל ונצטרפו לעצם הגירושין גם לקיומי מילתא. ולפ"ז הרי מבואר היטב סברת הראב"ד במה שכתב דשליח בלא עדים אינו מועיל והא דשליח הגט כשר בלא עדים הוא משום דהגט מוכיח, וכבר כתבנו ע"ז דההמב"ם סובר דזה שהגט מוכיח אינו מועיל לקיומי מילתא משום דהוי רק הוכחה בעלמא ולא ראי' מאיזה נאמנות מדינא, ומעתה יבואר היטב גם סברת הראב"ד, דכל זה הוא רק לענין עצם מעשה השליחות, אבל לענין שנדע שבא הגט מיד הבעל ליד האשה כדין, בזה הוי השטר ראי' גמורה מדין שטרות, וע"כ כיון דכל עיקר דבעינן עדים לקיומי מילתא הוא רק משום הגירושין, אבל עצם השליחות הרי נתבאר דקיימת לדעת הראב"ד אף בלא עדים, ולא בעינן הראי' לקיומי מילתא, רק שיהא ראי' שהגט בא ליד האשה כדין, ולזה שפיר מועיל הוכחת השטר מדינא, וע"כ שפיר מהניא זה שמוכיח שהוא שליח, דעי"ז הוא ראית שטר שבא הגט ליד האשה כדין, וכזה סגי לעדות השליחות, ועוד יותר דעי"ז שמוכח שהוא שליח נתברר דאיהו גופי' הוא הבעל ושלוחו של אדם כמותו וממילא איכא ראית שטר שבא הגט ליד האשה כדין, וע"כ שפיר מועיל בכה"ג הוכחה לבד, כיון דע"י ההוכחה נתברר ונעשה ראית שטר שבא הגט ליד האשה מיד הבעל כדין, וכיון דעל כל הנוגע לגוף הגירושין איכא ראית שטר המועיל מד"ת, שוב לא איכפת לן מה דעל עצם מעשה השליחות ליכא רק הוכחה בעלמא, כיון דעצם מעשה השליחות אין צריך מצד עצמו עדות כלל, אבל אם לא היתה הוכחה זו אז הרי ממילא הי' חסר עדות במקצת מעשה הגירושין עצמה, וממילא דלא הוי גירושין כלל, ולא הי' מהני השליחות, כיון דאין כאן עדות שלמה שתספיק על כל מעשה הגירושין, [האומנם דהסוגיא דגיטין אכתי צ"ע בשליחות הנתינה דאין שם גם עדות מיוחדת רק ע"א בלבד, דבין אם שניהם הם שלוחי הנתינה, או דכל אחד מהן הוא שליח הנתינה, אבל על כל שליחות בפ"ע הרי ליכא רק ע"א, וא"כ הא נמצא דאין כאן רק שליחות בע"א, וגם אח"כ בעת הגירושין ליכא צירוף על עדות השליחות, כיון דשליחות כל אחד הוא מעשה בפ"ע, ובע"כ דצ"ל לדעת הראב"ד דכל אחד מינהו בפני שנים, וא"כ הרי אין כאן הוכחה על כל מה שכתבנו דעצם מעשה השליחות בעצמה א"צ עדים, כיון דהכא איירי דמינה אותם בפני עדים. אכן גוף הסברא נראית נכונה בדעת הראב"ד וכמש"כ, ועוד די"ל דכיון דהשטר כשר א"כ הא נמצא דאע"ג דמעשה שליחות הנתינה ומנוי השליחות היתה בלא עדים אבל השליחות בעצמה הרי יש עמה ראית השטר, ונמצא דעשאן שלוחים על דבר שיש בו ראית שטר על עצם הגירושין והשליחות, וי"ל דמהני גם בכה"ג לדעת הראב"ד, ואה"נ דאיירי בלא מינה אותם בפני עדים אחרים, ודבר זה צ"ע], ומיושב היטב דעת הראב"ד וכמש"נ. ולפ"ז נראה דבשליח לקבלה דשם ודאי העדים הם לקיומי מילתא, ובלא"ה לא מועיל השליחות כלל, וכמבואר בדברי הרמב"ם שהבאנו, וכדתנן בגיטין דס"ג האשה שאמרה התקבל לי גטי צריכה שתי כיתי עדים שנים שאומרים בפנינו אמרה וכו', אבל אכתי י"ל בזה דתלוי בפלוגתת הרמב"ם והראב"ד שהבאנו, דהרי גם בשליח לקבלה צורך העדים הוא רק משום דבלא"ה מיחסר עדות על מקצת ענין מהגירושין, וא"כ לדעת הראב"ד הוא כמו שליח להולכה, וכמו דבשליח להולכה מחלק דהיכא דאיכא עדים לקיומי מילתא בזה שהגט בא מיד הבעל להאשה כדין סגי בהכי אף אם לא הויא עדות על עצם מעשה השליחות, א"כ גם בשליח לקבלה סגי בכה"ג כיון דגם בשליחות לקבלה עיקר העדות היא רק על הגירושין, ולדעת הרמב"ם דסובר דאם אך הוה אמרינן דשליח להולכה צריך עדים לקיומי מילתא לא הוה מהניא הוכחת הגט, דאע"ג שמעיד שהגט בא ליד האשה כדין מ"מ כיון דעל עצם מעשה השליחות ליכא רק בירור דברים ולא ראי' המהנית לקיומי מילתא ע"כ לא הי' מהני ראית הגט אם אך בעינן עדים לקיומי מילתא, ומשום דכיון דהקיום הוא ע"י מעשה השליחות ע"כ צריכה להיות העדות המקיימת הדבר ג"כ במעשה השליחות, ואשר ע"כ הוכיח הרמב"ם מהא דמהניא ראית הגט דש"מ דשליח להולכה א"צ עדים כלל לקיומי מילתא ולא איברו בי' סהדי אלא לשקרי, וא"כ בשליח לקבלה דהעדות שבו הויא לקיומי מילתא ובלא"ה אינה מגורשת כלל צריך להיות העדות גם על עצם מעשה השליחות של קבלה. ולפי"ז הרי מובן היטב פלוגתת הרמב"ם והראב"ד בטעמא דאין מעידין על הקטן, דהנה הא פשיטא דבכל מקום מעידין גם על הקטן, וראי' לזה מדבעי הגמ' לומר בסנהדרין דס"ח דבן סורר ומורה נהרג גם כשהוא קטן וקשה דהא אין מעידין על הקטן, ואע"ג דשם באמת בלא"ה קשה דאיך יקבלו עדות על הקטן והא קי"ל דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד וילפינן לה מקרא דוהועד בבעליו בב"ק דף קי"ד, וגם הרי קי"ל דאם אין יכולין לקבל העדות בפניו מיפטר בזה וכדאיתא בסנהדרין דע"ט, וקטן כשלא בפניו דמיא, וצ"ל דשם שאני דכיון דבעינן לחייבו גם כשהוא קטן א"כ אין זה משום דחייב מיתה, וכמבואר בסוגיא שם דטעמא דבעינן לחייבו הוא משום דכיון דעל שם סופו הוא נהרג א"כ גם קטן נחייבי', ור"ל דמשו"ה הוי דינא בעלמא שצריך להורגו, ולא חיובא שמתחייב הוא במיתה, וע"כ שפיר מקבלין עדות גם כשהוא קטן דבכה"ג גם קטן כבפניו דמי, וא"כ ה"ה לענין עדות אם היא אשת איש אם לא ג"כ פשיטא דמקבלין גם על הקטנה. ובע"כ דצ"ל דהא דכתב הרמב"ם דכיון דאין מעידין על הקטן בטלה השליחות הוא רק משום דהכא העדים