חדושי ר' חיים הלוי מ

הוא לה ואין חבין לאדם שלא בפניו, ושוב שם המזכה גט לאשתו במקום קטטה מהו כיון דאית לה קטטה בהדי' זכות הוא לה א"ד ניחא דגופא עדיף לה וכו', הרי דבמקום זכות יכול לזכות גט לאשתו גם שלא בפני', ורק דהאיבעיא היא אם הוא זכות או חוב, ובמקום יבם נשאר בספיקא דהוי ספק זכות. וצ"ע מה דינו בקטנה כה"ג, דהרי קי"ל דזכין לקטן בכ"מ, ומשום דכיון דאמרינן זכין לאדם שלא בפניו א"כ הא קטן וגדול שוין ונעשין שליח עבורו שלא מדעתו, ולדעת הרבה מהראשונים הוא מד"ת אף לקטן, וא"כ בגט כה"ג צ"ע מה דינו בקטנה, כיון דאמרינן זכין לקטן ונעשין שליח עבורו מד"ת, א"כ יכולין לקבל גם גט זה דהוי זכות לה עבורה, או דמ"מ לא מהניא בקטנה, וצ"ע. ונראה דמשו"ה הוסיף הרמב"ם הך טעמא דאין מעידין על הקטן, דהרי משום הך טעמא דבעינן בני דעת הרי היתה יכולה לקבל גט ע"י שליח במקום שהגט הוא זכות לה, אבל משום הך טעמא דאין מעידין על הקטן אינו מועיל מה דהוי זכות לה, כיון דמ"מ עדים מיהא בעינן, דשליחות גט צריך עדים, ואין מעידין על הקטן, וע"כ לא מהניא אף במקום שזכות הוא לה. והלא גם סיום דברי הרמב"ם שסיים אעפ"י שחצרה קונה לה גיטה כגדולה צ"ע דהרי להדיא מבואר בב"מ דף י' דחצר דגט הוא משום יד, וא"כ הרי צריך להיות מועיל גם בקטנה כיון דהוי משום יד, משא"כ לענין שליח הרי אין שליחות לקטן, ולפ"ז הרי ניחא, דהרי שם בדף י"א מבואר דבגט לא מהניא באינה עומדת בצדו משום דאין חבין לאדם אלא בפניו, ולפ"ז במקום זכות מועיל חצר בגט אף באינה עומדת בצדו, ובזה השמיענו הרמב"ם דבקטנה במקום זכות שאני חצר משארי שלוחים, דבחצר לא בעינן עדים, וע"כ אמרינן זכין לאדם שלא בפניו ויכול לזכות גם לקטנה ע"י חצרה שלא מדעתה, משא"כ בשארי שלוחים כיון דצריך עדים ואין מעידין על הקטן, ע"כ אינו יכול לזכות לקטנה את גיטה אף במקום שזכות הוא לה. והראב"ד דסגי לי' בהך טעמא דאין שליחות לקטן, הוא משום דחולק על עיקר הך טעמא דאין מעידין על הקטן, וכמש"כ בראשית ההשגה דהך טעמא לא ס"ל, וע"כ ליכא טעמא אחרינא רק דאין שליחות לקטן, וכמו בכל התורה כולה כן הכא. ובפ"ג מהל' אישות הט"ו כתב הרמב"ם ז"ל כל העושה שליח לקבל הקידושין צריך לעשותו בפני עדים אבל האיש שעשה שליח לקדש לו אשה אי"צ לעשותו בעדים שאין מקום לעדים בשליחות האיש אלא להודיע אמתת הדבר לפיכך אם הודו השליח והמשלח אינם צריכים עדים כמו שליח הגט וכו' עכ"ל, ובהשגות שם ז"ל אין הנדון דומה לראי' דלענין שליח הגט גטו מוכיח עליו וכו' אבל בקדושין דאפילו שניהם מודים אינו כלום כי מודו השליח והשולח נמי לאו כלום הוא עכ"ל, ר"ל דס"ל דבלא עדים השליחות לא מהניא כלל כמו עצם הקידושין דאינם כלום בלא עדים, ועל הוכחת הרמב"ם משליח הגט דא"צ עדים, תירץ ע"ז הראב"ד דהתם שאני שהגט מוכיח שעשאו שליח וע"כ הוי כמו שליח שעשאו בעדים, והרי כן תנן בגיטין דף כ"ג אף הנשים שאינן נאמנות לומר מת בעלה נאמנות להביא את גיטה מה בין גט למיתה שהכתב מוכיח, הרי להדיא דהא דהגט תח"י הוי הוכחה גמורה שהבעל עשאו שליח ע"ז, ובדס"ד שם איתמר בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין מי נאמן ר"ה אמר בעל נאמן ור"ח אמר שליש נאמן, וכבר נחלקו הראשונים שם אם קאי על שליח לקבלה או על שליח להולכה, וקי"ל כר"ח דשליש נאמן, וא"כ להנך ראשונים דמפרשים דקאי על שליח להולכה הרי מבואר דזה שהגט יוצא מתח"י הוי הוכחה גמורה שהבעל עשאו שליח להולכה ונאמן בזה אף במקום שהבעל מכחישו, וכן הוכיחו הראשונים מיסוד הך דינא דבפני נכתב ובפ"נ דתקינו רבנן כי היכי דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן בי', ואם נימא דבעל יכול לומר לפקדון נתתיו א"כ הא יכול אכתי לערער ולומר לפקדון נתתיו לך, ומה מועיל הבפני נכתב ובפ"נ, אלא ודאי דשליח נאמן לומר שליח אני מהבעל הואיל והגט מסייעו, אלא כי היכי דלא ליתי בעל ולימא מזויף הוא להכי תקנו לומר בפ"נ ובפ"נ, אשר ע"כ הרי נראה דבזה גם הרמב"ם מודה דהגט מוכיח שהוא שליח ולגירושין נמסר הגט לו, וא"כ צ"ע איך מביא הרמב"ם משליח הגט דשליח להולכה אי"צ עדים והא הכא הגט מוכיח. וא"ל משום דבעינן דוקא עדים ולא שארי הוכחות, דהרי גם בגוף הגירושין והקידושין הא מהני שארי הוכחות, וכמו דמהני ע"ח בלא ע"מ לדעת הרמב"ם בפ"א מהל' גירושין, וגם גט שהוא רק בכת"י ג"כ מהני גם בלא מסרו בעדים, והיינו משום דהגט מוכיח, וא"כ הרי גם בשליח הגט מוכיח, וקשה על הרמב"ם שהביא משליח הגט לענין עדים כיון דהכא הרי הגט מוכיח ופשיטא דאי"צ עדים וצ"ע. ואשר נראה פשוט בזה, דהרמב"ם ס"ל דנהי דהכתב מוכיח שהבעל עשאו שליח, אבל אין זה אלא הוכחה בעלמא, ולא מהניא זאת אלא לברורי מילתא שהאמת כן הוא שהוא שליח לגירושין, וכל זה לא מהניא אלא אם נימא דשליח שעשאו בינו לבין עצמו ג"כ השליחות קיימת ואז מהניא הוכחת הכתב לברר שהוא שליח לגירושין, אבל אם נימא דשליחות של גירושין דינה כגירושין עצמן דבלא עדים השליחות בטלה ובעינן העדים לקיומי מילתא דשליחות, אז בעינן דוקא עדים או דבר שיש בו נאמנות מד"ת, ולא הוכחה בעלמא, ואינו דומה לגט שמסרו ליד האשה בלא ע"מ דמהניא לדעת הרמב"ם בפ"א מה' גירושין, דהתם השטר גופי' מעיד ע"ז שבא ליד האשה, דעיקרו של שטר הוא שהבעל נותנו לה ומגרשה, וע"כ שפיר מקרי ראית שטר דמהניא מד"ת, משא"כ לענין השליחות אין בהשטר מאומה מזה, ולא הוי רק הוכחה בעלמא, וזה אינו מועיל רק לברורי מילתא ולא לקיומי מילתא. דוגמת זה מצאנו גבי ערכאות דמהניא בשטרי ראי' מדינא משום דחזקה ערכאות לא מרעי נפשייהו, ומ"מ לענין שטרי מתנה אמרינן דהויין חספא בעלמא, ולא אמרינן דכיון דאיכא חזקה ממילא הא השטר מוכיח שהאמת כמו שכתוב בו, ויהא נעשה בזה שטר, אלא ודאי דכיון דמדינא אין בו נאמנות בשטר כזה ורק משום חזקה, הויא רק הוכחה שהאמת כן, ולא מהניא זה לאשווי' שטרא], וע"כ זהו גופא שהביא הרמב"ם, דמדמהניא הך הוכחה שהשטר תח"י לענין שליחות הגט, ש"מ דלא בעינן עדים בשליחות רק לברורי מילתא, ושפיר הוי הוכחה גמורה מה שהשטר תח"י, אבל אם הוה בעינן עדים בשליחות הגט ושליחות קידושין לקיומי מילתא, היינו צריכין דוקא דבר שיש בו עדות או נאמנות המוכיח על שליחותו, אבל זה שהשטר תח"י דאין בזה שום דין נאמנות רק הוכחה, זה לא הי' מועיל לקיומי מילתא, אלא ודאי דשליח שעשאו בינו לבין עצמו כשר ואין חסר כאן דבר לקיומי מילתא דשליחות, ורק דבעינן לברורי מילתא, וע"כ מועיל ההוכחה שהשטר תח"י דמוכיח היטב שהוא שליח שעשאו הבעל לגירושין ובגיטין דף ל"ג ע"ב ת"ש אמר לשנים תנו גט לאשתי יכול לבטל זה שלא בפני זה דברי רבי רשב"ג אומר אינו יכול לבטל אלא זה בפני זה, והא שנים דכי כולכם דמו ופליגי אמר ר"א אי בעדי כתיבה ה"נ הב"ע בעדי הולכה, ה"נ מסתברא דקתני סיפא אמר לזה בפ"ע ולזה בפ"ע יכול לבטל זה שלא בפני זה אא"ב בעדי הולכה שפיר אלא א"א בעדי כתיבה מי מצטרפי האמר מר אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהם כאחד דילמא כריב"ק ס"ל, הרי דמוקי לה הגמ' באמר להם כתבו ותנו גט לאשתי זה שלא בפני