חדושי ר' חיים הלוי לט

צריך להיות כהודאת מטלטלין כיון דעיקר החוב הוא מטלטלין. ונראה לומר, דהנה מבואר בסוגיא שם דלמ"ד הילך פטור כל הודאת שטר פטור ג"כ משום דהוי הילך, וטעמא דהילך מבואר בסוגיא שם משום דהוי כופר בכל, הרי דהודאת שטר חשוב כפרוע ותשלומין לענין מודה במקצת ולענין ליפטר משבועה, ורבי חייא דפליג שם וס"ל דגם הילך חייב, היינו משום דס"ל דגם היכא שעושה אותו כפרוע ג"כ הוי מודה במקצת, וכדחזינן דמחייב גם בהילך דהרי שלך לפניך דפשיטא דהוי פרוע, אבל הא מיהא מודה דבהילך חל דין פרוע ודין תשלומין. ולפ"ז נראה דהא דמחלקינן לשנים החיוב קרקע והחיוב מטלטלין, הוא רק היכא דחשוב עוד מחוייב ועומד בהודאתו, אבל היכא דבהודאתו חשוב פרוע ותשלומין בקרקע אז פשיטא דדינו כהודאת קרקע, ואע"ג דמודה גם במטלטלין מ"מ הפרוע והתשלומין שחל על השעבוד קרקעות משוי לי' להודאת שע"ק. ולפ"ז נראה לומר, דהתם הא מבואר בהסוגיא דהודאת שטר הוי הילך בהשע"ק שבו, אלא דהסוגיא קיימא שם למ"ד הילך חייב, וע"כ זהו דקאמר הגמ' כיון דעכ"פ הילך מיהא הויא וחשוב כפרוע ותשלומין בקרקע, א"כ ממילא הוי שע"ק ופטור לכו"ע גם למ"ד הילך חייב משום דאין נשבעין על שע"ק, אבל אה"נ דבגוונא דלא הוי הילך ולא הוי פרוע ותשלומין בקרקע אז אמרינן כיון דחיובו הוא גם על מטלטלין ואית בי' גם הודאת מטלטלין שפיר הוי מודה במקצת ומחייבו שבועה. ולפ"ז הרי ניחא דעת הרמב"ם, מה שפסק גבי הודאה במקצת בכתובה דחייב שבועה מד"ת, דנראה דהא דשטר הוי הילך הוי דין מסויים רק בשטרות, דאית בהו הקנאת שעבוד, אבל כל מעשה ב"ד אף דגובה גם ממשועבדים מ"מ לא חשוב הילך, וכמש"כ הרמב"ם בפ"ד מה' טוען ונטען ה"ד ז"ל אין מודה במקצת חייב שבועה עד שיודה בדבר שאפשר לו לכפור בו כיצד מי שטען חברו ואמר מאה דינרים יש לי אצלך חמשים שבשטר זה וחמשים בלא שטר אין לך בידי אלא חמשים שבשטר אין זה מודה במקצת שהשטר לא תועיל בו כפירתו והרי כל נכסיו משועבדים בו ואפילו כפר בו היה חייב לשלם עכ"ל, והלא בסוגיא דב"מ דף ד' מבואר דהפטור הוא משום הילך, וא"כ בע"כ דהא דכתב הרמב"ם טעמא שהשטר לא תועיל בו כפירתו וכל נכסיו משועבדים בו, זהו גופא כללא דהילך, וא"כ לא שייך זאת אלא בשטר, דשעבודו בידו, וראית ועדות החוב ג"כ בידו, אז הוא דהוי הילך, משא"כ במעשה ב"ד, נהי דגובה ממשועבדים ואינו יכול לטעון גם פרוע, אבל מ"מ בעיקר החוב אין בידו יותר משארי מלוה ע"פ, וע"כ לא הוי הילך. וכן מוכח מדברי הרמב"ם אלה, שהרי בממון שאינו יכול לכפור פסק דאין נשבעין מד"ת, והכא בכתובה הרי פסק דהוי מודב"מ ונשבעין מד"ת, אלא ודאי דהכא לא חשוב הילך, כיון דליכא שטרא, וכן גם הראב"ד לא השיג עליו בזה רק מהא דחשוב שע"ק, ולא השיג דהא הוי הילך כמו שט"ח ופטור משבועה, הרי דבהא גם הראב"ד מודה דבכתובה שהיא רק מעשה ב"ד ולא שטר לא חשוב הילך. אשר ע"כ הרי מיושב היטב דברי הרמב"ם שבפט"ז מה' אישות שהבאנו דעל כפירת והודאת כתובה נשבעין עלי' ולא מיפטר משום דהוי שע"ק, דכיון דכתובה לא חשיבא הילך ע"כ ממילא דלא חשיבא גם שע"ק, כיון דאית כאן גם הודאת וכפירת מטלטלין וכש"נ, וע"כ שפיר חשוב מודה במקצת במטלטלין ונשבעין עליו וכש"נ. וניחא נמי לפ"ז הא דפסק הרמב"ם גבי שני שטרות שהיו שתי כתי עדים המכחישות זא"ז דנשבע משום העדאת עדים ולא מיפטר משום דהוי הודאת שע"ק, כיון דבע"כ הרי דעת הרמב"ם דלא חשיבא כאן הילך, דאלא"ה הא לא היה כאן שבועה, וצ"ל דהיינו משום דהרמב"ם ס"ל דכל הך דינא דשטר הוי הילך לא נאמר רק לענין הודאת פיו בזה הוא דחשוב הילך ומבטל שלא יהא בו דין הודאה במקצת, אבל בהעדאת עדים לעולם אית בה דין הודאה במקצת, ואין בשטר דין הילך אם אך אינו מחזיר את ההודאה בשעת הודאתו, או דנימא דהרמב"ם סובר כהגירסא בב"מ דף ד' דהא דשטר הוי הילך הוא דוקא בשקמודה בו, אבל בלא"ה אין שטר חשוב הילך, ועכ"פ הא מיהא בדעת הרמב"ם דכל דאין בו הודאת עצמו שוב אין בשטר דין הילך ויש בו שבועת מב"מ, וממילא דלית בי' משום שע"ק וחייב בשבועת התורה, כיון דדעת הרמב"ם דכל שטר חשוב גם כפירת והודאת מטלטלין וכש"נ, וזה ג"כ טעמו דהשמיט כל הך דינא דשע"ק לענין שבועה, כיון דלא משכחינן הך דינא רק בהילך דמיפטר שם גם בלא"ה משבועה. והנה כבר הקשו הראשונים דאיך משכחינן שבועת מב"מ למ"ד שעבודא דאורייתא והא הוי שע"ק, ולפמש"נ הרי כל בע"פ כיון דלא הוי הילך ממילא אין בו גם דין שע"ק ושפיר חייב בשבועתו, וכש"נ. ולפ"ז הרי ניחא הסוגיא דכתובות דאין נשבעין על על הכתובה משום דהוי שע"ק, גם לדעת הרמב"ם, דלפמש"נ הרי עיקר טעמא דהרמב"ם מה דלא חשיבא שע"ק, הא הוי משום דכיון דאית בה שעבוד קרקע ושעבוד מטלטלין א"כ אכל חדא בפ"ע חייל חיובא ושעבודא גם בלא חיובא דאידך, בין על הקרקע ובין על המטלטלין, וגם עיקר ועצם החוב תרתי בי', דלגבי חיובו ושעבודו שעל הקרקע חשוב שע"ק, ולגבי שעבוד המטלטלין חשוב מטלטלין, וכמבואר כן ברמב"ם פ"י מה' שבועות לענין שבועת העדות שהבאנו למעלה, וע"כ לא אהניא לי' מה דאיתא הכא גם כפירת שע"ק להפטר מחיוב שבועה שלו משום דאין נשבעין על הקרקעות, כיון דבפטורא דקרקעות עדיין אין בזה הפקעת החוב, והדר רמיא כולא שעבודא על המטלטלין, א"כ שפיר איתא הכא לחיוב שבועה, כיון דיש כאן גם הפקעת חיוב של מטלטלין לחוד בלא קרקעות, ויש בזה די לחיוב שבועה, וא"כ כ"ז הוא בנשבע ונפטר דהשבועה היא להפקיע את החוב, משא"כ הסוגיא דכתובות דאיירי בנשבע ונוטל שהיא באה בשבועתה לזכות על ידה בחיוב כתובתה, וא"כ הא הוי להיפוך, דכיון דאקרקעות לחוד חייל חיובא ושעבודא גם בלא חיובא דמטלטלין, וא"כ הא מאחר דכשאנו דנין על הקרקעות לחוד הא הוי דינא דאין נשבעין על הקרקעות ונאמנת גם בלא שבועה, ע"כ שוב מהניא הכא מה דחייל חיובא ושעבודא על הקרקעות לחוד דהיא זוכה בחיוב כתובתה גם בלא השבועה משום השע"ק של הכתובה, ושוב ליתא הכא לחיוב שבועה, כל שחוב כתובתה קיים, וכש"נ. הלכות גירושין פ"ו ה"ט וקטנה אינה עושה שליח לקבלה אעפ"י שחצרה קונה לה גיטה כגדולה מפני ששליח קבלה צריך עדים ואין מעידין על הקטן שאינו בן דעה גמורה עכ"ל, ובהשגות חולק על טעם זה ומסיים ז"ל אלא אתם גם אתם לרבות שלוחכם מה אתם בני דעת אף שלוחכם בני דעת נמצא שהשליח והשולח צריכין להיות בני דעת עכ"ל, ובפ"ב מה' שלוחין ושותפין כתב הרמב"ם ז"ל אבל מי שאינם בני דעת והם חשו"ק אינן נעשין שלוחין ולא עושים שליח אחד הקטן ואחד הקטנה עכ"ל, הרי דכן היא גם דעת הרמב"ם בעצמו ג"כ, וכמבואר כן בכמה דוכתין בש"ס, וצ"ע א"כ למה הוצרך בכאן להוסיף עוד טעם לפי שאין מעידין על הקטן, וצ"ע. והנה ביבמות דקי"ח ע"ב איבעיא המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו כיון דסניא לי' זכות הוא לה וזכין לאדם שלא בפניו, א"ד כיון דזימנין דרחמא לי' חוב