חדושי ר' חיים הלוי לח

ואין צריך לחול בה שום דבר חדש ולא שום גמר דבר בהקידושין, כיון דהקידושין כבר נגמרו מהשתא. אכן נראה דכל זה הוא אם נימא דעצם העובר משהוכר עוברה אינו חשוב דבר שלב"ל, וע"כ שפיר מועיל מה דיהא בה דין אישות לאחר שתולד למיחשבה בת קידושין גם מהשתא, משא"כ אם נאמר דכל שמחוסרת לידה חשיבא דשלב"ל, א"כ אינו מועיל כלל מה שהיא בת אישות לאחר שתולד, ולפי"ז י"ל דבאמת גם לפי דעת הראב"ד הי' צריך להיות הדין דבעובר צריך להיות תופסין הקידושין גם כשהוא עובר, רק דכיון דעובר חשוב דבר שלב"ל א"כ ממילא לא חשוב עתה בר אישות כלל ולהכי ממילא לא תפסי בה גם קידושין, ורק דאם אדם מקנה דבר שלב"ל אז הרי גם אם אינה בת קידושין כלל ג"כ יכול לקדשה עתה לכשתלד, ולהכי תלי לה הראב"ד בדין אדם מקנה דבר שלב"ל, וכמש"נ. פט"ז הכ"ה היא אומרת בתולה נשאתי ועיקר כתובתי מאתים והוא או יורשיו אומרים בעולה נשאה ואין לה אלא מאה וכו' הר"ז נוטלת מנה, ואם הי' הבעל קיים יש לה להשביעו שבועת התורה שהרי הודה במקצת הטענה עכ"ל, ובהשגות ז"ל שבועת התורה אין כאן שהרי כפירת שעבוד קרקעות היא עכ"ל, והמ"מ כתב ע"ז וז"ל ואני אומר שאין זו קושיא שכיון שהגאונים תקנו שתגבה הכתובה מן המטלטלין חזרה כתובה שאינה כפירת שעבוד קרקעות בלבד עכ"ל, וביאור הדברים, דהשגת הראב"ד היא מהא דאיתא בכתובות דף פ"ז דאין נשבעין על הכתובה מפני שהיא כפירת שע"ק, וזהו שהשיג על הרמב"ם שכתב דנשבעין שבועת התורה על הכתובה, וע"ז תירץ המ"מ דזהו דוקא בימי הגמ' דאז הי' הדין דאין כתובה נגבית מן המטלטלין ע"כ הויא שעבוד קרקעות, משא"כ לאחר תקנת הגאונים דגובה גם מן המטלטלין ע"כ לא חשיבא שע"ק. וקשה דהרי בב"מ דף ד' ע"ב איתא דגם בשטרי חוב אמרינן דאין נשבעין על שעבוד קרקעות, והרי בשארי שט"ח גם בימי הגמ' היו נגבין גם מן המטלטלין ומ"מ חשיבי שע"ק, וא"כ הדרה השגת הראב"ד לדוכתה דלמה פסק הרמב"ם בכתובה דנשבעין עלי' שבועת התורה והרי אף אם גובה מן המטלטלין ג"כ מ"מ הוי שע"ק כמו שארי שטרי חוב, וכבר הקשה זאת בלח"מ שם. ועוד קשה על המ"מ, דהרי הגמ' דכתובות הא איירי בגרושה ומיני' דידי', דאלא"ה הא לא צריכינן לפוגמת ולע"א, אלא ודאי דאיירי בגרושה, וא"כ הרי תלוי זאת בשני הגירסות דלעיל בהל"ה שכתב הרמב"ם ז"ל וכן התקינו שלא תגבה האלמנה כתובתה אלא מן הקרקע, ועיין במ"מ שם שכתב דשני גירסות הם בהרמב"ם, דגירסת הרשב"א היא דאף גרושה אינה גובה כתובתה אלא מן הקרקע, וא"כ הא תירוצו של המ"מ לא שייך אלא להגירסא דגם גרושה קודם תקנת הגאונים אינה גובה כתובתה אלא מן הקרקע, אבל להך גירסא דגרושה גובה כתובתה גם מן המטלטלין, אף קודם תקנת הגאונים, ומ"מ הא קאמר הגמ' דהוי כפירת שע"ק, הרי דאף דגובה ממטלטלין ג"כ מ"מ חשוב שע"ק וצ"ע, וכבר מבואר כ"ז בלח"מ שם. וכן בפ"ד מה' טו"נ ה"ד כתב הרמב"ם הטעם דהודאת שטר לא מחייב שבועה משום דהוי ממון שאינו יכול לכפור בו, ולא הזכיר כלל הטעם משום דהוי הודאת שע"ק, ומשמע דס"ל להרמב"ם דבאמת לא הוי שע"ק, ובכפירת שטר באמת ס"ל להרמב"ם דחייב שבועה, וכן מבואר להדיא ברמב"ם פכ"ב מה' עדות ה"ב שפסק שם דמי שהוציא שני שטרות ועדי השטרות היו שתי כתות המכחישות זא"ז בעדות אחרת דצריך לשלם שטר אחד ועל השטר השני צריך לישבע משום העדאת עדים, הרי להדיא דס"ל להרמב"ם דעל כפירת שטר באמת חייב שבועה, והא דפטור בהודאת שטר הוי משום דהוי ממון שאינו יכול לכפור בו, וע"כ לא שייך זאת רק לדין מודה במקצת ולא לדין העדאת עדים, [ומה דלא שייך התם הדין דהעדאת עדים יבואר במק"א], וקשה דהרי בב"מ מבואר להדיא דשטר הוי שע"ק ואין נשבעין לא על כפירתו ולא על הודאתו, וצ"ע. והנה קשה לי בדברי הרמב"ם גופי' שפסק בפ"ח מהל' שבועות הי"ג וז"ל וכן מי שהיתה עליו מלוה בשטר וכפר בה ונשבע פטור משבועת הפקדון שהרי בשטר נשתעבד הקרקע ונמצא זה ככופר בקרקע עכ"ל, הרי להדיא דהרמב"ם ס"ל דשטר חשוב שע"ק לענין קרבן שבועה ולמה ס"ל הכא דלענין שבועה לא הוי שע"ק, ואם אמנם כי דברי הרמב"ם דבכפירת שטר פטור מקר"ש מבוארים להדיא בשבועות דל"ז, אבל עדיין קשה מ"ש קר"ש משבועה דהרי בשניהם אימעוט קרקעות, ומ"ש דלענין קר"ש חשוב שטר שעבוד קרקע ולענין שבועה פסק הרמב"ם דלא הוי שע"ק ונשבעין עליו ונראה לומר, דבאמת הרי בשטר איכא שעבוד קרקע ושעבוד מטלטלין, דהרי יכול לגבות את חובו בין מקרקע ובין ממטלטלין וצ"ע איך יהי' דינו אם כקרקע או כמטלטלין, ונראה דכיון דהדין הוא בשעבוד חוב דהיכא דנפטר מהקרקעות לא נתבטל חובו וחייב לשלם מן המטלטלין, וכן אם נפטר מהמטלטלין לא בטל החיוב וחל החיוב על הקרקע, על כן שפיר חלוק דין קרבן שבועה מדין חיוב שבועה, דבקרבן שבועה הרי החיוב על כפירת החוב וגזלתו, וכיון דבלא כפירת הקרקעות לא נשלם פטור החוב, ונמצא דכפירת וגזלת החוב נשלם משניהם ביחד, וכפירת המטלטלין בלא הקרקעות הוי רק כפירת שעבוד ולא עצם החוב, וכפירת עצם החוב הוא רק מקרקע ומטלטלין ביחד, וע"כ שפיר פטור מקרבן שבועה, משא"כ לענין חיוב שבועה, שאנו באין לדון אם הוא חייב או פטור, וא"כ הוי להיפך, דכיון דבמה שנפטר מהקרקעות לא נפטר מהמטלטלין, וא"כ אע"ג דאין נשבעין על הקרקעות ונפטר משבועה מעצם חיובו על הקרקע, אבל הרי ג"כ חל חיובו על המטלטלין לבד, ויש בזה די לחייבו שבועה, כיון דחל החוב על המטלטלין גם בלא קרקע, ועדיפא מיני' מצאנו דאף אם הי' מודה לו חובו ואך שכופר לו שאלו המטלטלין אינן משועבדין לו אם אך יש נ"מ מזה לענין ממונא ג"כ דינו לישבע, וכש"כ הכא שחיובו חל גם על מטלטלין לחוד בלא קרקעות שחייב לישבע, ועיין ברמב"ם בפ"י משבועות הי"א והי"ב שכתב שם ז"ל האשה שהשביעה ע"א שיעיד לה במיתת בעלה וכפר חייב בשבועת העדות שאילו העיד היתה נשאת ונוטלת כתובתה בד"א כשהי' לה לגבות כתובתה מן המטלטלין אבל אם אין לה לגבות כתובתה אלא מן הקרקע ה"ז פטור משבועת העדות, הרי מבואר להדיא דהיכא דיש לה לגבות בין מקרקע ובין ממטלטלין דינו כמו כפירת עדות של מטלטלין, וקשה דמ"ש קרבן שבועת העדות מקרבן שבועת הפקדון דפסק דכופר במלוה שבשטר פטור משבועת הפקדון, ואע"ג דגם שם יש לו לגבות גם ממטלטלין, אלא ודאי דשאני שבועת העדות דלא בעינן שתהא כפירת עדותן על עצם החוב, כי אם גם בשהיה עדותם אם אלו המטלטלין משועבדים להחוב או לא או שהיה בעדותן רק איזה נ"מ לענין ממון מטלטלין וכפרו עדותם זאת ג"כ חייבים משום שבועת העדות, וע"כ שפיר חייבים גם על מלוה שבשטר בכפרו עדותם כיון דיכול לגבות ממטלטלין ויש נ"מ בזה, וה"נ לענין חיוב שבועה דכוותי', וכמש"נ. אלא דקשה לפ"ז הסוגיא דב"מ דמשני הגמ' דלהכי אין נשבעין על שטר שכתוב בו סלעים דינרים סתמא ומלוה אומר חמש ולוה אמר שלש משום דהוי כפירת שעבוד קרקעות, והא לפ"מ שנתבאר הרי כל הודאת חוב שבשטר