חדושי ר' חיים הלוי כד

לחם לחם כתיב הכא לחם עוני וכתיב התם והי' באכלכם מלחם הארץ מה להלן משלכם אף כאן משלכם, הרי דמצה ילפא מחלה לכל דבר, וא"כ ה"נ נילף מצה מחלה גם לענין הך דינא דבעינן שיהא מוכן לאכילת אדם, ואכתי קשה למה הוצרך הרמב"ם להוסיף טעמא דאינה משומרת, כיון דבלא"ה אין אדם יוצא בה י"ח משום דבעינן עומדת לאכילת אדם כחלה, וצ"ע. ונראה לומר בדעת הרמב"ם, דהנה בעיקר הפירוש דעיסת הכלבים, יעו"ש בירושלמי פ"א דחלה איזהו עיסת הכלבים רשב"ל אמר כל שעירב בה מורסן וכו', ר"י אמר כל שעשה כעבין וכו' ר' בא בשם שמואל ר"א בשם ר"ח רובא אפילו עשאה קלוסקין, והתנינן אם אין הרועים אוכלין ממנה, תיפתר שעשאה משעה ראשונה שלא יאכלו הרועים ממנה ע"כ, והיינו דפליגי בפירושא דמתני' דעיסת הכלבים בזמן שאין הרועים אוכלין ממנה, דרשב"ל ור"י סברי דהיינו שעצם העיסה עשוי' באופן שהיא רק לאכילת כלבים, ור' בא סובר דאף עיסה כראוי אם אך עשאה מתחלה על דעת כך שלא יאכלו ממנה רק כלבים הרי היא בכלל עיסת הכלבים המבוארת במשנה, והנה ברמב"ם בפ"ו מה' בכורים ה"ח ז"ל העושה עיסה להאכיל הפת שלה לבהמה או לחיה פטורה, עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה חייבת בחלה עכ"ל, ועיין בכ"מ שם שדקדק דהרמב"ם פסק כר' בא בשם שמואל דירושלמי, דאף עיסה גמורה כל שעשאה ע"ד שלא יאכלו ממנה רק כלבים פטורה, הרי דכל יסוד הדין של עיסת הכלבים והפקעת דין חיוב חלה שלה הוא רק משום מחשבתו שחשב עליה שלא להאכילה לאדם, ואפילו לאינך אמוראי דאמרי דכל שאין הרועים אוכלין ממנה היינו שעירב בה מורסן או שעשאה כלמודין, הוי ג"כ עיקר ההפקעה משום שחישב עליה שלא להאכיל לאדם, ורק דס"ל דבעינן מעשיה מוכיחין עליה, דהא באמת אף אם עירב בה מורסן ועשאה כלמודים ג"כ חזיא לאכילת אדם, וכדתנן דמטמאה טומאת אוכלין. אשר לפ"ז צ"ע בחזר וחשב עלי' למאכל אדם, אם נימא דבזה נשלם דין לחם שבה וחוזרת להיות חייבת בחלה, ונכלל זאת בהא דתנן בזמן שהרועים אוכלים ממנה חייבת בחלה ואדם יוצא בה י"ח בפסח, או דכבר היא נפקעת לעולם מדין לחם שבה. ונראה דדעת הרמב"ם היא, דכל שחזר וחשב עליה אח"כ להאכילה לאדם חוזר להיות בה דין לחם, וגם פקע מינה הגריעותא מה שאינה עומדת לאכילת אדם, כיון דעכשיו מיהא קיימא לאכילת אדם, והויא לחם גמור, וגם מפרש להמשנה דבזמן שאין הרועים אוכלין ממנה פטורה מן החלה ואין אדם יוצא בה י"ח בפסח, דהוא זה לעולם, ולא מהניא מה שחשב אח"כ לאכילת אדם, ובחלה הטעם פשוט, דהכל הולך בתר שעת חיובה וכדתנן הקדישתה עד שלא גלגלה וגלגלה הגזבר ואח"כ פדאתה פטורה שבשעת חובתה היתה פטורה, וה"נ דכוותה כיון דבשעת גלגול עיסה אינה עומדת לאכילת אדם ולא חייל בה שם לחם, ממילא הרי היא פטורה לעולם, אבל במצה הא קשה למה אין יוצאין בה י"ח מצה בחזר וחשב עליה לאכילת אדם, ולהכי הוא שהוסיף הרמב"ם טעמא דאינה משומרת לשם מצה, ור"ל דכיון דבשעת עשית העיסה אינה משומרת לשם מצה, ע"כ ממילא אין יוצאין בה י"ח מצה לעולם. אכן יש לדקדק עוד בדברי הרמב"ם, במש"כ הטעם לפי שאינה משומרת לשם מצה, וא"כ הא נמצא דהא דפטורה מן החלה והא דאין אדם יוצא בה י"ח בפסח, שני דינים נפרדים ושני טעמים חלוקים הם, ואילו בפיה"מ כתב דהא דאינו יוצא בה י"ח הוא משום דכל שאינו חייב בחלה אינו יוצא בה י"ח, וצ"ע. והנראה לומר בזה, דהנה בעיקר הדין דמשומרת לשם מצה תרי דיני יש בזה, חדא עצם מעשה השימור שצריך לשמרה מחימוץ, שזהו עיקר מצות שימור, ועוד יש בה דין בהחפצא שיחול בה שם משומרת לשם מצה, וכדאיתא בפסחים דף ל"ח יכול יצא יד"ח בחלות תודה ורקיקי נזיר ת"ל ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לשם מצה יצתה זו שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשום זבח, הרי דאף דיש כאן מעשה שימור גמור שיוכל להועיל גם לענין מצה, אבל מ"מ כיון דמשתמרת לשם דבר אחר אינה בכלל משומרת לשם מצה, ובע"כ דהוי דין בהחפצא שיחול בה שם משומרת לשם מצה, וע"כ כל שנעשה לשם דבר אחר לא חלה בה שם דמשומרת לשם מצה. ולפ"ז נראה דגם בעיסת הכלבים דכוותה, אם באנו לדון משום עצם מעשה השימור באמת לית בזה שום גריעותא במה שנעשית ע"ד אכילת כלבים, דמ"מ כל שנשמרת כראוי מחימוץ שפיר הי' חשוב זה לשימור גמור והיתה בכלל משומרת, ואך דכיון דהוי דינא דכל לאכילת כלבים לית בה שם מצה, ע"כ משום זה הוא דחזר דינא דכל שנעשית לשם אכילת כלבים לא מועיל בה השימור שהי' בה אז למיחל בה בהחפצא שם משומרת לשם מצה, ומועיל זאת לפסלה לעולם אף כשחל בה אח"כ שם מצה ע"י מחשבתו לאכילה, כיון דשם משומרת לשם מצה שצריך לחול בה בשעת עשי' לית בה. ולפ"ז הא נמצא דהא דעיסת הכלבים בזמן שאין הרועים אוכלים ממנה הויא אינה משתמרת לשם מצה, יסודה הוא מפני שבשעת עשיתה לא חלה עלי' שם מצה, זהו שגורם לה שלא יחול עלי' גם דין שימור של מצה, וא"כ הא נמצא דשני הטעמים צריכין להדדי, דטעמא דמצה איתקש לחלה הוא לעיקר פסולה הפוסלה בין מדין מצה ובין מדין שימור, וטעמא דאינה משומרת לשם מצה הוא לפסלה לעולם ולא יועיל מה שחזר וחשב אח"כ לאכילת אדם, ומתאימים דבריו בפיה"מ עם דבריו בה' חמץ ומצה, כיון דתרווייהו צריכין להדדי, וכש"נ. הלכות סוכה פ"ד הי"א נעץ ארבעה קונדיסין על ארבע זויות הגג וסיכך על גבן הואיל והסיכוך על שפת הגג כשר ורואין את המחיצות התחתונות כאלו הן עולות למעלה על שפת הסיכוך עכ"ל, ובהשגות ז"ל זה אינו מחוור דאפילו לר"נ קאי בתיקו ולחומרא עכ"ל, והוא בסוכה דף ד' ע"ב ת"ר נעץ ארבעה קונדיסין וסיכך ע"ג ר' יעקב מכשיר וחכמים פוסלין, א"ר הונא מחלוקת על שפת הגג דר"י סבר אמרינן גוד אסיק מחיצתא ורבנן סברי לא אמרינן גוד אסיק מחיצתא וכו' ור"נ אמר באמצע הגג מחלוקת איבעיא להו באמצע הגג מחלוקת אבל על שפת הגג ד"ה כשרה או דילמא בין בזו ובין בזו מחלוקת תיקו, וזהו שהשיג הראב"ד דהרי אפילו לר"נ דמפרש פלוגתייהו באמצע הגג אבל אכתי הרי היא איבעיא דלא אפשיטא אם פליגי גם בעל שפת הגג וחכמים דקי"ל כוותייהו פוסלין גם על שפת הגג אם לא, וא"כ הא הו"ל ספיקא דאורייתא דלחומרא, ועיין במ"מ שהביא דיש מן הגאונים שאינם גורסים להך איבעיא, ולדידהו לר"נ דמסקינן כוותי' רק באמצע הגג פליגי, אבל על שפת הגג לכו"ע כשרה משום דאמרינן גוד אסיק, והכי הוא פסק הרמב"ם. והנה לעיל בסוגיא שם היתה גבוהה למעלה מעשרים ובנה בה עמוד גבוה עשרה ויש בו הכשר סוכה סבר אביי למימר גוד אסיק מחיצתא א"ל רבא בעינן מחיצות הניכרות וליכא, ופסק כן הרמב"ם לקמן בהי"ד וז"ל שם, בנה בה עמוד ויש בו הכשר סוכה פסולה שאין אלו מחיצות הניכרות ונמצא ע"ג העמוד סכך כשר בלא דפנות עכ"ל, הרי דגוד אסיק לא מהני בסוכה, משום דבעינן בה מחיצות הניכרות, דהיינו מחיצות ממש, וא"כ הא קשה מ"ש גבי גג דפסק הרמב"ם דמהני גו"א בסוכה, וצ"ל דגג שאני מעמוד, וכאשר כן כתבו התוס' שם, אלא דהתוס' הרי הוכיחו זאת מהא דאיבעיא לן דדילמא על