חדושי ר' חיים הלוי כג

שבו אינו מועיל רק שיחול דין לחם על הדגן בעצמו, אבל לא שיצטרף האורז להשלים שיעורא שיהיו יוצאין בו י"ח מצה. ויסוד לזה מהא דפסק הרמב"ם בפ"א מה' חמץ ומצה דאין לוקין על תערובות חמץ אא"כ יש בהחמץ שבתערובות כזית בכא"פ, ולא חלק בין תערובות של חטים ואורז לשארי תערובות, ואם נימא דגרירה דאורז מועיל לענין כל דין חמשת המינים ולענין בא לידי חימוץ, א"כ הו"ל לחלק דבתערובות חטים ואורז לא בעינן כזית בכדי אכילת פרס וחייב על כזית מהתערובות לבד, וכדין מצה כן הי' צריך להיות גם לענין חיובא דחמץ כיון דתרווייהו חד דינא להו, אלא ודאי דאף ע"י גרירה אינו בא לידי חימוץ ואינו מחמשת המינים, וההילכתא דגרירה הוא רק לענין הדין לחם, ולהכי גבי חמץ דתלוי רק בחימוץ ובחמשת המינים לא שייך כלל הך דגרירה, ואורז ושארי מינים שוין גבי'. ולפ"ז הרי ממילא מבואר, דהא דס"ל לרבנן דהאורז מצטרף להשלים שיעורא, הוא דוקא רק לחייב הדגן שבו בחלה, אבל לא שיתחייב האורז עצמו בחלה, ולא שישלים השיעור כזית במצה, דכיון דלא מהניא הגרירה לענין דין חמשת המינים ובא לידי חימוץ, א"כ הרי ממילא דאין בגוף האורז דין לחם, דאין לחם כי אם מחמשת המינים, ובע"כ דהא דמצטרף להשלים שיעורא הוא רק לענין שהדגן יחשב עיסה ולא לגבי האורז עצמו. ונראה דהכי משמע לשון הראב"ד שכתב בה' חמץ ומצה ז"ל והוא שיהא בה דגן כזית בכדי אכילת פרס ויאכלנו, ולא הזכיר מפלוגתא דרשב"ג ורבנן כמו שהזכיר גבי חלה, משום דס"ל דלגבי מצה לא פליגי רבנן כלל על רשב"ג, ולכו"ע אין האורז מצטרף להשלים שיעורא דמצה. ולפמש"נ י"ל דגם דעת הרמב"ם כן, ולא בא הכא בהל' חו"מ רק להורות עיקר הדין דיש בהדגן דין לחם, שזה תלוי בחטים ואורז וטעם דגן, אבל לענין שיעורא דכזית סמך על מה שפסק בה' מאכלות אסורות בכל טכע"ק דבעינן כזית מהאיסור עצמו, וה"ה הכא גבי מצה בעינן כזית בכא"פ מהדגן עצמו, וכש"נ. והנה מדברי התוס' במנחות שהבאנו, שכתבו דלפי"מ דתנן דהעושה עיסה מן החטים ומן האורז דאם יש בה טעם דגן אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, א"כ ה"ה בתבלין ג"כ מהני טעם דגן לצאת בה י"ח מצה, ואע"ג דבתבלין ליכא גרירה, א"כ הא ש"מ דכל טעמא דגרירה הוא רק לענין צירוף האורז, אבל לענין לצאת בהדגן בעצמו שבהתערובות י"ח מצה סגי בדינא דטכע"ק לחוד, וזהו להדיא היפוך מש"כ דטעמא דגרירה הוא גם לענין הדגן בעצמו. אכן י"ל דהתוס' אזלי הכא בשיטת הר"ת בפסחים דף ל"ו בהא דאמרינן שם לחם עוני פרט לחלוט, ועיין בתוס' שם שהקשו מהא דאמרינן ביבמות דף מ' דאע"ג דחלטי' מעיקרא כיון דהדר אפיי' בתנור לחם עוני קרינא בי', ותירצו ע"ז וז"ל ואומר ר"ת דהתם נמי מיירי בבלילתו רכה דקודם אפי' לאו לחם הוא כלל ואחר אפייתו הוא דחשיב לחם וחשיב נמי לחם עוני כיון שבלילתו רכה עכ"ל, הרי דשיטת הר"ת דבבלילתו עבה משעת עיסה הוא דאית בי' דין לחם, וכן עיין ברא"ש שם דלשיטת ר"ת גם לענין חלה וברכת המוציא דין לחם בי' משעה שנעשה עיסה. ולפ"ז גם לענין עירוב שארי מינים הכל תלוי בתר גמר עיסה, דאע"ג דהך דינא דטעם כעיקר לחוד לא מהניא למיחל עלי' שם לחם, מ"מ כ"ז הוא אם נתערב קודם שנגמר מעשה העיסה, דעדיין אין בו דין לחם, וצריכינן שיחול עליו עוד דין לחם בתערובתו, ובזה שפיר אמרינן דלא מהניא לזה הך דטכע"ק, משא"כ היכא שנתערב לאחר שנגמר מעשה העיסה דכבר הוא לחם לשיטת הר"ת, א"כ הרי יש כאן טעם כעיקר של לחם, וע"כ לא פקע מיני' דין לחם גם בתערובתו בשארי מינים, וכמש"כ למעלה בשיטת הראב"ד, וזהו שכתבו התוס' דא"כ גם בהך דתבלה בתבלין דאיירי בתבלה לאחר שנעשית עיסה ג"כ מועיל להחשב מצה ע"י הך דינא דטכע"ק כיון דכבר היא לחם, משא"כ בהעושה עיסה מן החטים ומן האורז, דאיירי בשהיה התערובות עוד מתחלה קודם שנעשית עיסה, בזה צריכינן דוקא לטעמא דגרירה גם לענין הדגן בעצמו, ומשום דבלא"ה לא הוי לחם, ודוקא שם הוא דבעינן אורז דוקא. והנה שיטת הר"ת דטכע"ק ד"ת ולוקין עליו על כל כזית, והוכיח כן מהא דהעושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן יוצא בה י"ח בפסח, אלמא דכיון דיש בה טעם דגן אזלינן בתר טעמא, ואם אכל כזית מן העיסה יוצא ידי מצה כאילו היתה כולה של חטים, הובא ברא"ש פ' גה"נ, ולפ"ז הא מבואר בדעת ר"ת דהך דגרירה לאו לענין צירוף נאמרה, דהרי הר"ת הוכיח מזה דבכל טכע"ק ההיתר מצטרף ואף דלא שייך שם גרירה, וא"כ ממילא מסתבר לפרושי דברי התוס' כמש"כ כי היכי דתיקום בשיטת ר"ת וכש"נ. פ"ו הל"ה עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה יוצא בה ידי חובתו, אין הרועים אוכלין ממנה אין יוצאין בה שאין זו משומרת לשם מצה עכ"ל, והוא במשנה חלה פ"א עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה חייבת בחלה ומערבין בה ומשתתפין בה ומברכין עלי' ומזמנין עלי' ונעשית ביו"ט ויוצא בה אדם ידי חובתו בפסח, אם אין הרועים אוכלין ממנה אינה חייבת בחלה ואין מערבין בה ואין משתתפין בה ואין מברכין עליה ואין מזמנין עליה ואינה נעשית ביו"ט ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, וזהו שפסק כן הרמב"ם הכא לענין מצה, וכן פסק גם בפ"ו מהל' בכורים לענין חלה, וכמתניתין. אלא דצ"ע הא דכתב הרמב"ם הכא לגבי מצה טעמא לפי שאינה משומרת לשם מצה, והרי מהא דפטורה גם מן החלה מבואר דכל לאכילת כלבים אין בה שם לחם כלל, וכן הא דאין מברכין עלי' ואין מזמנין עליה ואין מערבין בה ואין משתתפין בה כולהו משום לתא דלחם נינהו, וא"כ הלא האי טעמא גופי' מועיל גם לענין הא דאינו יוצא בה ידי חובתו בפסח, דהרי גם מצה יסוד דינה תלוי בלחם, ולמה הוצרך הרמב"ם לטעמא דאינה משומרת, וצ"ע. והנה הר"ש שם הביא דרשת הספרי זוטא עריסותיכם שלכם חייבת ושל כלב אינה חייבת, וא"כ י"ל דגם בזמן שאין הרועים אוכלין ממנה לא פקע מינה שם לחם, והא דפטורה מן החלה הוא רק משום גזה"כ דעריסותיכם דבעינן שתהא עומדת לאכילת אדם, ומהא דאין מברכין ואין מזמנין ואין מערבין ואין משתתפין אין להוכיח כלל, כיון דהויין מילי דרבנן, וע"כ בעינן בהו דוקא מיוחד למאכל אדם, ואלא"ה לא חשוב אוכל כלל. והכי מוכרח מהא דאין משתתפין בה, והרי גבי שיתוף לא בעינן כלל לחם, ורק דכל שהוא אוכל משתתפין בו, ובע"כ דהוא זה משום דשיתוף דרבנן וע"כ לא חשיב לענין זה אוכל כלל, ולהכי באמת בעינן גבי חלה טעמא אחרינא מקרא דעריסותיכם פרט לעיסת כלבים, משום דמד"ת לא פקע מינה שם לחם. אשר לפ"ז הרי ניחא הא דהוסיף הרמב"ם גבי מצה טעמא דאינה משומרת לשם מצה, כיון דבאמת הוא חשוב לחם גמור, והגזה"כ דגבי חלה דבעינן שיעשהו לאכילת אדם לא מצינו גבי מצה, ומשו"ה הוא דהוצרך הרמב"ם גבי מצה לטעמא דאינה משומרת לשם מצה. אכן עדיין צ"ע, דמלבד דנראה דהגזה"כ דעריסותיכם דבעינן עומד לאכילת אדם הוא תנאי בדין לחם, דלא מיקרי לחם עד שיחשב עלי' לאכילת אדם, הנה אף אם נימא דאין זה שייך לדין לחם, כי אם דהוי גזה"כ בפ"ע בחלה, דאינה חייבת בחלה עד שיחשב עליה לאכילת אדם, ג"כ קשה דברי הרמב"ם מהא דאיתא בפסחים דף ל"ז עיסה של מע"ש לדברי ר"מ פטורה מן החלה וכו' מצות של מע"ש לדברי ר"מ אין אדם יוצא בה י"ח בפסח, ומפרש שם בסוגיא דהוא משום דאתיא