חדושי ר' חיים הלוי כב

לאחר אפיה, א"כ לא שייך כלל מש"כ דלהכי צריכינן לטעמא דמין במינו לא בטל משום דאכתי חסר בה דין לחם, כיון דכבר היא לחם א"כ הא הוי טכע"ק של לחם, ופשיטא דדין לחם בה גם בתערובתה בשאר מינים. אלא דלדעת הראב"ד הלא בלא"ה ניחא קושית התוס', דהא עיקר הדין ששנוי כאן לדעת הראב"ד הוא, דאע"ג דהתבלין מבטלין את הטעם מצה ואין בה עוד טעם דגן מ"מ כשרה משום דמצה היא וכדקי"ל דבלע מצה יצא ולא בעינן טעם מצה, וכמבואר כן להדיא בדברי הראב"ד שהבאנו, ולפ"ז הא ליכא הכא טעם כעיקר, ובע"כ צריכינן הכא לטעמא דבתר בטל אזלינן כי היכי דליחשב כמין במינו ולא ליחול בי' דין ביטול, וכל קושית התוס' היא רק לשיטת רש"י והרמב"ם דאיירי בתבלה בעודה עיסה, וקמ"ל דמותר לתבלה בתבלין, אבל אה"נ דיש בה טעם מצה, וע"ז הוא שהקשו התוס' דא"כ הא שפיר מצה היא משום דינא דטכע"ק דאורייתא, ובזה מיושב שפיר כמש"כ, דכיון דבעינן למיחל עלה שם לחם, ע"כ אין מועיל בזה דינא דטכע"ק, אם לא משום דינא דמב"מ לא בטל, וכמש"נ ואין לומר דלדעת רש"י והרמב"ם דמפרשי להך דתבלה בקצח ותבלין דהוא בעודה עיסה קודם אפיה א"כ נימא ג"כ דאיירי בשאין בה טעם דגן, דז"א, מהא דאיתא בירושלמי דחלה שם א"ר הילא בין כרבנין דהכא בין כרבנין דהתם אמרין עד שיהא רובה דגן וטעמה דגן רב הונא אמר טעמה דגן אע"פ שאין רובה דגן, מתניתא פליגא על רב הונא עירב בה שאר המינים עד שיהא בה רובה דגן וטעמה דגן, פתר לה במינים אחרים, וקשה מהא דאיתא בירושלמי פ"ב ופ"ג דפסחים יוצאין במצה מתובלת אע"פ שאין בה טעם דגן והוא שיהא רובה דגן, הרי להדיא דברובה דגן לא בעינן כלל טעמה דגן, ואיך אמרינן הכא דבמינים אחרים בעינן רובה דגן וטעמה דגן. אכן נראה דבזה חלוק בין היכא דכבר חייל עלה דין לחם ובין היכא דלא נעשית עדיין לחם, ומשום דהנה עיקר הדין מה דמבואר בירושלמי דבמינים אחרים בעינן גם טעמה דגן ולא סגי ברובה דגן לחוד, הא נראה דהוא משום דלמיחל עלה דין לחם בעינן דוקא טעם לחם ובלא"ה אינה נעשית לחם, וא"כ ממילא הרי לא שייך זאת רק היכא דלא נעשית עדיין לחם, וצריכינן דוקא שיחול עליה עתה דין לחם, ובזה הוא דהוי דינא דבאין בה טעם לחם לא חייל עלה דין לחם, משא"כ היכא דכבר חל עלה דין לחם, א"כ לא איכפת לנו מה דהתבלין גורמין שלא יהא בה טעם לחם, כיון דכבר היא לחם, ובעיקר דין מצה הרי קי"ל דבלע מצה יצא ולא בעינן כלל טעם מצה, וע"כ כל דיש כאן רובה דגן דלא נתבטל שפיר יוצאין בו י"ח מצה, וניחא דברי הירושלמי, דהך דבעי טעמה דגן איירי דתבלה קודם שנעשית לחם, וע"כ בעינן גם טעמה דגן, והך דלא בעי טעמה דגן איירי לאחר אפיה וכש"נ. ולפ"ז דוקא לדעת הראב"ד דמוקי להך דתבלה בתבלין לאחר אפיה שפיר מצי איירי גם באין בה טעם דגן, אבל לפ"ד הרמב"ם ורש"י דאיירי קודם שנעשית לחם א"כ אם אין בה טעם לחם לא חייל עלה שם לחם כלל, ובע"כ דאיירי ביש בה כדי נו"ט, ומדמבואר בסוגיא דאינה חשובה מצה כי אם משום דינא דמב"מ לא בטיל ש"מ דטכע"ק לא מהניא לאשוויי לחם כ"א בצירוף ההלכה דגרירה וכמש"כ. ובירושלמי פ"ג דחלה שם ז"ל א"ר הילא בין כרבנין דהכא בין כרבנין דהתם אמרין עד שיהא רובה דגן וטעמה דגן, רב הונא אמר טעמה דגן אעפ"י שאין רובה דגן מתניתא פליגא על רב הונא עירב בה שאר המינים עד שיהא בה רובה דגן וטעמה דגן, פתר לה במינים אחרים, הרי להדיא דלרב הונא דאמר טעמה דגן אעפ"י שאין רובה דגן דודאי ס"ל טכע"ק ד"ת, ומ"מ ס"ל דבשארי מינים אינו יוצא י"ח מצה ואינה חייבת בחלה כי אם ברובה דגן, וזה להדיא דאף אם טכע"ק דאורייתא מ"מ לא מהניא זאת לחלה ומצה, ובע"כ כמש"כ משום דלא חשוב לחם, ודוקא באורז הוא דמהניא משום טעמא דגרירה, וכן לקמן שם פליגי אמוראי אליבא דר' יוחנן אם בעינן רובה דגן אם לא, וקשה דר"י הא ס"ל בע"ז דף ס"ז ובירושלמי ערלה פ"ב הל"ה ובירושלמי נזיר פ"ו הל"א דטעמו וממשו לוקין עליו בכזית בכדי אכילת פרס הרי דטכע"ק דאורייתא, וא"כ ל"ל לרובה דגן, אלא ודאי כמש"כ דטכע"ק לא מהני לאשוויי לחם, אם לא משום גרירה, וזהו דפליגי אמוראי אליבא דר"י אם אית לי' גרירה אם לא, דלמ"ד דבעי רובה דגן היינו משום דלית לי' גרירה. ולפי מש"נ הרי הך טעמא דגרירה קאי גם לרשב"ג ומשום דבלא"ה פקע דין לחם גם מהדגן עצמו שבתערובות, וכדמוכח כן מהסוגיא דמנחות והירושלמי שהבאנו דבתבלה במינים אחרים צריכינן דוקא לטעמא דמין במינו לא בטל או דבעינן דוקא לרובה דגן, והרי התם פשיטא דאין התבלין מצטרפין להשלמת שיעורא ואיירינן רק לענין הדגן שבו, ומ"מ לא מהניא טכע"ק לענין להחשב מצה משום דחסר טעמא דגרירה לאשוויי לחם. ולפ"ז הרי צ"ע דברי המ"מ במה דתלי לה לפלוגתת הרמב"ם והראב"ד בהך דינא דגרירה, והא כבר הבאנו דטעמא דגרירה הוא לכו"ע גם לרשב"ג, ופלוגתת רשב"ג ורבנן הוא ענין בפ"ע אם הך דגרירה מועיל גם לענין שיצטרף האורז לשיעורא אם לא. וע"כ נראה דגם דעת המ"מ כמש"כ דעיקר הדין דגרירה הוא לכו"ע, ופלוגתת הרמב"ם והראב"ד היא אם הלכה כחכמים או כרשב"ג, אלא דהרי עיקר טעמא דחכמים דהאורזו מצטרף לשיעורא בע"כ הוא משום דינא דגרירה, דהרי בכל טכע"ק דעלמא הרי פסק הרמב"ם בפט"ו מה' מאכלות אסורות דאין מין השני מצטרף לו, וכדפסק שם דבאיסורין אינו לוקה אא"כ אכל כזית מהאיסור עצמו לבד, ובע"כ דהא דהכא מצטרף האורז להשלמת שיעורא הוא רק משום דינא דגרירה, וע"כ זהו שהביא זאת המ"מ כיון דזהו יסוד הטעם מה דהאורז מצטרף. ולפי המבואר י"ל, דבאמת גם דעת הרמב"ם כדעת הראב"ד דבעינן דוקא דגן כשיעור, והא דכתב בסתמא דאם יש בה טעם דגן יוצאין בה י"ח מצה, היינו משום דהכא איירי הרמב"ם רק בעיקר הדין לחם דלא בטיל ע"י תערובתו עם האורז, וזה באמת תלוי רק ביש בה טעם דגן לחוד, דבהכי חייל בה שם לחם, וממילא דנכלל אח"כ בדין כל טכע"ק דעלמא דפסק הרמב"ם דבעינן שיעורא מגוף הדבר שנתערב בעצמו ואין מין השני מצטרף לו, וה"נ הכא דכוותה. ובאמת דלחכמים דפליגי על רשב"ג וס"ל דלא בעינן דגן כשיעור, ומשום דגם האורז מצטרף להשלמת השיעור, צ"ע אם הוא זה רק בחלה, אבל במצה מודים לרשב"ג דאין האורז משלים לשיעור, או דפליגי גם במצה, והחילוק ביניהם פשוט, די"ל דגם בחלה דהאורז משלים לשיעור, מ"מ אינו מועיל השלמת שיעורו רק שהדגן שבו יהא בו שם עיסה ויתחייב בחלה ויהיה בו דין טבל של חלה, אבל האורז עצמו י"ל דהוא בפטורו ואין בו דין טבל ואינו חייב בחלה, [ולא תקשי דאיך מצטרף האורז להשלים לשיעור כיון דהוא בעצמו פטור, דה"נ אשכחן בירושלמי פ"ד דחלה חצי קב חטים וחצי קב שעורים וחצי קב כוסמין נוטל מן הכוסמין לפי מה שהן, ומצטרפין החטים והשעורים לחייב את הכוסמין אף שהן בעצמן פטורין], ולפ"ז הרי לא שייך זאת רק בחלה, דיש דין שיעור עיסה בהחפצא, וביש בו השיעור מתחייב כל מקצת בפ"ע בחלה, ע"כ שפיר שייך בו הך דינא דהאורז משלים לשיעורא אע"ג דהוא בעצמו אינו מתחייב בזה, משא"כ לגבי מצה אם אך האורז עצמו לא חייל בי' דין חמשת המינים ממילא אינו יוצא בו י"ח מצה, וכמו דאין האורז עצמו נעשה טבול לחלה כמו"כ אינו יוצא בו י"ח מצה ג"כ, ודין גרירה