חדושי ר' חיים הלוי רכ

ונסתר זה הטעם שכתבנו דכיון דהפסול בא מחבירו ולא מחמת עצמו ע"כ אין בזה דין חזקת שטר דעדותו נחקרה שהוא בכשרותו, ולפי המבואר הרי א"א לומר כן, דהרי חזינן דעל כל מעשה השטר וגם על הכשרו שבא מחמת חבירו העד שני ג"כ אמרינן דהרי הוא כמו שנחקרה עדותו בב"ד, והרי הוא בכשרותו, ונחקרה זאת מכל העדים יחדיו, וממילא הרי נכלל בזה דלית בי' גם הך פסולא דנמצא מהן קאו"פ, וצ"ע דברי הרמב"ם שפסק דאם יש עדות ברורה שכולן ישבו לחתום השטר בטל בודאי, ואמאי לא חשבינן להו כתרי ותרי. אלא ודאי דהכא שאני משום דכיון דהא ודאי דחתומין בו גם פסולין, והרי הוא לפנינו בפסולא דנמצא אחד מהן קאו"פ, ורק דאנו באין להכשירו ע"י שנחלק העדות ולעשותן עדות מיוחדת לומר שחתמו זה שלא בפני זה על כן לית בהו הך דינא דנחקרה עדותן בב"ד, וזהו להדיא כמש"כ הב"י. והנה לפי המבואר הרי יש מקום לומר, דשפיר שייך בשטר גם דין נמצא אחד מהן קאו"פ של הגדה, דנראה דהא דכל אחד בעדותו מעיד גם על חברו שהוא כשר, הוא משום דכל העדים החתומים חד סהדותא נינהו בהגדתן, אשר על כן נהי דבעצם ההילכתא דשטרות דעדותן כמו שנחקרה בב"ד אין אחד שייך לחבירו כלל, אבל מ"מ מאחר דגם זה נכלל בהגדתן דכולהו אתו להיות חדא עדות וחדא הגדה, א"כ ממילא מועיל זאת למיחל עלייהו דין נמצא אחד מהם קאו"פ לבטל העדות כולה. אכן מלבד דאין זה מוכרע, י"ל עוד, דנהי דהא ודאי דכל אחד מעיד גם על חבירו, ומשום דכמו שמעיד על כל מעשה השטר כמו כן הוא מעיד על חתימת השני, דהוא זה ג"כ מעצם השטר, ועל כן לענין הכחשה שפיר הויין תרי ותרי, אבל לענין דין נמצא אחד מהם קאו"פ הכל תלוי בדין צירוף עדותן, וזה לא מצינו דהגדתן מצטרפת למהוי חדא הגדה. ובדעת הרמב"ם הרי כבר הבאנו דהפסול של נמצא אחד מהן קאו"פ שבשטר הוא משום פסול ראי', וכדתלי לה בדין נתכוונו להעיד, ומיושבים היטב דברינו למעלה כמש"כ. ובעיקר הסוגיא דכתובות שהבאנו, דשנים החתומין על השטר ובאו שנים אחרים ואמרו אנוסין היו קטנים היו פסולי עדות היו דאם כתב ידם יוצא ממקום אחר חשיבי תרי ותרי עדים המעידין ועדי השטר, צ"ע לפ"מ דקי"ל דעדי השטר חותמין זה שלא בפני זה, וא"כ הא יכול להיות שחתמו זה שלא בפני זה, דאז הלא ודאי דאין בעדותו של האחד כלל לגבי השני אם הוא קאו"פ אם לא, כיון שאינו יודע מהשני כלל, ואז ודאי דהוי כמו דאסהידו בי' תרי בחד ותרי בחד, דמבואר בב"ק דף ע"ג דהשנים האחרונים נאמנים לפוסלם, ואיך אמרינן דחשיבי תרי ותרי, וצ"ע, ואמנם כן דבאנוסים היו ניחא, דהרי הא דבטלה העדות אם היו אנוסים, הלא זהו רק משום דעצם המעשה לא היתה כמו שאמרו, אבל אם אך המעשה אמת הלא עדותן כשרה ומתקיימת גם בעדים אנוסים, וא"כ הרי עיקר ההכחשה היא בעצם המעשה אם הוא כמו שאמרו אם לא, וע"ז הא הויין באמת תרי ותרי. אמנם ברמב"ם פ"ז מהל' עדות מבואר להדיא דגם בקטנים היו פסולי עדות היו הויין תרי ותרי, וכפשטא דברייתא דאם כתב ידם יוצא ממקום אחר אין נאמנים, דקאי אכולהו בבי, ובזה שוב קשה דהא הויין תרי בחד ותרי בחד, וצ"ע. פי"ד הל"ז הכותב כל נכסיו לשני בני אדם בעדות אחת והעדים קרובים לאחד ממקבלי המתנה ורחוקים מן השני הרי השטר פסול מפני שהוא עדות אחת, אבל אם כתב בשטר אחד שנתתי לראובן חצר פלונית ושנתתי לשמעון שדה פלוני נמצאו העדים קרובים לזה ורחוקים מזה זה שהם רחוקים ממנו מתנתו קיימת שאלו שתי עדויות אע"פ שהם בשטר אחד עכ"ל, דין זה איתא בירושלמי פ"ק דגטין דר"י אומר מאחר שהם פסולין לזה פסולין לזה, ור"ל אמר כשרים לזה ופסולין לזה, ומפרש שם טעמא דר"י משום דהויא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, וטעמא דר"ל משום דנעשה כשתי כתי עדים, ופסק הרמב"ם כר"י, אכן היכא דהויין שתי עדיות מודה ר"י לר"ל, דהרי טעמא דר"י מפרש שם בירושלמי משום דנעשית עדות אחת וכאיש אחד, משא"כ היכא דהויין שתי עדיות. וכבר הקשו הראשונים מהא דאיתא בסנהדרין דף ט' גבי פלוני רבעני לרצוני דאמרינן פלגינן דיבורא ולא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, וה"נ נפליג דיבורם ועדות הקרובים תבטל ועדות הרחוקים תתקיים, והרא"ש פ"ק דמכות הוכיח מזה כדעת הראב"ד דלא אמרינן פלגינן דיבורא אלא בבעל דין, משא"כ בעדות קרובים אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ולא פלגינן דיבורא. והרבה מהראשונים ס"ל מכח הך סוגיא דסנהדרין דפלגינן דיבורא דעל כן בהך פלוגתא דבירושלמי הלכה כר"ל, משום דרבא ס"ל כוותי' דפלגינן דיבורא וסמך לזה דהירושלמי מדמה לה להך דעבד שהביא שטר שכתוב בו עצמך ונכסי קנויין לך דלגבי הנכסים לא מהימן אי מהימן לגבי עצמו, והרי בגיטין דף ח' ע"ב קאמר רבא ע"ז דפלגינן דיבורא, הרי להדיא דרבא כר"ל ס"ל, ועל כן הילכתא כרבא וכר"ל, וכסוגיא דתלמודין דפלגינן דיבורא. ועיין בסוגיא דסנהדרין דף י' שם דבאשתו פלגינן דיבורא, וכתב הראב"ד משום דאשתו כגופו והויא כבע"ד, ולא מדין קרוב אתינן עלה, והרמב"ם כתב בפי"ג מהל' עדות הי"ג ז"ל האיש עם אשתו ראשון בראשון לפיכך אינו מעיד לא לבנה וכו', הרי דמדין קרוב דן לה, ובע"כ דס"ל דגם בקרובים פלגינן דיבורא, וכן עיי"ש בפי"ב הל"ב פלוגתת הרמב"ם והראב"ד בביאור הסוגיא דפלוני רבע שורי, ויסוד דברי הראב"ד שם לפי שיטתו דחוץ מבע"ד לא פלגינן דיבורא, ומשמע מזה דהרמב"ם לא ס"ל לחלק בזה בין בע"ד לשאר פסולים, ואם כי כל זה אינו מוכרח למעיין שם, אכן מזה שלא הזכיר הרמב"ם כל הך כללא של הראב"ד, משמע דלא ס"ל לחלק בזה, דכל כה"ג הו"ל לפרושי דלאו בכל גווני פלגינן דיבורא, ומדסתם לה ש"מ דס"ל כדעת הסוברים דבכל גווני פלגינן דיבורא, וקשה על הרמב"ם איך פסק הכא דאמרינן דבטלה כל העדות אף לגבי הרחוקים, ואמאי לא נימא פלגינן דיבורא.. והנה בכותב נכסיו לשני בני אדם הרי קונה כל אחד גם בלא חבירו, וראיה לזה מהא דצריכינן הכא לטעמא דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, הרי דבלא"ה הוה דינא דהרחוק קונה והקרוב אינו קונה, הרי להדיא דאחד קונה בלא חבירו. ולפ"ז הא נמצא דכל כותב נכסיו לשני בני אדם הויין באמת שתי מתנות לכל אחד החצי ורק דערבינהו יחד. ולפ"ז צ"ע בהא דאמרינן הכא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ומפרש טעמא משום דהויא עדות אחת, וקשה דהא כיון דלכל אחד הויא מתנה בפ"ע א"כ הא הויין שתי עדיות. והנראה מוכרח מזה, דכל נותן מתנה לשנים דינם נחלק, דבעת שקנו שניהם אז הויא חדא מתנה לשניהם, ואין אחד קונה בלא חבירו, כי אם דהויא הקנאה אחת וזכיה אחת לשניהם ביחד, ואך אם מתבטלת מתנת אחד מהם אז הוא דנשתנה סדר המתנה וקונה אחד בלא חבירו. ואשר על כן הא ניחא הך טעמא דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, דאי משום דיני קנין, הוי דינא כיון דנתבטלה מתנת הקרוב א"כ נתחלקה מתנת הרחוק להיות מתנה בפ"ע, ושתהא מתנה קיימת, אבל בדין עדות אזלינן בתר עיקר עדותן, ואם לפי מה שהעידו הויא