חדושי ר' חיים הלוי ריט

דחתימת האחד אינה מעידה על חתימת השני, וכל עד עדותו חקורה רק על חתימתו לבד, א"כ הרי ממילא דכל הריעותות הבאין ע"י חתימות השני אין בזה דין עדות שנחקרה בב"ד מאחד על חבירו, וממילא דלא שייך הך דינא דנעשה כמו שנחקרה עדותן לדין נמצא אחד מהן קאו"פ, כיון דהפסול של קאו"פ הוא בא מעצם מעשה חתימת השני. וגם טעמו של הב"י ג"כ מיושב היטב, דכיון דהא מיהא דבחתימתן הוא דנעשה בהן פסולא דקאו"פ, א"כ מיחשבא זאת ריעותא בשטר עצמו, ועל כן אע"ג דבסתמא לא חיישינן דילמא ישבו כולן כאחת לחתום, מ"מ היכא דעדים מעידין ע"ז שפיר נאמנים, ואינן מוכחשים מחמת עדי השטר, כיון דהריעותא היא מעצם חתימתן. וכבר הבאנו דבדברי הרמב"ם מבואר להדיא דפסול נמצא אחד מהן קא"פ שבשטר הוא פסול ראי' ולא פסול הגדה, מדתלאו בדין נתכוונו להעיד, וא"כ בע"כ מוכרחים הדברים כמש"כ. והנה כבר הבאנו מהתוס'. שכתבו בגיטין דף י"ח וז"ל אמאי תלינן בשאר שטרות שחתמו למילוי לישיילינהו כי היכי דשיילינן התם למחזי אתיתו כו' ואר"ת דשאני שטר דעדים החתומין נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד עכ"ל, הרי להדיא דאי לא הוה חשיב כנחקרה עדותן בב"ד לא הוה מכשרינן שטרא, מספיקא דהך חששא דנמצא אחד מהם קאו"פ, וזהו להדיא דלא כמש"כ בדעת הרמב"ם. ולכאורה נראה מוכרח מזה, דהתוס' ס"ל דבשטר שחתמו בו קא"פ אית בי' גם הך פסולא דנמצא אחד מהן קאו"פ של שעת הגדה, וא"כ הא נמצא דהשטר כמו שהוא לפנינו הרי הוא בפסולו, ולהכי הוא דלא מכשרינן לי' מספיקא, אם לא משום טעמא דנעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד שנעשה בכשרות. וי"ל דהתוס' והרמב"ם בזה לטעמייהו אזלי, דהנה דעת התוס' בב"ב דף קס"ה דשטר הבא בע"א לא הוי שטר כלל, ושני שטרות הבאין לפנינו ובכל אחד חתום בו ע"א לא מצטרפי, משום דלא אשכחן בשום מקום שטר בע"א שיועיל, עיי"ש בדבריהם, הרי דס"ל להתוס' דע"א בשטר לאו כלום הוא, ואף תורת ע"א אין בו להצטרף עם עוד ע"א. ולפ"ז הא נמצא, דהא דעדים החתומין על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד, דוקא בשני העדים ביחד הוא דחייל בהו הך דינא. ולפ"ז שפיר ס"ל להתוס' דאית בשטר גם הך פסולא דנמצא אחד מהן קאו"פ של הגדה, ואין זה דומה כלל להעידו בשתי ב"ד, דכיון דרק משניהן ביחד הוא דנעשה עדותן חקורה, א"כ הרי הוא כב"ד אחד, דמצטרפי גם לענין הך פסולא דנמצא אחד מהן קאו"פ, משא"כ לדעת הרמב"ם שפסק בפי"ד מהל' מלוה ולוה ובפ"ד מהל' טוען ונטען דע"א בשטר מועיל לחיוב שבועה ולדין מתוך שאינו יכול לישבע משלם, הרי דס"ל דשטר הבא בע"א הוי שטר, ונמצא דכל עד שבשטר הויא עדותו כנחקרה בב"ד גם בלא חברו, וממילא דהויין כהעידו בשתי ב"ד, דלא מצטרפי לענין פסול דקאו"פ של הגדה, ורק פסולא דקאו"פ של שעת ראי' הוא דאית בהו, ומיושב היטב דעת הרמב"ם כמש"כ. אכן נראה, דאפילו אם נימא דע"א בשטר אינו מועיל כלל אף לחיוב שבועה, מ"מ אין זה משום דלא חייל על עדותו כל הך דינא דנעשה כמו שנחקרה בב"ד, אלא דעיקר הדין הוא, דאף דהויא עדותו כמו שנחקרה בב"ד, מ"מ עדותו לא מועלת משום דהוי רק ע"א, דכך היא ההלכה של שטרות שהם דוקא בשנים עדים, והוי ככל הדברים הצריכין שני עדים, ודין עדותו בזה כדין ע"א בע"פ במקום שצריך שני עדים, דעדותו חקורה וקיימת, ורק דאינה מועלת. וכן הוא מוכרח מהא דאיתא בב"ב דף קס"ה שם דע"א בכתב וע"א בע"פ מצטרפין, דזהו להדיא דגם שטר בע"א הוי שטר, ולהנך דס"ל דשטר הבא בע"א לאו כלום הוא, הרי פירשו התוס' שם דהא דע"א בכתב וע"א בע"פ מצטרפין היינו עד חתימה ועד מסירה, דתרווייהו אשטרא קמסהדי, אבל מ"מ הרי אם נימא דעיקר הדין דנעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד לא חייל רק בעדות של שנים דוקא, וע"א בשטר לא הויא עדותו כנחקרה בב"ד כלל, א"כ מאי מהניא לי' מה דאיכא גם עד מסירה, והלא העד מסירה מועיל רק לעיקר דין השטר וקיומו, אבל לחלות דין שיש בשטר של עדי חתימה, שהוא דין הגדת עדות מדין דנעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד, הלא אין ע"מ שייכים כלל לזה, וכל עיקר דין ע"מ שהשטר מתקיים על ידם הוא דין ראיית עדות, וא"כ איך שייך לומר שישלים העד מסירה דין שנים עדים דצריכינן לענין דינא דנעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד, כיון דאינו מענינה של הגדת עדות הכלולה בע"ח. וגם דבעיקר דין השטר חלוקין הן בדינן ע"ח וע"מ זמ"ז, דע"ח הן הן עצמו של שטר, משא"כ ע"מ דינן רק שמועילין לקיום דין שטר, אבל לא דהן בכלל עצמו של שטר, וא"כ הלא בודאי קשה דאיך מועיל צירופו של העד מסירה להעד החתום בשטר שיהא בו דין ע"ח של שטר, אלא ודאי דגם ע"א בשטר חייל בי' דין שטר דנעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד, ודין ע"א בי', ורק דע"א אינו מועיל לעדות זו, ועל כן שפיר מצטרף הוא לעד מסירה להדין שנים עדים דבעינן לקיום דין שטר. ולפ"ז הרי שוב נמצא, דבכל עדים החתומין בשטר, כל עד בפ"ע הויא עדותו כמו שנחקרה בב"ד אף בלעדי חבירו, ושוב חזר דינם כמו שנחקר כל אחד בב"ד מיוחד, דלא שייך בהו הדין דנמצא אחד מהן קאו"פ עדות כולן בטלה. ועל כן נראה, דגם לדעת התוס' הא דנוהג פסול דנמצא אחד מהן קאו"פ בשטרות הוא רק משום פסול ראיית עדות, ולא משום פסול הגדה, ורק דהתוס' ס"ל דבכ"ז מ"מ כיון דחתום בהשטר גם קאו"פ לא מקיימינן שטרא מספיקא, וחיישינן דלמא הי' הקאו"פ עם הכשרים במעמד אחד בשעת החתימה, שאז היא ראיית העדות, אם לא משום טעמא דעדים החתומין על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד שנעשה בהכשר גם מפסולא דקאו"פ, ולהכי הוא דמקיימינן שטרא. וביסוד הך מילתא שכתבנו דעדים החתומין על השטר כל אחד הוי כחקור רק על עצמו ולא על העדים האחרים החתומים עמו, הנה זה נסתר מהסוגיא דכתובות דף י"ט דשנים שהיו חתומין על השטר ומתו ובאו שנים ואמרו כתב ידם הוא זה אבל אנוסין היו קטנים היו פסולי עדות היו דאם כתב ידם יוצא ממקום אחר חשיבי תרי ותרי לגבי עדי השטר, ומשום דעדים החתומין על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד, ואם נימא דכל אחד אינו מעיד רק על עצמו לבד, א"כ הא אין כאן תרי ותרי, כי אם דהוי תרי בחד, דהרי כל עד החתום בשטר הא רק חד סהדא שמעיד על כשרותו, והוא מה שמעיד על עצמו שאינו קאו"פ, ועל פסולו הא איכא עדות של שנים משני אלה המעידין עליו שהוא קאו"פ, וקשה היאך חשבינן להו לתרי ותרי, כיון דבעיקר הכחשתן שעל כל עד בפ"ע הויין תרי לגבי חד, דעדות השנים קיימת ועדות האחד בטלה, וכמבואר בב"ק דף ע"ג יעו"ש. אלא ודאי דכל עדים החתומין על השטר נכלל בעדותן שהשטר כשר גם מצד יתר העדים החתומין בו, וגם ע"ז הוי כמו שנחקרה עדותן בב"ד, ועל כן שפיר הוי דינא דבבאו שנים אחרים לפוסלו הוו תרי ותרי, כיון דגם בשטר יש כאן עדות של שנים המעידין יחד על כשרותו והכשר העדות שבו. ולפ"ז הרי שוב הדר דינא, דכל עדים החתומין על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד דהרי הוא בכשרותו גם בפני הך פסולא דנמצא אחד מהן קאו"פ,