חדושי ר' חיים הלוי כא

השבתתו בכ"ד ובין שריפה, דאם השבתתו בכ"ד רק הבעלים קיימו מצוה שאין להם חמץ. וע"כ לא הותר האפר, משא"כ אם מצותו בשריפה דנעשה המצוה בהחפצא והוי נעשית מצותו ע"כ הותר האפר. ולפ"ז הרי מיושבים היטב דברי הרמב"ם דלוקין על לאוי דלא יראה ולא ימצא, דהטעם דלא חשוב לאו הניתק לעשה צ"ל דהוא משום דס"ל דהך תשביתו עיקרו הוא איסור עשה שלא יהא לו חמץ והוי כמו כל דברים האסורין בעשה ול"ת דלא הוי ניתק לעשה, וא"כ לא שייך זאת אלא אם נימא דהשבתתו בכ"ד, וכש"נ דלמ"ד השבתתו בכ"ד עיקר הקרא דתשביתו הוא שלא יהא להם חמץ, משא"כ אם נימא דמצותו בשריפה א"כ הויא מצוה הנעשית בגוף החפץ, ואז פשיטא דהוי ניתק לעשה כמו שריפת נותר וכדומה. ואפילו אם נימא דגם לדידי' נכלל בהך דתשביתו איסורא שלא יהא להם חמץ, אבל חיוב השריפה שבחמץ הא פשיטא דהוי מצות עשה כשארי דברים הטעונין שריפה, וכיון דגם זה נכלל בהקרא א"כ פשיטא דמיחשב עי"ז ניתק לעשה. ולפ"ז הרי ניחא דעת הרמב"ם, דסוגית הגמ' בפסחים דף צ"ה שהבאנו הא קיימא אליבא דר' יהודה וכמבואר בסוגיא שם, ולר"י דס"ל דמצותו בשריפה פשיטא דהוי ניתק לעשה, משא"כ הרמב"ם דפסק בפ"ג מהל' חמץ ומצה דהשבתתו בכ"ד, וא"כ ליכא בהך דתשביתו רק איסור עשה לחוד שלא יהא להם חמץ, ע"כ שפיר פסק דלא הוי ניתק לעשה ולוקין עלי' וכש"נ. פ"ו הל"ה העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן יוצא בה ידי חובתו עכ"ל, ובהשגות ז"ל נ"ל והוא שיש בה דגן כזית בכדי אכילת פרס ויאכלנו עכ"ל, וכן בפ"ו מהל' בכורים הי"א כתב הרמב"ם ז"ל המערב קמח חטים וקמח אורז ועשה מהן עיסה אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואם לאו פטורה עכ"ל, ובהשגות שם ז"ל א"א נראה מן הירושלמי דבעינן שיהא בה דגן כשיעור כרשב"ג דהכי פסיק הלכה כוותי' מיהו לא בעינן רוב דגן עכ"ל, ביאור הדברים, דהנה בפ"ג דחלה תנן העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ויוצא בה אדם ידי חובתו בפסח, ובירושלמי שם מתניתא דלא כרשב"ג דרשב"ג אומר לעולם אינה חייבת עד שיהא בה דגן כשיעור, ריב"א בשם רשב"ל הלכה כרשב"ג, וזהו שהשיג הראב"ד על הרמב"ם שפסק בסתמא דאם יש בה טעם דגן חייבת בחלה וכן לענין מצה דאדם יוצא בה ידי חובתו ולא הזכיר דבעינן דגן כשיעור כפסק הירושלמי, ועיין במ"מ בה' חמץ ומצה שם שהוכיח מהא דנקט הרמב"ם דוקא הנך תרי מיני חטים ואורז ש"מ דטעמא הוא משום דהאורז נגרר אחר החטים וכמבואר הך טעמא להדיא בירושלמי פ"ק דחלה, ומועיל הך דינא דגרירה גם לענין השלמת שיעורא, ומשו"ה הוא דסובר הרמב"ם דלא בעינן דגן כשיעור לא לענין חלה ולא לענין מצה. והנה ביסוד הך דינא דהעושה עיסה מן החטים ומן האורז דתנן דאם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, דמבואר בזבחים דע"ח דהוא משום דטעם כעיקר דאורייתא, ובירושלמי פ"ק דחלה מבואר דהוא משום דין גרירה דהאורז נגרר אחר החטים, וכבר עמד בזה בהלכות חלה להרמב"ן דלמה לנו לתרתי טעמי. ואשר יראה לומר בזה, דהנה בהא דבעינן במצה וחלה דוקא שיהא מחמשת המינים הבאין לידי חימוץ, וכמבואר הך טעמא בפסחים דל"ה ובמנחות ד"ע, הרי אין זה דין מינים לחוד דבעינן דוקא מאותן המינים ולא ממין אחר, כי אם דנכלל בזה גם הך דינא דכל שהוא מחמשת המינין אית בי' דין לחם ושם לחם בהחפצא, וכל שאינו מחמשת המינים אין בהחפצא דין ושם לחם האמור בחלה ומצה. ולפ"ז נראה דלהכי הוא דצריכינן לשני הטעמים, דנראה דהגזה"כ דטעם כעיקר נהי דדיני' הוא דחשוב כעיקר לכל מילי, ומועיל גם לזה שהוא בדיני' שהוא מחמשת המינים וממין הבא לידי חימוץ ושיוצאין בו י"ח מצה ושהוא ממין הטובל לחלה, אבל כ"ז הוא רק בעיקר דיני', אבל בזה דחשוב לחם בזה לא מצאנו מאין למילפי' שיועיל הדין של טעם כעיקר בחלות שם לחם, דהוא זה דין בפ"ע התלוי רק בעיקרו ולא בטעמו, ואע"ג דדין חמשת המינים ודין לחם, תרווייהו חד דינא הויין, דכל שהוא מחמשת המינים ממילא אית בי' דין לחם, אבל מ"מ שני שמות הם, ודין לחם הוא חלות שם בפ"ע, וכל שהוא בתערובות מין אחר דאתינן עלי' מגזה"כ דטעם כעיקר לא חייל בו שם לחם, כיון דהגזה"כ של טכע"ק אינו מועיל לזה השם, אשר לזה הוא דבאה ההלכה דגרירה, דהויא דין מסויים בדין לאם, שהאורז נגרר אחר החטים לדין לחם, וממילא חל בהטכע"ק שבו דין לחם, ונמצא דתרווייהו צריכן, יסוד הדין שהוא מחמשת המינים ע"י הגזה"כ של טעם כעיקר, וההלכה דגרירה למיחל עלי' שם לחם דצריכינן בחלה ומצה. ונראה דהכי מתבאר מהסוגיא דמנחות דכ"ג ע"ב דאיתא שם ת"ש תבלה בקצח בשומשמין ובכל מיני תבלין כשרה, מצה היא אלא שנקראת מצה מתובלת, קס"ד דאפיש לה תבלין טפי ממצה בשלמא למ"ד בתר בטל אזלינן בטל הוי כמבטל דלכי מיעפשא הו"ל כתבלין אלא למ"ד בתר מבטל אזלינן תבלין מי קא הוו מצה, הב"ע דלא אפיש לה תבלין דרובה מצה היא ולא בטלה, ועיין בתוס' שם שהקשו דהרי גם אם חשוב מין בשאינו מינו מ"מ הרי אינו מתבטל משום דינא דטכע"ק וכדתנן דהעושה עיסה מן החטים ומן האורז דאם יש בה טעם דגן אדם יוצא בה ידי חובת מצה, אכן לפי המבואר הרי ניחא, דנראה דלא דמי דין מין במינו לא בטל מהך דינא דטעם כעיקר, דהך דמין במינו לא בטל יסוד הדין הוא דלא חל על עצם החפצא עיקר דין בטול כלל, וע"כ ממילא דהדבר חשוב איתי' בעיני' כמו שהוא בכל דיניו כיון דפקע מעיקרו דין ביטול, וע"כ ממילא דמהניא זאת גם לענין שיהא חשוב לחם, דאותו המקצת דגן שבתוכו חשוב גם לחם, כיון דלא מתבטל כלל ובדיני' קאי, משא"כ הך דינא דטעם כעיקר, עיקרו לא נאמר על הפקעת דין בטול מגוף הדבר שנתערב, ואך דהוי זאת גזה"כ בפ"ע של חלות דין ואיסור דטעם כעיקר, והוא המחדש שעצם הדבר ג"כ אינו מתבטל ע"י חלות הדין של טעם כעיקר, וא"כ ממילא דדין בטולו מתחלק, דלמאי דלא מהניא הדין של טכע"ק הדר דינא דהרי הוא בבטולו, וע"כ שפיר אמרינן דמאחר דלענין למיחל עלי' שם לחם לא מהניא הדין דטכע"ק א"כ ממילא דהרי הוא לענין זה בביטולו ואין בו דין לחם, והא דתנן דהעושה עיסה מן החטים ומן האורז דחייבת בחלה ויוצא בה י"ח מצה ביש בה טעם דגן, היינו רק משום דהתם הא איירינן בחטים ואורז דיש בהן דין גרירה, וע"כ מועיל זאת לאחולי בי' דין לחם, אבל הכא דאיירינן בתבלה בתבלין דלית בזה דין גרירה משו"ה הוא דאצטריך הגמ' דוקא לטעמא דמב"מ לא בטיל או לרובה דגן כיון דמשום טעמא דטכע"ק אין בה דין לחם וכש"נ. והנה בהך דתבלה בתבלין כשרה נחלקו בזה הרמב"ם והראב"ד דדעת הרמב"ם בפ"ה מה' חמץ ומצה ובפי"ב מה' מעשה הקרבנות כדעת רש"י במנחות שם דקיימא דתבל התבלין בעיקר מעשה העיסה ומ"מ תניא דכשרה, והראב"ד בה' מעשה הקרבנות שם השיג ע"ז וז"ל א"א נראה לי במצה האפויה נשנית שמותר לאכול שירי' בתבלין ואין חוששין לבטול טעם מצה אבל למנחת הסלת ללוש את שיריה בתבלין אסור משום חימוץ עכ"ל, וכן כתב בפ"ו מה' חמץ ומצה ה"ו בהשגתו שם, ולפ"ז לפ"ד הראב"ד שמפרש דחבלה