חדושי ר' חיים הלוי ריח

אינה מועלת לבטל העדות, ומה שחוזר בו בתכ"ד לא איכפת לן כיון דהיא חזרה של שקר. ולפ"ז צ"ע, איך שייך בשטר הך דינא דנמצא אחד מהם קאו"פ עדות כולן בטלה, והרי בדין עדות כולן בטלה הא בעינן שיעידו כל העדים כל אחד מהן בתכ"ד של חברו, וא"כ הרי לא שייך זאת אלא בעדות בע"פ, דיכול לחזור ולבטל עדותו בתכ"ד, ועל כן מועיל התכ"ד לצרפן לעדות אחת, משא"כ בשטר, דאף בתכ"ד ג"כ אינו יכול לבטל עדותו, וא"כ הא כבר נגמרה עדותו אף קודם כ"ד, וא"כ לעולם דינו כלאחר כ"ד, דקי"ל דעדות השאר קיימת, וה"נ בשטרות לעולם דכוותה, וצ"ע ואפילו אם נימא, דגם בשטר מועלת חזרתו תכ"ד שאמר עדות שקר העדתי לענין זה שלא נאמין לעדותו שבשטר כל זמן שלא יתברר שעדותו שבשטר היא האמתית, אבל הרי זה לא יועיל רק לענין שיוכלו העדים להטעותנו שלא יתברר לפנינו שחתימתן קיימת, אבל באמת הרי עדותן שבכתב קיימת ולא חזרתן, ולענין הך דינא שתכ"ד עושה עדות כולן עדות אחת ומצרפן, הלא בעינן שיוכלו לחזור ולבטל עדותן באמת, אבל מה שיכולין לחזור ולהטעותנו, זה אינו מועיל כלל לצרפן לעדות אחת, וכיון דבאמת אין יכולין לחזור מעדותן, שוב הדר דינם כלאחר כ"ד, דלא בטלה עדות כולן. והאומנם דיש לדון ולומר, דהא דתכ"ד משוי לכולהו עדות אחת, לא הוי טעמא משום דהראשונים יכולין עוד לחזור בהן, אלא דזה הוי דין בפ"ע דכל תכ"ד כדיבור דמי ומקרי שהעידו כולן כאחת, וזהו דמשוי לכולהו חדא עדות, משא"כ לאחר כ"ד נחלקה העדתן והוויין הגדות מיוחדות, ועל כן לא בטלה עדות כולן, וכדאשכחן בנפשות דבעינן שיגידו כאחת, ומשום דבלא"ה הויא הגדה מיוחדת, וכמבואר הך טעמא אליבא דת"ק דר"נ יעו"ש, וה"נ לענין נמצא אחד מהן קאו"פ, עיקר הדין של תכ"ד הוא ג"כ משום מיוחדת, אבל לא משום חזרה כלל. אבל נראה, דכיון דנשלמה עדות חתימתן לענין זה מיהא דאין יכולין לחזור בהן, ושוב לאו בדידהו תליא מילתא, א"כ שוב לא שייך כלל הך דינא דתכ"ד, כיון דהוא אינו שייך עוד לעדותו שכבר חתם, וא"כ פקע מעדותו זאת כל דין תכ"ד לגמרי, ושוב דינו כלאחר כ"ד, וקשה דאיך אמרינן דעדות כולן בטלה, כיון דהוי כהעידו לאחר כ"ד, דמבואר בהסוגיא שהבאנו דלא בטלה עדות כולן. והניחא לדעת הרמב"ם בפ"כ מהל' עדות הל"ג שפסק דגם בהעידו לאחר כ"ד ג"כ אמרינן דבטלה עדות כולן, א"כ שפיר ניחא גם הכא הא דבטלה עדות כולן, אבל לדעת הראב"ד דס"ל שם דלא בטלה עדות כולן רק כשהעידו בתכ"ד, א"כ הדרא קושיתנו דאיך שייך כלל דין נמצא אחד מהן קאו"פ בשטרות, כיון דלית בהו דין תכ"ד. אלא ודאי כמש"כ למעלה, דהא דאם ישבו כולן לחתום עדות כולן בטלה והשטר בטל, הוא משום דין נמצא אחד מהן קאו"פ של שעת ראי', ולא משום פסול הגדה, וממילא דלא שייך הכא דין תכ"ד כלל, ושפיר נוהג גם בשטרות, וכש"נ. עכ"פ נתבאר, דהא דדיינינן בשטר דין נמצא אחד מהן קא"פ לבטל עדות כולן, הוא רק על העדים עצמן בעת חתימתן, אבל על עצם הגדתן האמורה בשטר זה לא שייך כלל לדון בזה דין נמצא אחד מהם קאו"פ לבטל עדות השאר, ולפי"ז הרי ניחא הא דפסק הרמב"ם דבאין עדות ברורה שכולם ישבו לחתום השטר כשר, משום שאפשר להיות שחתמו זה שלא בפני זה, והקשינו ע"ז דאכתי ספיקא הוי, ומעתה הרי ניחא, דבאמת השטר עצמו כמו שהוא לפנינו הא לית בי' שום פסולא והרי הוא בכשרותו, כיון דעיקרו הוא הגדת העדים וקבלתן, ובזה הא הוי דינן כשתי עדיות שהעידו בשתי בתי דינין דעדות הכשרים קיימת, וזה לא מצינו בשום מקום שנחדש על עדות כשרה הך חששא דילמא הי' בשעת ראי' קאו"פ, ועל כן הרי הוא בכשרותו. וניחא נמי הא דפסק הרמב"ם דנאמנין לומר שישבו כולן לחתום, ולפסול את השטר בזה, כיון דבאמת ס"ל להרמב"ם דעל הך פסולא דנמצא אחד מהן קאו"פ לא אמרינן כלל דהוי כמו שנחקרה עדותן בב"ד, ומ"מ בסתמא כשר משום דבלא"ה ליכא חששא כלל, וכמש"כ. והנה בטעמו של הרמב"ם דס"ל דלא אמרינן על הך פסולא דנמצא אחד מהן קאו"פ הך דינא דעדים החתומין על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד, מבואר בב"י סי' מ"ה דהוא משום דהשטר עצמו כמו שהוא לפנינו הרי הוא עם הריעותא מעדות הקאו"פ שבו. וי"ל עוד, דכל עד החתום בשטר אינו כחקור רק על עצמו, ולא על העדים האחרים החתומין עמו, ועל כן אין בעדותן רק שחתימתן כשרה מצד עצמן, ולא מפסולא דנמצא אחד מהן קאו"פ דהוא פסול הנעשה מחתימת השני. אכן כל זה הרי לא שייך אלא אם נימא דהפסול דנמצא אחד מהן קאו"פ שבשטר הוא פסול הגדה, והפסול נעשה ע"י חתימתן, ועל כן אמרינן דכיון דעל חתימת השני אין זה מעיד כלום. ממילא דאין בעדותו לגבי השני אם הוא קאו"פ, אבל לפמש"כ דהך דנמצא אחד מהם קאו"פ שבשטר הוא פסול בעיקר ראיית עדותם, א"כ הא נמצא דשוב הגדת כל אחד בחתימתו. פסולה היא מעיקרא, כיון דכבר הם פסולים ועומדים. וממילא דבזה דנעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד דהגדתם כשרה מצד עצמם, איכללא בזה גם הא שלא הי' בהן פסולא דנמצא אחד מהן קאו"פ בראייתם, דאז ג"כ הלא הגדתם פסולה מצד עצמם, ומדפסק הרמב"ם דלא אמרינן בזה הך דעדים החתומין על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותם בב"ד, ש"מ דפסולו הוא פסול הגדה ולא פסול ראי', ודלא כדברינו. ולפי טעמו של הב"י ג"כ צ"ע, אם אך נימא דהוא פסול ראי', אם זה חשיב ריעותא בהשטר, כיון דהשטר לא הוי רק גורם לחוש דילמא ישבו כולן כאחת ונפסלו אז בשעת ראי', אבל בעצם חתימת העדים הרי ליכא שום ריעותא, כיון דעדיות מחולקות הן, וא"כ אמאי לא נימא גם בזה עדים החתומין על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד. אכן נראה, דבאמת גם זה שהן עצמן הויין עדים בעדות זו שבשטר, הכל בחתימתן הוא דהויא זאת, דבזה הוא דנעשו עדי השטר, וזהו כל יסוד עדותן, ובלעדי חתימתן ודין עדותן שעל השטר לית בהו שום דין עדות כלל, ואך דבחתימתן גופה מחלקינן ואמרינן. דבהלכות עדות במה שהן עצמן נעשין עדים על הך מעשה בזה כולהו כת אחת של עדים הם, וכולהו אחדא מילתא:

קמסהדי, דשטר זה שחתומין עליו הוי חד מעשה לגבי דין עדותן, משא"כ לגבי דין הגדת עדות שיש בהשטר, בזה חתימת כל אחד חשובה הגדת עדות מחולקת, וגם דין שטר בפ"ע, כיון דכל אחד בפ"ע הויא עדותו כמו שנחקרה בב"ד גם בלא חברו, וכש"נ. ועכ"פ הא מיהא ודאי, דכל יסוד עדותן וראיית עדותן הכל הוא בחתימתן, ובזה שהן עדי השטר זהו כל דין עדות שלהן, וגם הא דבישבו כולן לחתום כאחת חיילא בהו פסולא דקאו"פ של עדות ראי', ג"כ בחתימתן הוא דנעשה זאת, דהנך כולהו שישבו לחתום אם אחד מהם לא חתם פקע מיני' דין עדות לגמרי, ואינו לא עד ראי' ולא עד הגדה, וכן אם חתמו כל אחד בשטר בפ"ע, לפ"מ דקי"ל הודאה אחר הודאה מצטרפין ועדותן מועלת, מ"מ נראה ודאי דלגבי דין נמצא אחד מהם קאו"פ אינן מצטרפין. ומשום דכיון דהשטרות חלוקין על כן הויין עדות מחולקת גם בעצם דין עדות שלהן, ואך בזה שהן חתומין כולן ביחד על שטר אחד בזה הוא דנעשו כת אחת, ומשום דלגבי עצם דין עדותן וראיית עדותן הוי הך שטרא חד מעשה, כיון דחד שטר הוא, ולפ"ז הרי מיושב היטב הא דלא אמרינן עדים החתומין על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד להפקיע מיני' הך פסולא דנמצא אחד מהם קאו"פ, דכיון