חדושי ר' חיים הלוי ריז

עצמן בעיקר עדותן, בזה שהן עצמן עדי שטר זה, עדי מעשה השטר ועדי ראיית מעשה זה, בזה שפיר מצטרפין יחד כדין כל עדיות דעלמא, דכולהו כת אחת של עדות הם לעשיית השטר ולראיית מעשה זה. אשר לפ"ז ניחא הא דפסק הרמב"ם דאם ישבו כולן כאחת לחתום על השטר והיה אחד מהם קאו"פ בטלה עדות כולן, וכבר הקשינו ע"ז דהא הויין שתי עדיות בשתי ב"ד דלא מצטרפי יחד ולית בהו דין נמצא אחד מהם קאו"פ, אכן מעתה הרי ניחא, דהרי הך דינא דנמצא אחד מהם קאו"פ שייך בין בהגדה בין בראי', וכדתנן במכות דף ו' דאם נתכוונו להעיד בטלה עדות כולן, ופסק כן הרמב"ם בפ"ה שם, וכיון שישבו כולן כאחת והוו כת אחת בעצם העדות ובראיית המעשה, שפיר בטלה עדות כולן מדין נמצא אחד מהם קאו"פ בשעת ראי', ובאמת שכן הוא מבואר מתוך דברי הרמב"ם עצמן שכתב ז"ל אם יש שם עדות ברורה שכולן ישבו לחתום שהרי נתכוונו להעיד ה"ז בטל, וצ"ע דלמה לנו להך טעמא דנתכוונו להעיד, והרי חתימתן היא עדות והגדת עדות, א"כ למה לנו שם כוונה להעיד, אלא ודאי דעיקר הפסול של נמצא אחד מהם קאו"פ שבשטר הוא רק משום עצם עדותן וראיית המעשה, ולא משום הגדתן שבשטר, ועל כן צריכינן בהו לטעמא דנתכוונו להעיד, כדין נמצא אחד מהן קא"פ בשעת ראי', והיינו כמש"ה. אכן אכתי צ"ע על דברינו, דנראה דכל עדים החתומין על השטר, מכיון דחלות הדין שטר הוא ע"י כל חתימה בפ"ע, א"כ ממילא דכל אחד עיקר מה שנעשה עד הוא על חלות הדין שטר דאתי מכח חתימתו עצמו, אבל על חלות דין שטר שמכח יתר עדים החתומין בו ע"ז לא הוי עד כלל, ונמצא דכל עדי שטר עדות המעשה וראיית המעשה שלהן מיוחדות וחלוקות הן, דכל עד הוי דין ראיית עדותו רק על זה הדין שטר שנעשה בחתימתו, ולפ"ז הלא נסתר מש"כ דדיינינן בשטר הך דינא דנמצא אחד מהן קא"פ עדות כולן בטלה על עצם העדים בעת חתימתם, משום דחשיבא אז ראיית עדות של כולם יחד, ומעתה הרי נסתר זאת, כיון דראיית כל אחד מהעדים הויא על מעשה בפ"ע, ולית כאן כלל הך פסולא דקאו"פ של שעת ראי', ודלא כמש"כ. אכן נראה, דאם באנו לדון בעיקר דין עדותן, שהן עדים שיהא נעשה על ידם שטר שיהא בו דין קנין ושעבוד וכדומה, בזה הרי הן עדות אחת על מעשה אחת, וכולהו כת אחת של עדות הם, ורק דאח"כ בעשיית השטר בחתימתן הוא דנחלקין ממילא לשתי מעשיות ע"י ההילכתא דשטרות הנאמר בדין חתימת עדים. ואשר על כן, נהי דעיקרו של שטר ועשייתו הוא חתימת העדים. אבל מ"מ דין עדות שבשטר זה הרי לאו בחתימה תליא מילתא, כ"א בהעדים גופייהו, במה שהן עצמן דין עדים בהן, בזה הוא שהשטר נעשה ומתקיים על ידם, וזהו עיקר המעשה שמעידין עליו, ועשיית השטר ממילא הוא דקאתי, דבזה שהן הן העדים ממילא שחתימתן מועלת לאשוויי' שטרא, וא"כ כיון דבעצמן של עדים ועיקר עדותן הן כת אחת על מעשה אחד, על כן שפיר חייל עלייהו דין נמצא אחד מהם קא"פ של שעת ראי'. ונראה דגם בחתימתן ג"כ דינן מתחלק, דבדין שטר חשוב מעשה בפ"ע בחתימתו, אבל לענין דין עדות ודין ראיית העדות שיש בשעת חתימתן חשיבא ראי' אחת של עדות, דהואיל ועיקר העדים כת אחת הן, א"כ ממילא דגם החתימות שיש בהן דין חלוקת שטר מ"מ ראי' אחת של עדות היא. ויסוד לכל זה, מהא דאיתא בסנהדרין דף ל' דתניא לעולם אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהם כאחד ריב"ק אומר אפילו בזה אחר זה, ואין עדותן מתקיימת בב"ד עד שיעידו שניהם כאחד ר"נ אומר שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חבירו למחר שומעין את דבריו, וקשה לפי זה מכל שטרות דעלמא, דכל עד בפ"ע הוי כמו שנחקרה עדותו בב"ד, והוי כמו שהעידו בשתי בתי דינין, והויא עדות מיוחדת בהגדה, דאין עדותן מתקיימת לרבנן דר"נ, וכדאיתא בב"ב דף קס"ה דשני עדים שהעידו בשתי ב"ד בפ"ע תליא בפלוגתא דר"נ ורבנן, וכן לענין דין ראיית חתימתן דהיא בכלל ראיית המעשה הא הויא ג"כ עדותן חלוקה ומיוחדת, כיון דכל אחד ראייתו מיוחדת על חתימתו לבד, דלא מצטרפי לרבנן דריב"ק דס"ל דאין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהם כאחד, וא"כ איך מצינו שטרות לרבנן. ובע"כ צ"ל דשטרות שאני, דכך היא ההלכתא של שטרות שתתקיים ותצטרף עדותן. או דנימא כמו שהערני אחד קצת, לפמש"כ למעלה בדברי הרמב"ם בפ"ג מהל' עדות עיי"ש דבשטרות ליתנייהו לכולהו דיני דהגדת עדות וקבלת עדות, ממילא לית בהו גם הך דינא דמיוחדת. אבל הרי כל זה לא שייך רק לענין דין מיוחדת של הגדת עדות, דבזה שפיר מועיל השטר, וזהו עיקר ההילכתא שהשטר הוא במקום הגדת עדים וקבלתם, ועדים החתומין בו נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד כהלכתה, משא"כ לענין דין עצם העדים וראיית המעשה והעדות, דזה לא שייך כלל לההילכתא דשטרות, ועדי שטר שוין בזה בדינם לשאר עדיות, וא"כ אם נימא דגם לענין ראיית המעשה הויין עדות מיוחדת, הא אכתי קשה לרבנן דריב"ק דאיך מצינו שטרות בעולם, והלא אין עדותם מצטרפת עד שיראו שניהם כאחד. אלא ודאי כמש"כ, דרק בהלכות שטרות הוא דהויא ראיית חתימתן ראי' מיוחדת, אבל לענין דין עדות שבה, וכן לענין דין עצם העדים וראייתן אין בהן דין מיוחדת כלל, כי אם דהויין כת אחת ועדות אחת, ושפיר מצטרפי עדי שטר גם לרבנן דריב"ק. וכ"ה להדיא בב"ב דף קס"ה שם דלרבנן דריב"ק אין עדי השטר מצטרפין כשחתמו זה שלא בפני זה, וזהו להדיא כמש"כ, דבישבו כולן לחתום כאחת הויא עדות אחת, בין לענין עצם העדים ובין לענין ראיית עדותם. אשר לפ"ז מתבארים היטב דברי הרמב"ם כמש"כ, דזה שכתב דדין נמצא אחד מהם קאו"פ עדות כולם בטלה נוהג גם בשטר, הוא משום דין קאו"פ של שעת ראי', ולא משום פסול הגדה, ולהכי הוא דתלאה בטעמא דנתכוונו להעיד, דהוא מדיני ראיית העדות, וכש"נ. ונראה להוכיח עוד כדברינו, דהנה קשה עוד על הא דנוהג דין נמצא אחד מהן קאו"פ בשטרות, לפ"מ דאיתא במכות דף ו' אמר רבא והוא שהעידו כולם בתוך כדי דיבור, ר"ל דאז נחשבין כולן עדות אחת, ומשום דכל בתכ"ד הרי יכול העד הראשון לחזור בו ולומר שקר העדתי, ועל כן עדיין לא נשלמה עדותו לגמרי, והויין כולהו כחדא עדות. והרי נראה, דחלוק בזה עדות בע"פ מעדות שבשטר, דבעדות בע"פ אם אמרו העדים תכ"ד מעדותן עדות שקר העדנו, אף אם יתברר אח"כ שהעדות הראשונה היתה אמת וחזרתן היתה שקר, מ"מ עדותן הראשונה מיהא בטלה, ואע"ג דחזרתן אין בה ממש כיון דהיתה בשקר, אבל מ"מ מאחר דבעינן שיעידו עדותן לפני ב"ד ושב"ד יקבלו עדותן, ועל כן כיון דתכ"ד חזרו לפני ב"ד וקי"ל דתכ"ד כדיבור דמי, א"כ נהי דחזרתן היתה בשקר, אבל לפני ב"ד מיהא לא העידו עדות זו האמתית, כיון דחזרו ובטלו דבריהם לפני ב"ד בתכ"ד, ונמצא דלא היתה כאן הגדה לפני ב"ד כלל, והויא עדות שלא נתקבלה בב"ד עדיין, משא"כ בשטר, אם העד שחתם חזר בו בתכ"ד ואמר עדות שקר העדתי, אם יתברר אח"כ שעדות חתימתו היתה אמת וחזרתו היתה שקר, השטר קיים למפרע, ולא שייך לומר דהא מיהא חזר בו מהגדתו, כיון דעדות שבשטר הרי אין בה דין הגדה לאחרים, ואין בה דין קבלת עדות בב"ד, ורק דעדותו מתקיימת ונחקרה מעצמה, ועל כן כיון דעדות חתימתו היא האמתית הרי היא חקורה וקיימת, וחזרתו כיון שהיא דברים של שקר