חדושי ר' חיים הלוי רטז

בסנהדרין דמד"ת בעינן דו"ח, א"כ קשה משטרי גו"ק ושיחרור דכשרים ד"ת אף שאין בהם זמן, והא חסר דו"ח. ונראה לומר, דהנה בהא דאמרה תורה דבעינן בעדים דו"ח, חדשה התורה בזה שני דברים, אחד דהעדים צריכין להיות דרושים וחקורים, והב' דהחקירות הן מגופה של עדות, דאי לאו קרא הוה אמינא דהחקירות אינם שייכים לגופה של עדות, ודבר אחר הוא, והשתא מקרא ידעינן דהחקירות הן כגופה של עדות. והשתא בשטרות דגזה"כ דלא בעינן בהו דו"ח, היינו רק דגילתה התורה דבשטרות לא בעינן דו"ח, וכשר בל"ז, אבל מ"מ אם כתבו בשטר הדו"ח, הא מיהא דגם זה הוא בכלל גוף העדות שבשטר, וממילא בהוכחשו בחקירות הויא עדות שבטלה מקצתה דבטלה כולה, וגם דנהי דלא בעינן דו"ח, אבל מ"מ דין הכחשה בדו"ח לא פקע מינייהו, ובטלה עדותן, כיון דהדו"ח הויין מגופה של עדות גם בשטרות. ולפי"ז הרי נוכל לפרש קושיית הגמ' משט"ח המאוחרין, משום דמאוחרין הוי הכחשה בדו"ח דפסול גם בשטרות, וממילא לא קשה מגו"ק ושיחרורין שהבאנו דלא בעינן בהו זמן, דזה הא הוי רק חסרון דו"ח דכשר בשטרות. והנה לפי"ז נמצא דלפי תירוץ הגמ' דתק"ח כדי שלא תנעול דלת וכו', כשר בד"מ גם בהוכחשו בדו"ח, ובאמת בזה נחלקו הרמב"ם והרמב"ן, דהרמב"ן סובר דלאחר תקנה גם בהוכחשו בדו"ח עדותן קיימת, הובאה דעתו בבעה"ת שער כ"ט ח"ד, ועל כן שפיר נוכל לפרש קושיית הגמ' בסנהדרין משטר מאוחר, דהוי הכחשה בחקירות, וע"ז מתרץ הגמ' דתק"ח היא דגם בהוכחשו עדותן קיימת, אבל לשיטת הרמב"ם שפסק בפ"ג מה' עדות הל"ג דגם לאחר התקנה אם הוכחשו העדים בחקירות עדותן בטילה, א"כ בע"כ מוכרח לפי"ז דמאוחרין לא הויא הכחשה כלל, וקושיית הגמ' הויא רק משום דנהי דמאוחר לא הויא הכחשה, אבל מ"מ לא עדיף מאין בו זמן דחסר דו"ח, וא"כ קשה משטרי גו"ק ושיחרורים כדלעיל, ובע"כ מוכרח לדעת הרמב"ם דשטרי ראי' לחוד ושטרי קנין לחוד, וקושיית הגמ' היא רק משטרי ראי', ועולים יפה דברי הרמב"ם בפ"ג מה' עדות, וכמש"נ למעלה, ודוק. פ"ה הל"ו שטר שהיו עדיו מרובין ונמצא אחד מהם קרוב או פסול או שהיו בהם שנים קרובים זה לזה והרי אין העדים קיימים כדי לשאול אותן אם יש שם עדות ברורה שכולם ישבו לחתום שהרי נתכוונו להעיד ה"ז בטל ואם לאו תתקיים העדות בשאר, ולמה מקיימין העדות בשאר שהרי אפשר שחתמו הכשרים והניחו מקום לגדול לחתום ובא זה הקרוב או הפסול וחתם שלא מדעתם עכ"ל. והנה קשה, מה מועיל לנו זה שאפשר להיות שחתמו זה שלא בפני זה, אבל הרי אפשר להיות ג"כ שחתמו זה בפני זה, דאז הוי נמצא אחד מהן קאו"פ דבטלה עדות השאר והשטר בטל, ואיך מקיימינן השטר מספיקא. וצ"ל דאמרינן ע"ז עדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד, וחזקה דאין העדים חותמין על השטר אלא א"כ נעשה בכשרות, והוי ככל פסולין דעלמא דאנוסין ופסולי עדות וקטנים דמבואר בכתובות דף י"ח דדינו של שטר הוא דהעדים החתומין בו נכלל בעדותן שנעשה בכשרות, וה"נ העדים מעידים דליכא בהאי שטרא הפסול של נמצא אחד מהם קא"פ. וכן מבואר להדיא בתוס' גיטין דף י"ח ובתוס' ב"ב דף קס"ב שכתבו דתלינן דלמילוי חתמו, ושוב הקשו על זה דאיך תלינן דלמילוי חתמו נישיילינהו וכמבואר במכות דף ו' דשיילינן להו אי למחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו, ותירץ ר"ת דשאני שטר דעדים החתומין על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד, והיינו כמש"כ. אלא דלפ"ז הרי קשה דברי הרמב"ם שפסק דאם עדי השטר בעצמן אומרים או שיש שם עדות ברורה שכולן ישבו לחתום ה"ז בטל, והלא מבואר בכתובות דף י"ח דאין נאמנים לפוסלו, ומשום דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, וכן איתא בדף י"ט שם דגם שנים אחרים הבאין לפסול את השטר חשיבי תרי ותרי לגבי עדי השטר, וא"כ הכא אם אך נימא דנחקרה עדותן בב"ד דלית בהו פסולא דנמצא אחד מהן קא"פ, א"כ אמאי מהימני הם בעצמם או סהדי אחריני לומר שישבו כולן כאחת לחתום, אלא ודאי דהרמב"ם סובר דעל זה דאין בהן קאו"פ לא אמרינן הך דינא דעדים החתומין על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד, ולפ"ז הדרא הקושיא לדוכתה הא דבסתמא מכשרינן השטר משום שיכול להיות שחתמו זה שלא בפני זה, והרי אכתי ספיקא הוי ואיך מקיימינן השטר מספיקא, וצ"ע. ובעיקר דברי הרמב"ם, דגם בשטר איתא להך דינא דנמצא אחד מהם קאו"פ עדות כולם בטלה, צ"ע, דהלא הך דינא הוא רק כשנצטרפו יחד הכשרים והפסול בחדא הגדה ובחדא קבלת עדות, דהיינו בב"ד אחד, וא"כ הרי לא שייך זאת אלא בעדות בע"פ, דאית בה דין קבלת עדות בב"ד, ושייך בהו צירופא דחדא הגדה וחדא קבלת עדות, משא"כ בשטר דלית בי' דין קבלת עדות בב"ד, וכל יסוד דינו הוא מה דעדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד, וא"כ הא נמצא דכל עד בפ"ע בחתימתו נעשית עדותו כמו שנחקרה בב"ד, אבל צירופא דחדא הגדה הרי לית בהו, כיון דאין כאן דין ב"ד המצרפן, והרי זה כמו שהעידו בשתי בתי דינין, דלית בהו צירופא, והרי הן נחשבין כשתי הגדות נפרדות, וא"כ איך שייך בשטר הך דינא דנמצא אחד מהן קאו"פ עדות כולן בטלה, וצ"ע. ונראה לומר, דהנה יסוד ההילכתא של שטרות, שהשטר מועיל ושהוא כעדות, הא עיקרה הוא דין הגדת עדות, וזהו עצמו של שטר מה שהוא לפנינו עדות חקורה, דהלא ההילכתא של שטרות היא דעדים החתומין על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד, דכ"ז לא שייך אלא לענין דין הגדת עדות וקבלת עדות בב"ד, והיינו דזהו כל דינו של שטר מה שהוא לפנינו עדות שנחקרה ונתקבלה כבר, אכן לענין עצם דין עדות, דהיינו גוף העדים של ראיית המעשה, לזה לא שייך כלל ההילכתא של שטרות, ודין עדותם בזה כדין כל עדיות שבתורה, ופשוט דעצם העדות נעשית בשעת ראיית המעשה האמורה בשטר זה. אלא דנראה דגם עשיית השטר עצמו ג"כ חשיבא מעשה, ובשעה שהעדים חותמין הויין אינהו גופייהו עדי ראי' של מעשה זה של עשיית השטר, והשטר הוא הגדת העדים של מעשה זה. ויסוד לזה, מהא דפריך הגמ' בסנהדרין דף ל"ב על שט"ח המאוחרין אמאי כשרים והא בעינן דרישה וחקירה, הרי דזמנו של שטר הנכתב כראוי חשוב דרישה וחקירה לענין קיום העדות שבשטר, וקשה דהרי כל דרישה וחקירה פירושה זמן המעשה ולא זמן העדות, וא"כ מאי מהניא הא דנכתב בו זמן כתיבת השטר, והא אכתי זמן העדות הוא דהוי ולא זמן המעשה, והיה צריך להיות בדין דרישה וחקירה שיהא נכתב זמן המעשה, כגון בשטרי הלואה יהא נכתב זמן ההלואה וכדומה, אלא ודאי דעיקר המעשה שעליו תסוב ותתקיים העדות שבשטר זה הוא עשיית השטר, ולהכי הוא דהוי זמן עשיית השטר במקום דרישה וחקירה של עשיית המעשה, וכל שטר הבא לפנינו הוא עצמו במקום קבלת העדות בב"ד, וראיית המעשה ועיקר העדות הויא בעת חתימתן, שאז הם דנעשים עדי ראיית מעשה שטר זה. אשר לפ"ז נראה, דאם באנו לדון בדין צירוף עדי שטר דינם חלוק, דאם נדון על עצם הגדת העדות האמורה בשטר זה, דהוא זה מההילכתא דעדים החתומין על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד, בזה אמרינן, כיון דכל עד בפ"ע הגדתו הויא כמו שנחקרה בב"ד, על כן הוי דינם כמו שהעידו בשתי בתי דינין, ואין אחד שייך לחברו בדין הגדתו, משא"כ אם באנו לדון על העדים