חדושי ר' חיים הלוי רטו

ולא לשם ישראל, וחסר לו קבלת עול מצות הנוהגים בישראל ולא בעבדים, וגם בעיקר הגירות חסר לו הא דלשם ישראל, ואם אין כאן עבדות אין כאן גירות כלל, והא קיי"ל ביבמות דף מ"ח דבשעה שמשתחרר לא בעינן דעתו ומטבילין אותו בע"כ, ולדעת הרבה מהראשונים טבילה זו אינה אלא מדבריהם, משום שכבר גייר עצמו בשעה שנעשה עבד, ובע"כ מוכרח דלא אפקעינהו רבנן לעבדות מיני', וא"כ אמאי א"צ זמן. ובאמת דכמה דיני עדות ליכא בשטרות, וכדתנן בגטין דף י"ז דנחתם בלילה כשר, והרי קי"ל דאין מקבלין עדות בלילה. ועל כן נראה פשוט, דזה דקאמר הגמ' עדים החתומין על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד, זהו כל עיקר גזה"כ דשטרות, דלא שייכי גבייהו כל דיני קבלת עדות והגדת עדות, והרי עיקר יסוד קבלת עדות היא דוקא בפני ב"ד, והכא בשטרות לא בעינן ב"ד כלל, וממילא כיון דלא בעינן ב"ד לא בעינן דו"ח ולא בעינן דוקא ביום, דכל זה לא נאמר אלא בב"ד איך יקבלו העדות, אבל מאחר דבשטרות לא בעינן ב"ד, לא בעינן כל הדינים הנאמרים בקבלת עדות, וזהו הדין דעדים החתומין על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד, דלא בעינן בשטרות כל דיני קבלת והגדת עדות. והא דפריך הגמ' בסנהדרין על שט"ח המאוחרין אמאי כשרים הא בעינן דו"ח, היינו משום דהתם קאי על שטרי ראי', דאין עליהם דין שטר כלל, רק דין עדות בכתב, וכמש"כ למעלה בדעת הרמב"ם, ועל כן שפיר פריך הגמ' אמאי לא בעינן דו"ח, משא"כ בשטרי גו"ק ושיחרור וקנין, דדין שטר עליהם, ובשטר הרי לא בעינן דו"ח, וכמש"נ למעלה, ועל כן שפיר כשרים ד"ת גם באין בהם זמן. עכ"פ נתבאר, דהא דאמרינן בגמ' עדים החתומין על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד, נכלל בזה דלא בעינן בשטרות כל דיני קבלת עדות והגדתה, וגם נתבאר דזה דוקא בשטרי קנין, דדין שטר עליהם, אבל לא בשטרי ראי', ולפי"ז שפיר פסק הרמב"ם בהך פסולא דמפ"כ, דזהו ג"כ פסול האמור בדין הגדת עדות, דשטרי ראי' מדאורייתא פסולים משום דהויין מפ"כ, ולא תקשי עלי' משטרי גו"ק וקנין ושיחרור דכשרים מדאורייתא, ולא פסלינן להו משום מפ"כ, דהתם הלא דין שטר עליהם, ובשטרות הרי לא בעינן דין הגדת וקבלת עדות וכמש"נ, ועל כן לא שייך בהו גם פסולא דמפי כתבם ג"כ. ולכאורה אכתי יש לפקפק בזה, דכ"ז ניחא רק הא דלא בעינן יום ולא מפיהם בשטרות, משום דזהו דין איך יגידו העדים עדותן, וזה לא בעינן בשטרות, אבל הא דבעינן דו"ח הוא דין בעצם העדות, דאימתי סמכינן על עדותן ועדותן מתקבלת רק בעדות דרושה וחקורה, א"כ אכתי תקשי אמאי לא בעינן דו"ח בשטרות כיון דהוי דין בעצם העדות. אכן הרי איתא בסנהדרין דף ע"ח ובב"ק דף צ' ובר"ה דף כ"ו דההורג בפני ב"ד חייב מיתה משום דלא תהא שמיעה גדולה מראי', והא ודאי דאין הב"ד נאמנים יותר מהעדים, וא"כ קשה הלא חסר הך דינא דדו"ח, דהרי לא בעינן שידעו הב"ד היום והשעה, דאם נימא שיתקיים בב"ד הדין של דו"ח בראייתן, הלא אז דין עדים על הב"ד ואין עד נעשה דיין, אלא ודאי, דנהי דדו"ח הוי דין בעצם העדות, אבל מ"מ כל זה הוא היכא דעדותן צריכה להתקבל, אבל בלא"ה לא בעינן כלל דו"ח בעדותן, וא"כ בשטרות דלית בהו דין קבלת עדות, ממילא דלא בעינן בהו דו"ח ג"כ, וכמש"נ. ובזה ניחא מה דקשה עדיין בהסוגיא דסנהדרין שהבאנו דשטרי ראי' צריכין דו"ח משום דדינם כעדות בכתב, וקשה דהרי כל זה הוא מד"ת, אבל מדבריהם הרי פשיטא דגם שטרי ראי' דין שטר עליהן, כמבואר בכתובות דף י"ח דגם בשטרי ראי' אמרינן עדים החתומין על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד, וקשה דמאי פריך בגמ' על שטרי חוב המאוחרין דחסר דו"ח, והא לפי"מ דתקינו רבנן דגם שטרי ראי' יהי' דין שטר עליהם, א"כ הא לא בעו דו"ח, וכמו דכשר בהו מפ"כ כמו כן לא בעינן דו"ח. אכן לפי המבואר דדו"ח הוי מעצם העדות, ואך דבשטרות הוי דינא דלא בעינן דו"ח, א"כ י"ל דאפילו לבתר דתקינו רבנן דגם שטרי ראי' יהיו בכלל שטרות, מ"מ כ"ז הוא רק לענין מפ"כ וכדומה, דהויין רק מדיני הגדת עדות, אבל בכל הצורך לעצם העדות, בזה דיני עדות עלייהו, ובעינן שתהא עדותן מועלת וכשרה, והא דשטרי ראי' דין שטרות עליהם אף בלא דו"ח, הוא רק משום התקנה דגם עדות ד"מ לא בעיא דו"ח, וזהו דפריך הגמ' על שט"ח המאוחרין דהא חסר דו"ח, ומשני דעדות ד"מ לא בעיא דו"ח. ועיין ברמב"ם פ"ח מה' עדות שפסק דהעדים ששכחו עדותן נתבטל השטר, הרי דס"ל דגם לבתר התקנה מ"מ כל שטרי ראי' דין עדות עליהם בכל הנוגע לעצם העדות, ואפילו לדעת הראב"ד שחולק שם, הוא רק היכא דהשטר כבר נעשה בהכשר, אבל לענין אשוויי שטרא מתחלה, י"ל דגם לדעת הראב"ד בעינן שתהא עדותן כשרה בכל הנוגע לעצם העדות, וכפי המבואר בסוגיא דסנהדרין שהבאנו. והנה ביבמות דף ל"א ומפני מה לא תקנו זמן בקידושין וכו' אבע"א משום דלא אפשר היכא ליעביד וכו' לינחה גבי עדים אי דזכירי ליתו ליסהוד, ואי לא זימנין דחזו מכתבא ואתו ומסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפ"כ, וכבר הקשו הראשונים דבשטרות הא ליכא להך פסולא דמפיהם ולא מפ"כ. ונראה לומר, דהנה בפ"ח מה' עדות הל"ה כתב הרמב"ם ז"ל אחד הכותב עדותו על השטר או שנמצא כתוב בפנקסו בכתב ידו פלוני העיד אותי עליו ביום פלוני בכך וכך אם זכר מעצמו או הזכירוהו אחרים ונזכר מעיד ואם לאו אסור להעיד שאין זה דומה אלא למי שאמר לו אדם נאמן פלוני יש לו אצל פלוני כך וכך והעיד הוא שיש לזה אצל זה והוא אינו יודע מן הדבר כלום אלא מפי האחר שמע והעיד עכ"ל, וקשה למה נקט הרמב"ם טעמא דביטול עדות זו משום דהוי עד מפי עד, והרי בסוגיא דיבמות מבואר דעדותן בטלה משום דהויא מפ"כ. אכן נראה דשני הטעמים אמת, דאם באנו לדון שעדותו הראשונה שבכת"י הוא מביא לב"ד, בזה הוי הפסול משום דהוי מפ"כ, ואין זה עד מפ"ע, כיון דעדות של עצמו הוא שמביא לב"ד, אבל אם נימא דעתה הוא מעיד עדות כשרה על פי מה שנודע לו מהשטר שנחקר בב"ד, זה הוי עד מפ"ע, דזה שנעשה שטר ונחקרה עדותן לא חשיבא עדות עצמו, ועל כן הוי עד מפ"ע. ומעתה הרי ניחא הסוגיא דיבמות דקאמרה דהוי מפ"כ, ואע"ג דכל שטרות דעלמא לא הויין מפ"כ, דבאמת בשטר איכא תרי דיני, דין תורת עדות שבו, וגם זה דהוי שטר ונחקרה העדות שבו, והעדות ממ"נ בטילה, דמדין תורת שטר שבו הוי עמפ"ע, ובלאו האי טעמא דשטר דהוי כמו שנחקרה עדותן הא הוי מפ"כ, ועדותן ממ"נ בטלה. ואשר על כן זהו שהביא הרמב"ם גם הך טעמא דעמפ"ע, משום דקשה בהסוגיא דיבמות דבשטרות הא ליכא להך פסולא דמפ"כ, ועל כן מיישב הרמב"ם דכל עיקר דין שטר דכשר בי' מפ"כ, הלא זהו רק במה שנחקרה עדותן בב"ד, ולענין לסמוך ע"ז הוי עמפ"ע. והמבואר מזה, דדעת הרמב"ם דבשטרות ליכא לפסולא דמפ"כ ומשום טעמא דעדותן כמו שנחקרה בב"ד, והיינו כמש"כ דלהכי לא בעינן בשטרות כל דיני קבלת והגדת עדות, וכמש"נ. וצ"ל דהטעם דעמפ"ע שהזכיר הרמב"ם הוא רק משום שטר, אבל לענין כתב ידו בחדא מתרי טעמי סגי, או דהוי עמפ"ע, או דהוי מפ"כ. ובאמת קשה מאד לפי"ד הרמב"ן דגם שטרי ראי' דין שטר עליהן, ואית בהו הך דינא דעדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד, ואפ"ה אמרינן