חדושי ר' חיים הלוי ריד

אם אין בגר בקבר או דמיתה אינה עושה בגרות והרי עיקר החיוב של בו"פ לאביה, א"כ אין הבע"ח שלה גובין מהבו"פ, וכמבואר להדיא הך נ"מ בתוס' שם, וא"כ הא איכא נ"מ מהאיבעיא גם לענין בו"פ, דליתא ע"ז פשיטותא דאביי, והדר קשה למה השמיטה הרמב"ם. וצ"ל בזה, משום דאף אם מיתה עושה בגרות או דיש בגר בקבר והבו"פ שלה, מ"מ הרי זכייתה בהבו"פ היא לאחר מיתתה, וא"כ הא הוי ראוי, דאין הבע"ח גובה מזה, ושוב ליכא נ"מ מהאיבעיא לענין בו"פ. אכן מאחר דלא הוזכר ברמב"ם כלל הך דינא דראוי, א"כ קשה הדבר לומר דהשמטת הרמב"ם תהא מטעמא דאין בע"ח נוטל בראוי, כיון דעיקר דין ראוי הושמט ברמב"ם. אכן לפמש"נ הרי ניחא, דהכא כיון דזכייתה בהך חיובא היא לאחר מיתתה, א"כ ממילא דחלות דין ממון שעל הך חיובא הוא רק תח"י אביה, ומשום דאביה יורש עיקר הזכות של הך חיובא, שהחיוב שלו הוא משעה הראשונה עד שלא בא החיוב לרשותה, וממילא דלא חל בהחיוב דין ממון רק תחת ידי אביה ולא תחת ידה כלל, וממילא דאין הבע"ח גובה מזה, דשעבודא דבע"ח וכתובת אשה רק על דין ממון לחוד הוא דרמי. אשר על כן להכי הוא שהשמיט הרמב"ם האיבעיא דבגרות לאחר מיתה, כיון דליכא מזה שום נ"מ לענין בו"פ, רק לענין קנסא לחוד, ובזה הרי כבר פסק הרמב"ם כאביי. הלכות עדות פ"ג הל"ד דין תורה שאין מקבלין עדות לא בד"מ ולא בד"נ אלא מפי העדים שנאמר על פי שנים עדים מפיהם ולא מכתב ידן אבל מדברי סופרים שחותכין ד"מ בעדות שבשטר וכו' עכ"ל, והרמב"ן בספר המצות שרש ב' הקשה עליו וז"ל מהן שאנו דנין בגטין בעדי חתימה בלבד והאשה המוציאה לפנינו גט חתום מקיימין אותו בחותמיו ומתירין אותה להנשא על פי עדות השטר וזה לדברי הכל עכ"ל. והנה קושיית הרמב"ן על הרמב"ם נחלקת לשנים, חדא דהיאך הדין באם גירש או קידש בשטר שיש עליו עדים שפיר דמי, הא קיי"ל דהמגרש והמקדש בלא עדים לאו כלום הוא, וא"כ להרמב"ם דלא חשיבא עדות כלל מד"ת, מפני מה מהניא עדות שבשטר לשוי' גירושין וקידושין עפ"י עדות זו. ואם כי בזה פליגי ר"מ ור"א אי עדי חתימה כרתי או ע"מ כרתי, אכתי קשה לר"מ איך מהני ע"ח הא הוי מפי כתבם. וביותר קשה על הרמב"ם בעצמו שפסק בפ"א מה' גירושין הט"ז וז"ל חתמו בו שנים ועבר ונתנו לה בינו לבינה וכו' ה"ז כשר הואיל ועדים שבו כשרים והרי הגט יוצא מתחת ידה עכ"ל, הרי דפסק להדיא דע"ח מהני לכו"ע אפילו לר"א, ואמאי הא הוי מפי כתבם, הא חדא. ועוד קשה על הרמב"ם, דאמאי סמכינן באשה המוציאה גט לפנינו לומר שנתגרשה, וסומכין ע"ז ע"י ע"ח שבגט, והרי להביא ראי' שנתגרשה בעינן עדות גמורה מד"ת, משום דאין דבר שבערוה פחות משנים, ועדות זו פסולה מד"ת, משום דהויא מפי כתבם להרמב"ם. והנה על קושייתו הראשונה י"ל, דהא דלא מהני מפ"כ, הוא רק לענין דין הגדת עדות, דמפ"כ לא חשיבא הגדה כלל, אבל לענין הך דינא דהמקדש בלא עדים לאו כלום הוא, הרי אין זה שייך להגדת עדים, אלא דבעינן עדים על מעשה הגו"ק, ולזה שפיר מהניא גם עדות שבשטר, דנהי דלא חשיבא הגדת עדות, אבל עדות מ"מ הויא, ומועלת לשוי' גו"ק. אבל הקושיא השני' תקשי עדיין, דאיך סמכינן על השטר לענין ראי' שנתגרשה, דבזה הרי בעינן גם הגדת עדות, ככל עדות דעלמא, כיון דאין דבר שבערוה פחות משנים, ואיך סמכינן אשטרא דהוי מפ"כ. אכן באמת דגם קושיא הראשונה במקומה עומדת, דהרי כל ע"ח אינם יודעים כלל מגוף הגו"ק, וליכא רק הגדתן שמעידין על הגו"ק, או על השטר, ובע"כ צ"ל, דזהו גזה"כ, דהגדתן שבשטר משוי' לי' לשטרא וחשיבא גם עדות ראי' על גוף המעשה של הגו"ק וכדומה, וא"כ הרי כ"ז לא שייך רק אם נימא דהויא הגדה כשרה, ואז ממילא חזר בו כל הגזה"כ של שטרות, אבל לדעת הרמב"ם דהויא הגדה פסולה, משום דהויא מפ"כ, א"כ ממילא אין כאן עדות כלל, וקשה דאיך מהני ע"ח בלא ע"מ, והא כיון דבטלה הגדתן הרי אין כאן שום עדות לאשוויי' שטרא, וממילא אין כאן עדות על עצם הגו"ק, והוי מקדש ומגרש בלא עדים דבטל הגו"ק. ועוד דלא הוי שטר כלל, וכדקי"ל דבעינן ע"ח או ע"מ גם לענין אשוויי שטרא, וכמבואר בכתובות דף י"ח ע"ב דיסוד השטרות הוא משום דעדים החתומין על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד, וקשה על הרמב"ם שפסק דהמגרש בע"ח לבר מהני, דהא הוי מפ"כ, וצ"ע. ונראה לומר, דהנה באמת הרי מבואר בגטין דף ע"א דעדות בכתב בטלה, מהך דרשא דמפיהם ולא מפ"כ, ופשוט דאין זה סותר לדין שטרות דעדותן בכתב קיימת, משום דשני דינים הם, עדות בכתב פסולה, ועדות שבשטר כשרה, ובזה גם הרמב"ם סובר כן, ורק דאם באנו לדון איזו מקריא עדות שבשטר, בזה חולק הרמב"ם וס"ל, דאין שטר אלא מה שנעשה לקנין, כמו גו"ק ושחרורים וקנינים וכדומה, דאיכא עלייהו דין שטר מד"ת, אבל מה שנעשה רק לראי', בזה דעת הרמב"ם דלא מקרי שטר, אלא עדות בכתב, ועל כן פסול בהו מפ"כ. האומנם כי גם לדעת הרמב"ם הרי עיקרן של שטרות הוא רק במה שנעשה מדעת המתחייב, וכדעת כל הראשונים, אבל מ"מ זהו דין בפ"ע דלא חייל דין שטר רק היכא שנעשה לקנין, ועל כן כל שטרי ראי', אף דנעשו כדין שטרות, מ"מ לא חייל עלייהו דין שטרות, והויין רק עדות בכתב, ופסולים משום מפ"כ, ורק מדרבנן הוא דעדותן מתקיימת ונוהג בהן דין שטרות, אבל אה"נ דשטרי מעשה וקנין גם לדעת הרמב"ם הם מד"ת, ומועילין בין לגמר מעשה ובין לעדות, ומיושב היטב דעת הרמב"ם. והנה בסנהדרין דף ל"ב איתא ולטעמיך תקשי לך מתני' שטרי חוב המוקדמין פסולים והמאוחרין כשרים ואי ס"ד בעינן דו"ח מאוחרים אמאי כשרים וכו' אר"ח ד"ת אחד ד"מ ואחד ד"נ בדו"ח שנאמר משפט אחד יהי' לכם ומ"ט אמרו ד"מ לא בעינן דו"ח כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, וקשה לפי"ז מהא דתנן בגטין דף פ"ו דגט שאין בו זמן אם נישאת הולד כשר, וקשה דהרי התם מדאורייתא בעינן דו"ח, וכיון דאין בו זמן הלא הגט פסול ד"ת, ואמאי אין הולד ממזר, וכבר הקשה זאת הנ"י, ותירץ משום דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני'. ואכתי קשה לפי"ז מהא דקאמר הגמ' בגטין דף י"ז מפני מה תקנו זמן בגטין ומפרש שם משום בת אחותו או משום פירי, וקשה והלא מדאורייתא בעינן זמן משום דו"ח, דבלא"ה פסול. וכן קשה מהא דאיתא ביבמות דף ל"א דבשטר קידושין לא תקנו זמן משום דלא שייך הך תקנתא דשמא יחפה ומשום פירי, וקשה דהרי אכתי מדאורייתא בעינן זמן משום דו"ח. וכן קשה מהא דאיתא שם דבשטר שיחרור לא בעינן זמן, והלא מדאורייתא בעינן זמן משום דו"ח, וא"כ הוא עבד גמור מדאורייתא לכל דבריו. ובהא לא שייך תירוצו של הנ"י משום דאפקעינהו רבנן לעבדות מיני', דהלא אם גם אפקעינהו לא עדיף מהמפקיר עבדו דצריך גט שיחרור, ואם נימא דאפקעינהו רבנן לעבדות מיני' כמו שלא הי' עבד מעולם, א"כ אין כאן גירות כלל, דהלא גייר עצמו רק לשם עבדות