חדושי ר' חיים הלוי ריא

שקמה, ובסוגיא שם אמר אביי בקורות שקמה אין לו בשבח שקמה יש לו ורבא אמר אפי' בשבח שקמה נמי אין לו, ופריך שם הגמ' לרבא מהא דתניא דשבח שקמה אינו חוזר ביובל, ומשני שאני התם דא"ק וכו' ממכר חוזר שבח אינו חוזר, ופריך שם עוד ונגמר מיני', ומשני התם זביני מעליא הוא ויובל אפקעתא דמלכא היא, וקשה לפ"מ שפסק הרמב"ם בפ"ח מה' שכירות יעו"ש דהא דשבח שקמה לבעלים הוא דוקא בעלו מאליהן ולא בהשביחן המקבל, אם כן מאי פריך הגמ' דנגמר מיובל דשבח למקבל, כיון דהא דאינו חוזר ביובל הוא דוקא בהשביחן הלוקח, ובהשביחן המקבל הא באמת הוי שבחא דידי'. אכן נראה, דהנה באמת פרכת הגמ' דונגמר מיני', נראה דהוא משום, דנהי דדין חזרת יובל ליכא על השבח, מגזה"כ דשבח אינו חוזר ביובל, אבל מ"מ מאחר דעצם הקרקע מיהא חוזרת ביובל, א"כ הא צריך להיות הדר דינו של לוקח כמקבל שדה מחבירו דאין השבח שלו, כיון דגוף הקרקע אינה שלו דהרי חוזרת ביובל, ומדנשאר השבח ללוקח על כן נגמר מיני' לכל מקבל שדה מחבירו דהשבח של המקבל, אבל הא מיהא דאם באנו לדון על עצם חזרתו ביובל, פשיטא דלא שייך למילף מקבל שדה מחבירו מחזרה ביובל, כיון דהך גזה"כ דשבח אינו חוזר הוא דין חלוק הנאמר בדין חזרת יובל, ואין זה שייך כלל לענין מקבל שדה מחבירו, ולפ"ז הרי מיושבת היטב פרכת הגמ', ואף דהרי גם ביובל בשבחו מאיליהן השבח של המוכר, דהא דמחלקינן בין שבחא שע"י הלוקח לשבחא דממילא, הוא רק בעיקר דין חזרת יובל של השבח, אם הוא חשוב כגוף הקרקע אם לא, אבל בדין מקבל שדה מחבירו, כיון דגוף השדה של בעלים היא, וארעי' הוא דאשבח, אם כן ליכא חילוקא כלל בין שבחא דממילא לשבחא שע"י הלוקח, דאם אך בשבחא דממילא השבח לבעל השדה, אז גם בשבחא שע"י הלוקח צריך להיות דין הלוקח רק כאריס לפי חלקו, כיון דארעא של בעלים הוא דאשבח, וזהו דפריך בגמ', דמהא דחזינן דבשבחא שע"י הלוקח השבח כולו ללוקח, ואף דעצם הקרקע הרי היא של מוכר, דהרי חוזרת ביובל, א"כ ממילא נגמר מיני' גם למקבל דגם בשבחא דממילא השבח למקבל, וע"ז הוא דמשני הגמ', דביובל זביני מעליא הוא ויובל אפקעתא דמלכא היא, ועל כן אין זה שייך למקבל, כיון דגוף השדה היא של לוקח, ועל כן גם השבח של הלוקח, וממילא הדר דינו דדיינינן בי' רק גזה"כ דיובל, דשוב חלוקין הן בדיניהם, דשבחא דממילא הוי כגוף השדה והוא בכלל ממכר, וחייל עלי' דין יובל שחוזר למוכר, משא"כ שבחא דבידים הוי כולו של לוקח, דכיון דליכא כאן דינא דארעי' אשבח, ממילא השבח כולו של משביח, ועל כן אינו בכלל ממכר, ולא חייל עלי' דין יובל, ומיושב היטב דעת הרמב"ם שמחלק בין שבחא דממילא לשבחא דבידים, וכמש"כ. הרי דהיכא דארעי' אשבח נוטל חלקו, ובל"ז השבח כולו למשביח, אף בלא זכות הקרקע, וזהו להדיא כמש"כ בדעת הרמב"ם גבי בע"ח, וכש"נ. והנה הרי"ף בפ"ק דב"מ על הא דבע"ח אינו גובה משבח מתנה כתב ז"ל ומסתברא דהאי שבחא דלא טריף ממתנה שבחא דאתי מחמת הוצאה הוא אבל שבחא דאתי ממילא טריף וכן הילכתא עכ"ל, והוא כדעת הרמב"ם שהזכרנו, והרמב"ן במלחמות שם ביאר טעמו של הרי"ף משום דיכול הבע"ח לומר ארעאי אשבח, וסיים שם דלפ"ז גם בשבח הבא ע"י הוצאה כל זה הוא בשבח שכנגד הוצאה בזה הוא דלא טריף ממקבל מתנה אבל שבח היתר על ההוצאה שקיל ממקבל מתנה כיון דארעי' הוא דאשבח, וחולק בזה על הרמב"ם שפוסק דשבח הבא ע"י הוצאה אין הבע"ח נוטל ממנו ממקבל מתנה. וכבר נתבאר טעמו של הרמב"ם בזה, משום דסובר דבבע"ח דאין לו רק שעבודא לא אמרינן ארעי' אשבח, כיון דאכתי לאו ארעי' הוא. והסוגיא דב"ב דמבואר שם דבשבח חולקין הבע"ח והלוקח משום דהוי לוה ולוה ואח"כ קנה, צ"ע לדעת הרמב"ן, דכיון דאמרינן גם בבע"ח הך דארעי' אשבח, וכל זכות טירפא שלו הוא רק מחמת שעבוד גוף הקרקע, א"כ הא שייך דין קדימה גם על השבח כמו על גוף הקרקע, והבע"ח ראשון יכול לומר להבע"ח שני ארעאי אשבח, כמו שאומר ללוקח, ולמה חולקין גם בשבח היתר על ההוצאה. אכן לדעת הרמב"ם דבבע"ח לא שייך כלל הך דארעי' אשבח, הרי ניחא דברי הגמ' בב"ב, דכיון דמעיקר הדין הוי השבח של לוקח, והא דנוטל הבע"ח שבחא מלוקח הוא רק מחמת התנאי דאנא איקום, על כן שפיר מיחשב כקנה אח"כ דאין בו הקדמה, ועל כן שניהם חולקין. והנה כבר הקשו הראשונים על הא דאמר שמואל בע"ח גובה את השבח, ומפרש לה בסוגיא דהוא משום תנאה דאנא איקום ואשפי וכו', והא שמואל גופי' איבעיא לי' בב"ב אם דאקני משתעבד, ומבואר שם בסוגיא דאם דאקני לא משתעבד אין בע"ח נוטל את השבח מלוקח משום דהוי דאקני, וכיון דלא אפשיטא האיבעיא א"כ הא הוי ספיקא אם בע"ח גובה את השבח, ואיך קאמר שמואל הכא דבע"ח גובה את השבח ודאי, והרמב"ן תירץ בזה, דכל שבח שאינו דין קנין בפ"ע, שפיר משתעבד להבע"ח אף אם דאקני לא משתעבד, משום דאמרינן ארעי' אשבח, והא דתלי הגמ' בב"ב דין גביית שבח בדין דאקני, היינו רק בשבח שיש בו חלות דין קנין בפ"ע, כגון בנין ונטיעה וכדומה, וטעמו של הרמב"ן הרי מבואר, דכיון דארעי' אשבח א"כ שוב אינו מחוסר קנין, ומהוצאה מיפטר כיון דלא נחית אדעתא דלישקל הוצאה מהבע"ח ורק מהמוכר, ועל כן שפיר משתעבד אף אם דאקני לא משתעבד, כיון דלא שייך הכא טעמא דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, דהא אינו מחוסר קנין כלל, כיון דארעי' הוא דאשבח. ולפי דעת הרמב"ם דלא אמרינן בבע"ח דארעי' אשבח, חוזרת קושיית הראשונים, דאיך קאמר שמואל בע"ח גובה את השבח, והא זהו איבעיא דלא אפשיטא אם דאקני משתעבד אם לא, וצ"ע. ונראה לומר, עפי"מ שפסק הרמב"ם בפכ"א שם הל"ו ז"ל היתה השדה אפותיקי ב"ח נוטל את כולה ורואין חצי השבח הנשאר ללוקח אם היה חצי השבח יתר על ההוצאה נוטל ההוצאה מב"ח שהרי אומר לו ב"ח שדי הוא שהשביחה והנשאר לו מן השבח נוטל מן המוכר, ואם היה חצי השבח פחות מן ההוצאה אין לו מן הטורף אלא דמי חצי השבח וחוזר וגובה מן המוכר חצי השבח שנטרף בלבד עכ"ל, וכבר עמדו המפרשים בביאור דעת הרמב"ם וטעמו הכא, אכן נראה, דדברי הרמב"ם מיוסדים לפי שיטתו דכל דיכול לומר ארעאי אשבח הרי הוא חשוב ב"ח מוקדם, א"כ גם הכא כל השבח היתר על ההוצאה הרי הוא של בע"ח האפותיקי, כיון דבאפותיקי הרי אמרינן ארעי' אשבח, ואך דכנגד ההוצאה הרי לא שייך ארעי' אשבח, ועל כן הוא בזה כשאר בע"ח, ובזה הוא דהוי דינו כלוה ולוה וחזר וקנה דשניהן חולקין, והא דכנגד ההוצאה משתעבד לבע"ח ואף שהוא גופי' של הלוקח, הוא משום דדעת הרמב"ם דגם באפותיקי איתא להך תנאה דאנא איקום וכו', ועל כן הרי הוא משועבד לבע"ח, וחולקין הבע"ח והלוקח, כמו בשאר בע"ח, וזהו שפסק דגובה הוצאתו מדמי חצי השבח, ומיושבים היטב כל דברי הרמב"ם. ועכ"פ הא נתבאר, דגם באפותיקי איתא להך תנאה דאנא איקום וכו', ומשתעבד הך שבחא דכנגד ההוצאה לבע"ח האפותיקי, ולפ"ז הרי ניחא הא דאמר שמואל ב"ח גובה את השבח, אף אם דאקני לא משתעבד, דהא מצינו זאת באפותיקי, דאמרינן בה דארעי' אשבח, וממילא דלא הוי דאקני, ואף בשבח שכנגד ההוצאה דלא שייך בזה ארעי' אשבח, אבל