חדושי ר' חיים הלוי רי

פכ"א הל"א בע"ח גובה את השבח שהשביח הלוקח בין שהשביחו מחמת הוצאה בין ששבחו נכסים מאליהן אלא שאם שבחו מאליהן טורף כל השבח ואם השביחו מחמת הוצאה גובה חצי השבח עכ"ל, ובהלכה ג' וד' שם ז"ל מתנה ששבחה מחמת הוצאה אין בע"ח גובה משבחה כלום וכו' ואם שבחה מאליה בע"ח גובה את כולה וכו', וכן יתומים שהשביחו הנכסים אין בע"ח גובה מן השבח כלום אבל אם שבחו נכסים מאליהן גובה את השבח כולו עכ"ל, והראב"ד שם כתב בשניהם שהיא דעת יחיד, ובמ"מ בהל"א שם כתב ז"ל כתב הרשב"א ז"ל אין הגאונים ז"ל מודים בדבר זה אלא לעולם לא גבי בע"ח אלא חצי שבח ואפילו בשבחא דממילא ובדכתב לו דאקני עכ"ל. וביאור הדברים, דהנה בב"מ דף ט"ו איתא אמר שמואל בע"ח גובה את השבח, אמר רבא תדע שכך כותב לו מוכר ללוקח אנא איקום ואשפי וכו' זביני אילין אינון ועמליהון ושבחיהון וכו' א"ל רחב"א לרבא אלא מעתה מתנה דלא כתיב לי' הכי ה"נ דלא טריף שבחא א"ל אין, ומבואר מזה דמדינא לא הי' בע"ח נוטל את השבח, אלא משום שכך היתה המכירה שהבע"ח יגבה מהשבח והלוקח יחזור על המוכר, ולהכי במתנה וירושה שלא הותנה כן כמו במכירה קיימי אדינא דאין בע"ח נוטל את השבח, ובזה הוא שנחלקו הרמב"ם ושאר פוסקים, דהרמב"ם סובר דבשבחא דממילא בע"ח גובה מדינא, ועל כן גובה גם בירושה ומתנה, והחולקים ס"ל דמדינא גם משבחא דממילא לא שקיל, ועל כן בירושה ומתנה גם משבחא דממילא לא שקיל. והנה בב"ב דף קנ"ז איתא דלוה ולוה ואח"כ קנה ומכר שניהם חולקין, ומבואר שם דגם הלוקח והבע"ח חולקין בהשבח, משום דהלוקח ג"כ חשוב בע"ח מחמת האחריות, והשבח שבא אח"כ דינו כמו לוה ולוה ואח"כ קנה, ועל כן חולקין, ומפרש הרמב"ם דהא דחשוב השבח דאקני, היינו דוקא בשבחא דלא משתעבד מדינא, אלא משום שהמוכר התנה כן עם הלוקח, ועל כן הוי דינו של שבח כמו שקנה אותו המוכר מהלוקח, ועל כן חשוב דאקני, משא"כ היכא שבע"ח גובה מדינא את השבח, בזה לא הוי דאקני, ועל כן גובה הבע"ח את כולו, ולהכי מחלק הרמב"ם דשבחא דממילא הבע"ח גובה כולו. והחולקים עליו היינו משום דס"ל דהשבח דממילא גם כן לא גבי מדינא, ועל כן ס"ל דגם בשבחא דממילא חולקין. והנה קשה לדעת הרמב"ם, היאך גובה הבע"ח את השבח דממילא מדינא, והרי כיון דהשבח נעשה ברשות הלוקח שגוף השדה שלו, וא"כ הא נמצא דהשבח מעיקרו הוא של הלוקח, ואין להמוכר בו שום זכות מעולם, ואיך גובה הבע"ח של המוכר מהשבח שהוא של הלוקח, ואי דנימא דהרמב"ם ס"ל דכיון דיש להבע"ח. שעבוד על גוף הקרקע אמרינן דקרקע שלו היא דאשבחה, א"כ הא קשה דאמאי בשבחא דמחמת הוצאה לא שקיל מדינא, והרי קי"ל בב"מ דף ק"א דהיורד לתוך שדה חבירו ברשות וזרעה ונטעה דנוטל כאריס, והיינו משום דהקרקע של בעלים היא שהשביחה, וא"כ גם הכא, כיון דהרמב"ם ס"ל דהבע"ח שיש לו שעבוד על הקרקע יכול לומר ג"כ ארעאי הוא דאשבח, אם כן גם בשבח הבא מחמת הוצאה גם כן לימא ארעאי אשבח, ולא יהא להלוקח מדינא אלא כאריס, והמותר יטול הבע"ח מדינא, והרי בדברי הרמב"ם מבואר דביתומים ומקבל מתנה אין הבע"ח נוטל מהשבח כלל, וכמש"כ ז"ל אלא רואין כמה היתה שוה בשעת מתנה וגובה, וקשה דאמאי לא יטול חלק בהשבח משום הך דארעאי אשבח. ונראה לומר, דבאמת גם הרמב"ם ס"ל דאין הבע"ח יכול לומר ארעאי אשבח, דהרי אין להבע"ח רק שעבודא, והך דינא דארעאי אשבח לא שייך אלא במי שגוף הקרקע היא שלו, והא דס"ל דהבע"ח גובה משבחא דממילא מדינא, ואע"ג דהשבח הרי לא היה של המוכר מעולם, היינו משום דמשעה שנשתעבדה לו הקרקע שוב אינו צריך כלל לשעבודא דמוכר ואקרקע גופה אית לי' שעבודא, וכדקי"ל דגם לאחר מיתת הלוה ג"כ גובה מהנכסים, ואע"ג דלא שייך שוב שעבודא על הלוה, ולפ"ז שפיר נוטל מהשבח, דכיון דהשבח בא מהקרקע, כגופה של קרקע דמי, ולהכי אמרינן דכמו דאית לי' שעבודא על הקרקע רמי גם כן שעבודא על השבח. ולא מהניא לן מידי מה דהשבח הוא של הלוקח, דכ"ז הי' שייך אם הי' חשוב כגובה מן המוכר, אבל מאחר שבא לגבות מהקרקע, על כן השבח שייך להקרקע, וכגופה של קרקע דמי למיחל גם עלי' ממילא שעבודא מדינא גם בלא דאקני. ולפי"ז הרי ניחא הא דמחלק הרמב"ם בין שבחא הבא מחמת הוצאה לשבחא דממילא, דהנה בירושלמי פ"א דמעשרות איתא ר' זעירא ר' יסא בשם ר' לעזר הזורע שדה הבקר חייב במעשרות, וכ"ה ברמב"ם פ"ב מהל' תרומות הי"א, הרי להדיא דאע"ג דביורד לתוך שדה חבירו הוי השבח של הבעלים, מ"מ בזורע שדה הפקר לא אמרינן דהשבח יהי' הפקר, אלא דהכל של הזורע, דאם לא הי' דינו רק כאריס לפי חלקו הרי צריך להיות טבל וחולין מעורבין זב"ז, ובע"כ דכל השבח הוא של הזורע, וא"כ אתי' שפיר הא דאין הבע"ח נוטל מהשבח הבא ע"י הוצאה. כיון דהלוקח זרעה או נטעה א"כ הרי השבח שייך להלוקח, אלא דהיכא דאיכא בעלים הרי קרקע של בעלים היא דאשבחה, אבל הבע"ח דאין לו רק שעבוד ואין גוף הקרקע קנויה לו, ולא שייך לומר בי' ארעאי הוא דאשבח, חזר דינו כמו בהפקר, דהשבח הוא של המשביח, וממילא דאין לו בזה שום שעבוד כלל, כיון דהוא של הלוקח, גם בלא זכות הקרקע ועל כן פסק הרמב"ם דשבח הבא מחמת הוצאה אין לבע"ח בו כלום מדינא וכש"נ, משא"כ בשבחא דממילא, כיון דהשבח שייך להקרקע, ואין השבח שייך להלוקח אלא ע"י זכות הקרקע, על כן הוי דינו כמו גוף הקרקע דגובה מיני' מדינא, וכמש"כ. והנה בפי"א מה' שמיטה ויובל הל"ח כתב הרמב"ם ז"ל הלוקח שדה אחוזה ונטעה אילנות והשביחה כשהיא חוזרת ביובל שמין שבח האילנות שבתוכה ונותן בעל השדה דמי השבח ללוקח שנאמר ויצא ממכר בית ממכר חוזר ולא השבח עכ"ל, והך דרשא מבוארת בב"מ דף ק"ט יעו"ש, ומבואר להדיא בדברי הרמב"ם אלו, דכל הך דינא דאין השבח חוזר הוא רק בשבחא הבא ע"י הלוקח, ולא בשבחא דממילא, וקשה דמ"ש שבחא דממילא דחוזר, והא אכתי שבח הוא ולא ממכר. ונראה דדעת הרמב"ם היא, דשבחא דממילא הוא בדיני' כעצם הקרקע למיחל עלי' דין יובל, וכיון דזכיית הלוקח בהשבח היא ע"י שגוף הקרקע היא שלו, א"כ הרי הוא בכלל ממכר וחוזר ביובל, משא"כ בשבח שהשביח הלוקח, דהרי הוא שלו גם בלא ממכרו בגוף הקרקע, על כן אינו בכלל ממכר ואינו חוזר ביובל. וזה אין לומר דהמוכר יהי' לו חלק בהשבח משום דארעי' אשבח, כיון דבשעה שנעשה השבח הרי לא היתה הקרקע של המוכר, ואין לו הזכות לומר ארעאי אשבח, ובעינן דוקא שיחול דין יובל על גוף השבח, ובזה שפיר מחלקינן, דשבחא דממילא הרי הוא כגוף הקרקע למיחל עלי' דין יובל, ושבח הבא ע"י הלוקח כיון דהוא שלו בלא זכות הקרקע אינו בכלל ממכר ואינו חוזר ביובל. וזהו כמש"כ בדעת הרמב"ם, דשבחא דממילא הבא לו ע"י זכות הקרקע הרי הוא כגוף הקרקע למיחל עלי' שעבודא, וה"נ חל עלי' יובל, והרי הוא בכלל ממכר, ושבחא דבידים הואיל והוא של המשביח גם בלא זכות הקרקע, אינו כגוף הקרקע, והרי הוא של המשביח, ולא חייל עלי' לא שעבוד ולא יובל. והנה צ"ע בדברי הרמב"ם, מהא דתנן בב"מ דף ק"ט דהמקבל שדה מחבירו לשנים מועטות אין לו בקורות