חדושי ר' חיים הלוי ריב

כל דלא נחית אדעתא למישקל הוצאה שוב לא הוי מחוסר קנין, ושפיר משתעבד אף אם דאקני לא משתעבד, ובחוב שאינו אפותיקי באמת דזה תלוי בהאיבעיא אם דאקני משתעבד וכמבואר בסוגיא דב"ב שם. והנה הראב"ד כתב גבי הך דאפותיקי וז"ל מהו כי חצי השבח הראוי ללוקח ההוצאה ג"כ תהיה חצי ההוצאה משלו וכו' ואם יטול בע"ח את הכל יפרע כל דמי חצי השבח ללוקח וההוצאה נכללת בו וכו' וחצי השבח הראוי לב"ח נותן את חצי ההוצאה ללוקח וכו' עכ"ל, וחולק על הרמב"ם בתרתי, חדא דס"ל דגם באפותיקי חולקין גם בשבח היתר על ההוצאה, ועוד דבאפותיקי משלם הב"ח ההוצאה גם מחצי השבח שלו ונראה דהא בהא תליא, דכיון דס"ל דבאפותיקי מחזיר ללוקח הוצאותיו, א"כ הא בע"כ דהך דשמואל דאמר ב"ח גובה את השבח משום דכתב לו אנא איקום וכו' הוא רק בשאר ב"ח ולא בחוב דאפותיקי, וא"כ הא הדרא קושיית הראשונים דאיך בע"ח גובה את השבח והא איבעיא לי' לשמואל אם דאקני משתעבד, ובע"כ צ"ל כשיטת הרמב"ן דגם בשאר ב"ח אמרינן דארעי' אשבח, ועל כן אין זה בכלל דאקני, ומדמסקינן בשבח דחולקין, ש"מ דגם היכא דמצי לומר ארעאי אשבח מ"מ הוי דינו כמו לוה ולוה ואח"כ קנה, כיון דגוף השבח נתהוה מיהא אח"כ, ועל כן זהו שפסק דגם באפותיקי חולקין, ולא איכפת לן מה דיכול לומר ארעאי אשבח, דמ"מ שפיר הוי דינו כלוה ולוה ואח"כ קנה, וכשאר ב"ח כן גם אפותיקי דחולקין, וכש"נ. הלכות טוען ונטען פ"ה הל"ב וכן החופר בשדה חברו בורות שיחין ומערות והפסידה והרי הוא חייב לשלם בין שטענו שחפר והוא אומר לא חפרתי או שטענו שחפר שתי מערות והוא אומר לא חפרתי אלא אחת או שהי' שם עד אחד שחפר והוא אומר לא חפרתי כלום ה"ז נשבע היסת על הכל עכ"ל, ובהשגות ז"ל א"א נראין דברים שתבעו למלאת החפירות ולהשוות החצרות אבל אם תבעו לשלם פחתו הרי הוא כשאר תביעת ממון וכמי שאמר לו חבלת בי שנים והוא אומר לא חבלתי אלא אחת עכ"ל, והיינו משום דהראב"ד משוה חבלת אדם לנזקי קרקע דתרווייהו אין על גופן דין שבועה ורק דעל התשלומין חייב לישבע. והנה כבר כתבו המפרשים, דלפ"מ שכתב הר"ן בשבועות על הך דר"י דחבלת בי שנים וכו', דלאו דהוי מודה במקצת ממש אלא כעין מודה במקצת, וזה שייך אפילו בקרקעות. אלא דהקצוה"ח הקשה מהא דתנן בשבועות דף ל"ו ע"ב אנסת ופתית את בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי משביעך אני ואמר אמן חייב, והרי פגם היינו נזק, והוי דמי אדם, ומ"מ חייב בקרבן שבועה, ובע"כ דדמי קרקע דינם כמטלטלין. ובאמת שמזה קשה למה לא הביא זה הראב"ד, והרי חיוב קרבן שבועה הוי מדאורייתא, ולהדיא תנן במתניתין שם אמר לו חבלת בי ועשית בי חבורה והוא אומר לא חבלתי ולא עשיתי בך חבורה משביעך אני ואמר אמן חייב, ולמה הביא הראב"ד מהך דחבלת בי שנים, דהשבועה אינה אלא מדרבנן, ולא הביא מהך דחבלת בי דחייב קרבן שבועה מה"ת, והרי קרבן שבועה גם כן ליכא בקרקע, ובע"כ דדמי קרקע אינם כקרקע, וצ"ע. והנראה מזה מבואר, דחלוק דין קרבן שבועה מדין חיוב שבועה, דאע"ג דתרווייהו ליתנייהו בקרקעות, מ"מ לענין דמי קרקע חלוקין הם, דבאמת הרי התשלומין שמתחייב בהם הא הויין מטלטלין, והם ככל מטלטלין דעלמא, והא דפסק הרמב"ם דאין נשבעין על דמי קרקע, בע"כ צ"ל דהוא משום, דכיון דהתשלומין הם חליפי הקרקע שהזיקו, ונזק הקרקע הוא עיקר חיובו, וא"כ עיקר חיוב שבועתו הוא רק בנזק הקרקע, וכיון דאין נשבעין על הקרקעות ומיפטר בכפירתו בלא שבועה ממילא ליכא עלי' חיוב שבועה גם על התשלומין. ולפ"ז שפיר חלוק בזה חיוב שבועה מקרבן שבועה, דלענין חיוב שבועה צריכין אנו לדון בעיקר והתחלת החיוב אם מתחייב ע"ז שבועה אם לא, וכן הטענה והכפירה וההודאה הכל ביסוד והתחלת חיובו, ועל כן בדמי קרקע, כיון דעיקר החיוב הוא הפסד הקרקע, והתשלומין הויין חליפי הקרקע, א"כ ממילא דלית בי' בעיקר חיובו דין שבועה, וממילא דאין כאן חיוב שבועה גם על התשלומין, משא"כ לענין קרבן שבועה, דעיקר דין כפירה שבזה הוא מדין גזלת ממון, א"כ אין דינו תלוי כלל ביסוד והתחלת החיוב, ורק בהחיוב תשלומין של עתה היא שחלה כפירתו וגזלתו, וכל שהתשלומין דאית לי' גבי' עתה הם מטלטלין, לא אכפת לן כלל בעיקר החיוב מה שהוא, וחייב בקרבן שבועה, ועל כן גם בדמי קרקע, כיון דהתשלומין עצמם חשיבי מטלטלין, על כן שפיר מתחייב בקר"ש. וגם דבעיקר השבועה חלוקין הן זמ"ז, דלענין טענות ותביעות הרי דיינינן על חיוב שבועתו, וזה בא על עיקר חיובו והנזק שהזיקו שהוא מקרקעי, משא"כ לענין קרבן שבועה, דלא צריכינן לזה חיוב שבועה, ורק חלות מעשה שבועה, וחלות מעשה השבועה היא על מטלטלין, כיון דהתשלומין הן עתה מטלטלין, ועל כן כל דמי קרקע דינם כמטלטלין לענין קרבן שבועה. אשר על כן להכי הוא שלא הביא הראב"ד כלל מהך דקרבן שבועה, ורק מהך דחבלת בי שנים, דאיירי לענין חיוב שבועה, דמוכח מזה דגם לענין חיוב שבועה דמי קרקע דינם כמטלטלין ונשבעין עליהן, וע"ז הרי יש ליישב לדעת הרמב"ם דהתם הויא שבועה דרבנן, דאיתא גם בקרקעות, וכש"נ. אלא דקשה מהא דפסק הרמב"ם בפ"ב מהל' נערה בתולה הי"ג ז"ל אמרה לו אנסת אותי והוא אומר לא כי אלא פתיתי ה"ז נשבע שבועת התורה על דמי הצער ומשלם בושת ופגם עכ"ל, והרי גם תשלומין אלו הן מדין חבלות, ומ"מ פסק הרמב"ם דנשבעין עליהם שבועת התורה, וקשה דהא הויין דמי קרקע דאין נשבעין עליהן לדעת הרמב"ם. אכן נראה, דהנה כל חובל בחברו הרי מתחייב בחמשה דברים, וגם בצער ובושת, והרי צער ובושת לית בהו נזק ממון כלל, ומ"מ מתחייב בתשלומין, אשר זהו רק גזה"כ בחבלות, שיתחייב בתשלומין אף בלא נזק ממון. ולפ"ז נראה, דגם בנזק חלוק דין חבלות משאר נזקי ממון, דבשאר נזקי ממון עיקר חיובו הוא הממון עצמו שהפסידו, ומחמת חיוב זה הוא שמתחייב בהתשלומין, שהם חליפי ממונו שהפסיד, דאם לא היה מתחייב בעיקר הממון שהפסיד, לא הוה חייל עלי' גם חיוב תשלומין, משא"כ בחבלות, התחלת חיובו הוא בהתשלומין עצמם, דחייבתו התורה מחמת שיווי הנזק מגזה"כ דחבלות, וכחיובא דצער ובושת כן גם חיובא דנזק דחיוב התשלומין הוא התחלת חיובו. והרי כן הוא גם חיובא דשבת, דליכא ג"כ ממון הנפסד, דהא הוי רק מניעת הריוח וגרמא בעלמא דפטור בכל מקום, ורק דבחבלות הויא גזה"כ לחייבו על שויו, אבל מ"מ הרי ודאי דהתחלת החיוב הוא רק על התשלומין, כיון דאין שם ממון הנפסד כלל, וא"כ ה"נ גם בנזק דכוותי', דאית בי' גם הך חיובא שחייל מתחלה על התשלומין. ובאמת דלפי דעת הרמב"ם הדבר פשוט כן כמש"כ, וכמו שפסק בפ"ד מהל' חובל ומזיק הי"ד ז"ל החובל בבת קטנה של אחרים וכו' וכן נזק שאינו פוחתה מכספה הרי הוא שלה עכ"ל, הרי דס"ל דאיכא חיוב נזק אף בלא אפחתי' מכספי' כלל, וכן בפ"ב שם הל"ו ז"ל אפילו חסרו כשערה מעור בשרו חייב בחמשה דברים שהעור אינו חוזר אלא צלקת עכ"ל, ובהך נזק דלא אפחתי' מכספי