חדושי ר' חיים הלוי רד

באין כאחד, ואפילו שיחרר כולה חוץ מידה לא הו"ל לזכות כיון דהיד היא של האדון. ואשר יראה לומר בזה, דעיקר דין קנין יד אינו במה שהיד קנוי' לו בגופה, ואך, במה שעפ"י דין חשיבא ידו, וא"כ לא איכפת לן כלל במה שהיד היא קנוי' להאדון, דמ"מ כיון דעובר ירך אמו הוא, ואית בה דין יד גם לגבי העובר, על כן שפיר משתחרר בקבלת השפחה, ושפיר שייך בזה דינא דגיטו וידו באין כאחד לענין שיחרורו של העובר. הרי להדיא מבואר בתוס' דגם אם עובר ירך אמו לא הי' מועיל שיחרור העובר, אם לא כמש"כ לתרץ משום דידה הויא גם יד של העובר, וא"כ הא מיהא דאם לאו ירך אמו ודאי דלא מהניא זכייתה להעובר, אף אם דין שיחרורו הוא ע"י האם, כיון דאין ידה חשובה יד להעובר, והיא עצמה נשארת שפחה, א"כ ממילא דאינה מקבלת גט שיחרור מיד רבה שלה, ונכלל זה בכלל הך דינא דאין עבד מקבל גט לחברו מיד רבו שלו, וכש"נ. ולפ"ז הרי י"ל, דבאמת העובר בעצמו הוא מופקע מכל דין שיחרור, ומשום דגמר דין עבדותו נגמר כשיולד, ובעודו עובר נגמר דין עבדותו בהדי אמו, ומשו"ה הוא דחייל עלי' דין שיחרור, וגם דהעובר בפ"ע אכתי לאו איש הוא, ולא חייל בי' דין שיחרור, וא"כ גם למ"ד עובר לאו ירך אמו ג"כ הוי שיחרור העובר בכלל משחרר חצי עבדו, כיון דכל חלות דין שיחרור שבו הוא רק בהדי אמו. ולפ"ז יתפרשו דברי הרמב"ם בין אם עובר ירך אמו ובין אם עובר לאו ירך אמו, וכמש"כ דהך דינא דשיחרור העובר מיחשב שיחרור חצי הוא לכו"ע, גם אם עובר לאו ירך אמו, ושיחרור האם מיחשב שיחרור כולה גם אם עובר ירך אמו, וכדהבאנו מהסוגיא דתמורה, ואתיין היטב דברי הרמב"ם על כל האופנים, וכש"נ. וי"ל דגם הראב"ד ס"ל כמש"כ דשיחרור העובר הוא רק אגב אמו, אלא דס"ל דאע"ג דעובר בפ"ע לאו בר שיחרור הוא כלל, וכל שיחרורו הוא רק אגב אמו, מ"מ לענין הדין דחצי עבד כל דהוויין גופין מחולקין לא חיילא בי' שם חצי, ועל כן ממילא דאם עובר לאו ירך אמו לא חשיב חצי. וכן בדין השני דהרי את ב"ח וולדך עבד, ס"ל להראב"ד דאם אך הוי דינא דעובר ירך אמו, בע"כ דרשינן להקרא דהאשה וילדי' וכו' דבזמן שאין האשה לאדוני' אין ילדיה לאדוני', והא דחכמים לא דרשי הך דהאשה וילדי' הוא רק משום דס"ל דעובר לאו ירך אמו הוא, אבל אם אך עובר ירך אמו אז אין מקום לומר דלא נדרוש הך דהאשה וילדי' וכו', וזהו שכתב דדינו של הרמב"ם דדבריו קיימין הוא רק אם עובר לאו ירך אמו, אבל בעיקר הדבר גם הראב"ד ס"ל כהרמב"ם דהא דגם הולד בן חורין אם עובר ירך אמו הוא רק משום הקרא דהאשה וילדי', וכש"נ. הלכות שכירות פ"א הל"ד עבר השומר ומסר לשומר השני אם יש עדים ששמרה השומר השני כדרך השומרין ונאנס פטור השומר הראשון וכו' ואם אין שם עדים חייב השומר הראשון לשלם לבעלים וכו' שהרי יש לבעל החפץ לומר לו אתה נאמן אצלי להשבע וזה אינו נאמן לפיכך אם היה דרך הבעלים להפקיד תמיד דבר זה אצל השומר השני ה"ז השומר הראשון פטור מלשלם וכו' והוא שלא ימעט שמירתו, כיצד ימעט שמירתו כגון שהיה מופקד אצלו בשכר והפקידו אצל אותו השני בחנם וכו' הואיל ומיעט שמירתו פושע הוא ומשלם וכו' ואם הביא השומר השני הראי' שיפטר בה שומר ראשון כדין שמירתו ה"ז פטור עכ"ל, עיין במל"מ שהקשה דמאחר שאם הביא עדים שנאנסה פטור א"כ תהני גם שבועתו של השני לפוטרו, כיון דכל יומא גבי' הוו מפקדי ומהימן הוא בשבועתו, א"כ הרי השבועה כעדים דידעינן מיהא שנאנסה, דפטור גם הראשון, עיי"ש בדברי המל"מ והנראה לומר בזה, דהנה עיקר הדין ששנוי כאן הוא, דביסוד הדין דחיוב שבועה של שמירה זו מועלת בה שבועת השומר השני להפטר על ידה, ומיקיימא בזה דין שבועת השומרין, ושבועת השני באמת שקולה היא בדינה כשבועת הראשון דשניהם נפטרין, אם לא מטעמא דהבעלים יכולין לומר האיך לא מהימן לי בשבועה, והיכא דהבעלים כל יומא גבי השני הוו מפקדי, דאז לא מצו אמרי דהאיך לא מהימן להו בשבועה, שפיר מהניא גם שבועת השני, כיון דבאמת לא שניא היא משבועת השומר הראשון. והנה הרי זה פשוט, דזהו רק היכא שהשומר השני גם הוא מחוייב בשבועה זו כמו הראשון, ובדין הוא נשבע אותה, ובשבועה כי האי הוא דהוי דינא שנפטרין בה שניהם, כיון דמיקיימא בה שבועת השומרין, אבל היכא דהשומר השני פטור הוא משבועה, ולאו מדינא הוא דנשבע אותה, אז ודאי דשבועה זו אינה מועלת להפטר בה, דשבועה שאינה מדינא ודאי דאינה מועלת להפטר על ידה מחובת שבועה, ואך דבכל שומר שמסר לשומר הרי השומר השני דין שומר בי' לכל מילי, ורמי גם עלי' חיוב שבועה זו של שומרין שנאנסה, ועל כן הוי דינא דגם השומר הראשון מיפטר בשבועה זו של השני, אם לא משום טעמא דהאיך לא מהימן לי בשבועה, אשר זה ליתא היכא דכל יומא גבי' הוו מפקדי. ולפ"ז בש"ש שמסר לש"ח, דש"ח הרי פטור בגניבה ואבידה, א"כ הא אין נכלל בדין שבועת השומרין שלו רק עד גניבה ואבידה, ואף בטוען טענת אונס, מ"מ אין זה הגורם פטורו, וממילא דלית בי' חיוב שבועה ע"ז, וא"כ הא נמצא, דלעולם בש"ח שנשבע שנאנסה, הך מקצת שבועתו שמלא פשעתי בה עד נאנסה שבועת עצמו היא, ולאו מדינא הוא נשבע אותה, ואינה מועלת להפטר בה מדינא, וא"כ מאחר דהשומר הראשון הא הוי ש"ש וחייב בשבועה שנאנסה, א"כ ממילא דלא יוכל להפטר ע"י שבועתו של השני, דחסר לו הך תוספת שבועה של נאנסה יתר על לא פשעתי בה, שאינו נפטר ע"ז בשבועתו של השני. וע"כ זהו שפסק הרמב"ם דהשומר הראשון חייב ולא מהניא שבועת השני, ואע"ג דכל יומא גבי' הוו מפקדי, כיון דהכא הרי לא צריכינן כלל לטעמא דהאיך לא מהימן לי בשבועה, כיון דמעיקר הדין של שבועת השומרין חסרה שבועת השני, ולא מהניא כלל, כיון דאינה חיובית, וכש"נ. אלא דבדברי הרמב"ם הרי מבואר דטעמא דמילתא הוא משום דחשוב פושע בזה שמיעט שמירת החפץ, ולפמש"כ הא גם בלאו הך טעמא דפשע צריך להיות חייב, ובע"כ מוכח מדברי הרמב"ם דלא כמש"כ. ועל כן נראה לומר עפי"מ דאיתא בב"ק דף ק"ח בעי רבינא חומש וכפילא בתרי גברי מאי, ה"ד כגון שמסר שורו לשני בני אדם וטענו בו טענת גנב חד נשבע והודה וחד נשבע ובאו עדים מאי וכו', הרי מבואר בזה דכל שמסר לשני שומרים אין אחד מהם נפטר בשבועת חבירו, דאלא"ה הא אין כאן טוען טענת גנב כלל בשבועת השני, כיון דכבר יצא ידי בעלים בשבועת חבירו, דאין בזה עוד משום טוען טענת גנב, וכמבואר בסוגיא שם, אלא ודאי דאין אחד נפטר בשבועת חבירו, ומשום דכיון דכל אחד בפ"ע חייב בשבועה על כן לא מהניא לגבי' שבועת חבירו, דלא מהניא שבועה רק לגבי עצמו ולא לגבי חברי'. ולפ"ז צ"ל, דהא דהכא בשומר שמסר לשומר היכא דכל יומא גבי' הוו מפקדי מיפטר הראשון בשבועתו של השני, ואע"ג דבעלמא אין שומר פוטר חבירו בשבועתו, היינו משום דהכא הא נכנס השומר השני תחתיו דראשון, ונמסרה לו עיקר חובת השבועה, והרי הוא השומר השני משלים כל דיני שומרין בחריקי' דשומר קמא, ועל כן שפיר יכול השומר השני לפטור בשבועתו את השומר