חדושי ר' חיים הלוי רג

והנה הא דחשוב משחרר חצי הרי לא הוזכר בגמ' רק לגבי העובר ולא לגבי האם, וא"כ הרי י"ל דחלוק בזה דין האם מדין העובר, דעובר במעי אמו כיון דאכתי לא נגמר חיותי' וחיותי' תלוי בתר אמו ולא הוי איש בפ"ע, משו"ה הוא דהוי משחרר חצי, או משום דחשוב חצי איש, או משום דלא הוי כריתות, וגם דגם בדין חלות דין עבדות שבו הוא ג"כ אגב אמו ולהכי הוא דחשוב חצי עבד, משא"כ האם, אע"ג דעובר ירך אמו הוא, אבל מ"מ האם אינה צריכה להעובר כלל, ויש עלי' דין עבדות גם בלא העובר, על כן הוי בכלל משחרר כולה, גם אם נימא דעובר ירך אמו הוא. ונראה דגם יסוד הך דינא דעובר ירך אמו שבכ"מ, אינו רק לענין העובר, דאינו חשוב בלא אמו, ורק ירך אמו הוא דהוי, משא"כ לענין האם, לא שייך כלל לגבי דידה זה דעובר ירך אמו הוא, וא"כ ודאי דשיחרור האם חשיב משחרר כולה. ונראה דכן הוא מבואר להדיא בסוגיא דתמורה דף כ"ה דאפלגי שם ריה"ג ורבנן בהרי את ב"ח וולדך עבד דס"ל לריה"ג דגם הולד משוחרר ממילא, ומבואר שם בגמ' תרי לישני, או משום דעובר ירך אמו, או מגזה"כ דהאשה וילדיה תהיה לאדוניה דבזמן שאין אמו שפחה אין הולד עבד, וקשה דכיון דעובר ירך אמו א"כ הא הוי שיחרור האם שיחרור חצי דלא מהני, וא"כ הא נמצא דגם האם עצמה אינה משוחררת, וממילא הרי לא שייך כאן לא טעמא דעובר ירך אמו ולא טעמא דהאשה וילדיה, ואיך ס"ל לריה"ג דולדה כמוה ושניהם משוחררים, אלא ודאי דשיחרור האם לעולם חשוב שיחרור כולו, ומועיל גם בלא שיחרור העובר, אף אם עובר ירך אמו, וזהו להדיא כפסק הרמב"ם דחלוק דין האם מדין העובר. ועל כן נראה דבאמת גם דעת הראב"ד כדעת הרמב"ם דשיחרור האם לא חשיב שיחרור חצי אף אם עובר ירך אמו הוא, וכוונת השגתו היא שישוחרר גם הולד אם עובר ירך אמו, וכמבואר בהסוגיא דתמורה שהבאנו. וליישב דעת הרמב"ם נראה, דבאמת הרי ריה"ג קאמר טעמא משום דדרשינן האשה וילדיה תהי' לאדוני' דבזמן שאין האשה לאדוני' אין ילדיה לאדוני', והגמ' מוסיף טעמא משום דעובר ירך אמו הוא, ובע"כ צ"ל דתרווייהו צריכן, ומשום דבאמת הרי שייר העובר בשיחרורה, ועל כן אף אם עובר ירך אמו הוא, מ"מ הואיל והוא עבד בפ"ע, וכל דין עבדות שלו עתה חד מילתא הוא עם דין עבדות שיהי' בו לאחר שיולד, דהוי דין עבדות בפ"ע, א"כ אע"ג דעובר ירך אמו מ"מ אם שיירו צריך להיות משוייר, אם לא מגזה"כ דהאשה וילדיה תהי' לאדוני', דהוי חידוש דין דכשהאם ב"ח פקע דין עבדות גם מהעובר, והעובר נגרר אחר האם להשתחרר על ידה, ומשו"ה הוא דאמרינן דהתנאתו ושיורו בטל ואינו יכול לשיירו. והא דתלי לה בגמ' בטעמא דעובר ירך אמו, הוא לפ"מ דאיתא ביבמות דף ע"ח דנכרית מעוברת שנתגיירה בנה א"צ טבילה, ומפרש שם טעמא משום דאם עובר ירך אמו א"צ מעשה גירות וטבילה כלל בהעובר, ואם עובר לאו ירך אמו, והולד צריך גירות בפ"ע, אמרינן דנעשה הטבילה והגירות גם בהולד משום דהיינו רביתי', וא"כ גם הכא גבי שיחרור דכוותה, אם עובר לאו ירך אמו צריך מעשה שיחרור גם בגוף העובר, ואם ירך אמו הוא א"צ מעשה שיחרור בגופי' ורק דאהני לי' שיחרורא דאמי', ועל כן זהו דתלי לה הגמ', דאם עובר ירך אמו, דא"צ מעשה שיחרור בפ"ע, ורק דאתינן עלי' מכח התנאתו, מדין שיור, וע"כ מהניא הגזה"כ דהאשה וילדי' דלא מהניא התנאתו ושיורו, וולדה כמוה משוחרר, משא"כ אם עובר לאו ירך אמו, וצריך מעשה שיחרור בגופי' בפ"נ, א"כ כיון דשיירו וחסר המעשה שיחרור בגופי', א"כ שוב לא שייך כלל למידרש הך דהאשה וילדי' תהי' לאדוני', כיון דלאו מתורת שיורא אתינן עלי', כי אם דהוי מחוסר שיחרור מעיקרא, וודאי דדבריו קיימין והולד עבד. וכי מסקינן דכו"ע שיירו משוייר ושאני הכא דאמר קרא האשה וילדיה תהי' לאדוני', היינו משום דר"ל לפי המסקנא דהגזה"כ הויא דאפילו אם עובר לאו ירך אמו ג"כ א"צ מעשה שיחרור בפ"ע, ורק דמשתחרר ממילא מהך גזה"כ דהאשה וילדי'. ועכ"פ הא מיהא דאפילו אם עובר ירך אמו מ"מ הא דלא מהני שיורא הוא רק מגזה"כ דהאשה וילדי', ולפ"ז הרי מיושב היטב הא דפסק הרמב"ם דדבריו קיימין, אע"ג דעובר ירך אמו, כיון דלפי מסקנת הסוגיא רבנן לא דרשי הך דהאשה וילדי', וכמבואר כן גם בקידושין דף ס"ט, וממילא דדבריו ושיורו קיימין גם אם עובר ירך אמו, וכש"נ. והנה בתמורה דף כ"ה שם מיתיבי האומר לשפחתו הרי את שפחה וולדך ב"ח אם היתה עוברה זכתה לו, אא"ב אם שיירו אינו משוייר עובר ירך אמו משו"ה זכתה לו והו"ל כמשחרר חצי עבדו וכו' אלא א"א שיירו משוייר עובר לאו ירך אמו הוא אמאי זכתה לו והא תניא נראין דברים שהעבד זוכה לקבל גט שיחרור של חברו מיד רבו שאינו שלו ולא מיד רבו שלו וכו', וקשה דבלא"ה תיפוק לן דהיאך יזכה העובר בהשטר שיחרור, והיאך ישתחרר ע"י אחרים, כיון דאין זכי' לעובר ואין שליחות לעובר, וכדקי"ל דהמזכה לעובר לא קנה. ואשר יראה מוכרח מזה, דבאמת בין למ"ד עובר ירך אמו ובין למ"ד עובר לאו ירך אמו, מ"מ עיקר שיחרורו של העובר הוא רק אגב אמו, שמשחרר בהאם את העובר, ועל כן אין זה בכלל מזכה לעובר, כיון דהאם והעובר אחת הן יחדיו בקבלת השטר שיחרור. והא דפריך הגמ' להך מ"ד דעובר לאו ירך אמו מהא דאין עבד מקבל גט לחברו מיד רבו שלו, הרי דאם לאו ירך אמו הוא חשוב מקבל גט לחברו, נראה עפי"מ דאיתא בגיטין דף ע"ז רבא יד עבד קא קשיא לי' למ"ד בשטר ע"י עצמו יד עבד כיד רבו דמיא אלא גיטו וידו באין כאחד וכו', הרי מבואר בזה דהא דהעבד מקבל גט לעצמו הוא רק מטעמא דגיטו וידו באין כאחד, אבל בלא"ה הוה אמרינן דיד עבד כיד רבו ואינו יכול לקבל גט שיחרור אף לעצמו מיד רבו שלו, ואשר זהו ג"כ יסוד הדין מה דאינו יכול לקבל גט שיחרור של חברו מיד רבו שלו, משום דלא שייך בזה טעמא דגיטו וידו באין כאחד. ולפ"ז גם בעובר המשתחרר אגב האם ע"י קבלת שטר שיחרור של האם הדין תלוי, דאם יד השפחה חשיבא גם יד של העובר, א"כ ממילא דאמרינן גם לגבי העובר הך דינא דגיטו וידו באין כאחד, כיון דאית בה דין יד גם לגבי העובר בעצמו, אבל אם אמרינן דיד השפחה לא חשיבא יד כלל לגבי העובר, ורק דבקבלת השפחה הוא דמשתחרר העובר, א"כ ממילא דלא שייך בזה טעמא דגיטו וידו באין כאחד, כיון דהשפחה גופה הרי לא נשתחררה, ולא מהני גם זה דשיחרורו אגב אמו שיהא חשוב בכלל מקבל גט לעצמו דמהני, כיון דגם בעבד גופי' המשתחרר בקבלת עצמו ג"כ לא היתה מועלת קבלתו אם לא משום טעמא דגיטו וידו באין כאחד, מה דליתא זאת גבי עובר. ועל כן זהו דתלי לה הגמ' לענין הך דינא דאין העבד מקבל גט לחברו מיד רבו שלו בדין עובר ירך אמו, ולא מהניא לזה הא דמשתחרר אגב אמו, דכיון דבעינן שתהא יד השפחה ידו של עובר, וזה תלוי רק בדין עובר ירך אמו הוא, דאם הוא ירך אמו אז הויא יד האם יד גם לגבי העובר, ואלא"ה לא, אבל מהא דאין זכי' לעובר לא פריך הגמ', דלזה מועיל הא דשיחרורו אגב אמו דממילא זוכה בשטר שיחרור אגב אמו, ושיחרורו קיים אף אם עובר לאו ירך אמו הוא וכש"נ. והנה בתוס' בגיטין דף כ"ג שם הקשו דמאי מהניא הך דעובר ירך אמו, והלא מ"מ היד היא של האדון, כיון דלא שיחרר רק את העובר ולא שייך הכא טעמא דגיטו וידו