חדושי ר' חיים הלוי קצט

משום דעת האחרת של הגדול, וממילא דאין זה בכלל איתי' בדנפשי', כיון דאין זה משום לתא דידי', ורק מכח המקנה הוא שזוכה בה. וגם דלפי הנראה בסוכה דף מ"ו ע"ב דעת רש"י היא דקטן לית לי' זכי' מד"ת אף בדעת אחרת מקנה אותו, וכמש"כ שם דהא דינוקא מיקנא קני הוא מדרבנן, וממילא דהוי מילתא דליתי' בדנפשי' ג"כ, ואינו זוכה לאחרים רק מדרבנן, כיון דאין שליחות לקטן, וגם דקטן אינו יכול לזכות כלל. והא דקאמר בגמ' שאני שיתופי מבואות דרבנן וכן הא דקאמר בגמ' בעציץ שאינו נקוב דרבנן, צ"ל לדעת רש"י, דר"ל דכן תקנו דלענין דבר שהוא מדבריהם יהא קטן זוכה לאחרים, אע"ג דלענין ד"מ קטן אינו זוכה כלל לאחרים אף מדבריהם, וכאשר כן היא גם דעת הרמב"ם, דלענין ד"מ פסק בסתמא דקטן אינו זוכה לאחרים כלל, ומ"מ פסק בפ"א מה' עירובין ז"ל שהקטן זוכה לאחרים בדבר שהוא מדברי סופרים עכ"ל, וזהו להדיא כדעת רש"י וכמש"כ. אלא דקשה לדעת רש"י, מהא דאיתא בסוגיא שם מתיב ר"א מערימין על מעשר שני כיצד אומר אדם לבנו ובתו הגדולים לעבדו ושפחתו העברים הא לכם מעות הללו ופדו בהן מע"ש זה, האי שפחה ה"ד אי דאתיא שתי שערות מאי בעיא גבי', אלא לאו דלא אתיא ש"ש, הב"ע במעשר בזה"ז דרבנן, ואמה העברי' בזה"ז מי איכא וכו' אלא בעציץ שאינו נקוב דרבנן, הרי דקבעיא הסוגיא לאוקמה במע"ש דאורייתא, ולאוכוחי מינה דקטן אית לי' זכי' גם לאחרים, וזהו להדיא כדעת התוס', דלמ"ד קטן זוכה לאחרים הוא מד"ת, וכדמהניא גם לענין מע"ש של ד"ת, וקשה על מש"כ רש"י דהא דזוכה לאחרים הוא רק מדרבנן, וצ"ע. ונראה לומר, דבאמת עיקר הסוגיא צריכה ביאור, איזה זוכה לאחרים יש כאן בפדיית המע"ש, ואם נפרש דהא דאומר הא לכם מעות, ר"ל שאינו נותן להם המעות מתנה ורק שמוסר להם הכסף שיפדו בו את המע"ש, א"כ אין זה בכלל זוכה לאחרים, כי אם דהוי זאת ככל שליחות דעלמא, דקי"ל אין שליחות לקטן, דלהתפיס כסף חברו בקדושת המע"ש הרי פשיטא דצריך לזה שליחות דוקא ואין זה זכי' כלל, ובודאי דלא מהניא זאת בקטן. ובע"כ צ"ל דנותן להם הכסף במתנה והם פודים משל עצמם, וא"כ איזה זכי' לאחרים יש כאן, וכל שפודה משלו צריך להיות מועיל גם בקטן מד"ת לכו"ע, אם אך הגיע לכלל מופלא סמוך לאיש, וכדאיתא בתו"כ ואם גאל יגאל איש ממעשרו איש פרט לקטן, או יכול שאני מוציא בן תשע שנים ויום אחד ת"ל ואם גאל יגאל, והוא מופלא סמוך לאיש לר' יוסי בר' יהודה בנדה דף מ"ו, וא"כ צ"ע הסוגיא הכא דתלי לה בדין קטן זוכה לאחרים. ונראה לומר, עפי"מ דאיתא בב"ק דף ס"ט דמע"ש שאינו ברשותו אינו יכול לחללו, משום דבעינן דומיא דביתו שיהא שלו וברשותו, הרי דחילול מע"ש הוא דבר הצריך בעלים, וגם כשאחר מחלל הוא רק מדעת הבעלים ורשותן, אבל בלא דעת הבעלים אין חילולו חילול כלל. אשר על כן הוי דינא דכל פדיית מע"ש של אחרים חשיבא זוכה להבעלים של המעשר, דחלות מעשיו בפדיונו וחילולו במע"ש של אחרים, שבאמת הוא תלוי בדין בעלים ודעת בעלים, כל קיומו הוא רק מדין זוכה לאחרים. וזהו דמוכיח הגמ' מהא דשפחתו העברי' שהיא קטנה ומ"מ מעשיה קיימין לפדות ולחלל את המע"ש של הבעלים, ש"מ מזה דקטן זוכה לאחרים. ואע"ג דעיקר חלות חילולו הוא מהא דאתרבי מופלא סמוך לאיש להיות כגדול, אבל כ"ז הוא רק לענין עצם החילול, משא"כ לענין דינא דדבר שאינו שלו, ומעשה פדיונו וחילולו במע"ש שאינו שלו, כיון דתלוי בדין זוכה לאחרים, הוא דין בפ"ע שלא מענין הפלאה, ואין דין מופלא סמוך לאיש מועיל לזה כלל, ובע"כ ש"מ דקטן זוכה לאחרים מד"ת. והנה תרי גווני בפדיון מע"ש של אחרים, אם שכל אחד ישאר בשלו, והפדיון מועיל רק שקדושת המע"ש תחולל על כסף הפודה, או שהפדיון נעשה באופן שכסף הפדיון הנתפס בקדושת מע"ש יהי' של הבעלים והמע"ש שיוצא לחולין יהי' להפודה. ודין מופלא סמוך לאיש מהני בין לעצם הפדיון של קדושת מעשר, וגם דפדיונו מהני שישאר המע"ש שלו ופדיונו ישאר להבעלים, וכדאיתא במתני' דאומר אדם לשפחתו פדה לך מעשר זה, והך פדה לך ר"ל שהמע"ש יהי' שייך לה, וכמבואר בירושלמי במע"ש שם דהנך תרי גווני חילול איכללו במתני'. ואע"ג דקטן לאו בר קנין וחילוף הוא, צ"ל דהכא שאני, דעיקר מעשיו הם רק בהפדיון, והקנין והחילוף ממילא חייל, ומיגרר גריר בתר פדיונו, ועל כן אין מעשה הקטן בזה בתורת קנין וחילוף כי אם בתורת פדיון, דמהני לזה דין מופלא סמוך לאיש. אכן נראה דכ"ז הוא אם באנו לדון מחמת דין חסרון הקנאה, בזה הוא דשייך לומר כמש"כ, אבל אם באנו לדון מחמת גריעותא דקטן אינו זוכה לאחרים, בזה לא מהני כלל דין מופלא סמוך לאיש, דהרי זהו דין בפ"ע דכל לאחרים אין מעשה קטן כלום, וא"כ גם במעשה הפלאה ותורת פדיון לא מהני מעשיו בזכי' לאחרים, וממילא דלא מהני מעשיו להקנין והחילוף, דפשיטא דהקנאתו בפדיון לבעלים וכן זכייתו בהמע"ש מרשות הבעלים הוא זה בכלל זוכה לאחרים, דלא מהניא בקטן אף בתורת פדיון והפלאה. אשר לפ"ז, אם נפרש דפרכת הגמ' האי שפחה ה"ד קאי על גוונא דפדה לך, הרי מתישבת הסוגיא כפשטה, דלמ"ד קטן אינו זוכה לאחרים אין מועילין מעשי' הכא גם בתורת פדיון, כיון דקטנה היא ואינה זוכה לאחרים. אלא דנראה, דגם אם נפרש דפרכת הגמ' קיימא על רישא דמתני' דהא לכם מעות הללו, דמבואר בירושלמי דמיירי בגוונא דאומר להם פדו לי, ר"ל שהמע"ש ישאר להבעלים ורק שקדושתו תתחלל על כסף הפדיון שלהם, ג"כ ניחא הא דתלי לה בגמ' בדין זוכה לאחרים, כמש"כ דכיון דפדיון מע"ש תלוי בבעלים וכל מעשה פדייתה הוא רק בשביל הבעלים ומכחם ומדעתם, על כן שפיר מקרי זה זוכה לאחרים, ומיושב היטב הא דתלי לה בגמ' להך מתני' דהא לכם מעות בדין קטן זוכה לאחרים, בין ארישא ובין אסיפא, כיון דשני האופנים הם בכלל זכי' לאחרים, וכש"נ ולפי המבואר נמצינו למדין, דהא דפליגי בקטן אם זוכה לאחרים אם לא, לאו משום טעמא דשליחות קאתינן עלה, כי אם דהוא דין בפ"ע אם מעשה קטן מועילין בזכי' לאחרים, וראי' לזה מהא דחשיבא פדייתו להמע"ש בכלל זכי' לאחרים, והתם ליכא שליחות כלל, דלא מיבעיא לפמש"נ דהזכי' לאחרים היא מה דזוכה בהמע"ש מהבעלים ושכסף הפדיון נקנה להבעלים, א"כ הלא כל מעשיו מעשה לקיחה וחילוף ע"י פדיונו שעושה, דלא שייך כלל לומר שיהא ע"ז שליח של הבעלים, כיון דאדרבה הוא הזוכה והמוציא מרשות בעלים, אלא דגם זה שכתבנו באופן הראשון, דכיון דפדיון מע"ש תלוי בדין בעלים ודעת בעלים, להכי הוא דהוי בכלל זוכה לאחרים, מ"מ נראה דדין שליחות ליתא הכא, ואין הפודה מיחשב שלוחו של הבעלים, ואף אם מעשיו הם בשביל הבעלים ומכחם, אבל שליחות מיהא לא בעינן הכא ויסוד לזה מהא דתנן במע"ש פ"ה כרם רבעי מציינין אותו בקזוזות אדמה וכו' אמר רשב"ג בד"א בשביעית, והצנועין מניחין את המעות ואומרים כל הנלקט מזה יהא מחולל על המעות האלו, וברמב"ם פ"ט ממע"ש הל"ז ז"ל והצנועין היו מניחין את המעות בשנת שמטה ואומרים כל הנלקט מפירות רבעי אלו מחולל על המעות האלו שהרי אי אפשר לפדותו במחובר עכ"ל, והרי שנת השביעית היא הפקר, ונמצא דפירות רבעי אלו הם מופקרים, וגם לאחר לקיטה הא ג"כ