חדושי ר' חיים הלוי קצז

ולפ"ז הלא אין לנו לדון במה שאמר נתבי' לעניים כי אם שיחול שם צדקה על עצם הכסף הנגבה, וע"ז הוא שכתבו הרי"ף והתוס' דלא מהני, משום דהוי דבר שלא בא לעולם או דבר שאינו ברשותו. פכ"ג הל"ג מכר עבדו לקנס שאם יוגחת וימות יהיה קנס של לוקח הרי זה ספק לפיכך לא קנה ואם תפס הקנס אין מוציאין מידו עכ"ל, והוא איבעיא דלא אפשיטא בגיטין דף מ"ב, ולהכי פסק הרמב"ם דמספיקא לא קנה הלוקח ואם תפס אין מוציאין מידו, וקשה מהא דפסק הרמב"ם בפ"ח מהל' שאלה ופקדון הל"ה ז"ל אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם וכו' כל אלו ספק והרי הכפל מוטל בספק ואינו תחת יד אחד מהם לפיכך חולקים עכ"ל, הרי להדיא דכל דהוי ספק אם קנה אם לא, מכיון שאין האחד מוחזק יותר מחבירו חולקים, ואמאי פסק הכא במכר עבדו לקנס דמספק לא קנה הלוקח והרי הוא של המוכר, ומ"ש דין קנס מדין כפל, וצ"ע. ואשר יראה לומר בדעת הרמב"ם, דהנה בעיקר הך דינא דעבד שמכרו רבו לקנס או בהמה לכפילה, אם נימא דמכירתו קיימת, צ"ע, אם הדין הוא דהלוקח הוא נעשה בעלים ממש, ועיקר חיובא של שלשים שקלים וכפל הוא להלוקח בעצמו, ומשום דלגבי קנס זה הרי העבד והבהמה קנויים לו ואיהו גופי' הוי הבעלים של זה הקנס) או דנימא דאף אם מכירתו קיימת מ"מ עיקר חיובא של שלשים שקלים של עבד וכפל של גנבה הוא להבעלים המוכרים, כיון דהם הבעלים של העבד והבהמה לכל מילי, ורק דזכות זה שיש להבעלים בהעבד והבהמה לשלשים שקלים וכפל הוא דקונה הלוקח, ונמצא דחלות החיוב של המתחייב הוא להבעלים המוכרים ואך שזה קנוי ללוקח, וצ"ע בזה. ונראה דיש לחלק בזה בין חיובא דשלשים שקלים של עבד לחיובא דכפל, דחיובא דכפל כיון דכל דין גנבה וחיוב כפילא הרי הוא מחמת דין בעלים וזכות ממון שלהם בהחפץ, והכפל הוא תשלומי הגנבה, א"כ ממילא דבקנייתו את החפץ לכפילו, שנעשה איהו בעלים של החפץ לגבי גנבה, וזה שהגנב מתחייב בחיוב כפל מחמתו ומחמת דין בעלים שלו הוא, א"כ הרי ממילא דהחיוב כפל בעיקרו לו ולא להבעלים הראשונים, משא"כ הך חיובא דשלשים של עבד, דחיובו הוא כפרה, דוגמת חיובא דכופר שבבן חורין, וכמבואר ברמב"ם פי"א מהל' נזקי ממון ז"ל כמה הוא הכופר וכו' וכופר העבדים וכו' הוא הקנס הקצוב בתורה שלשים סלע וכו', הרי דהשוה אותם להדדי, ועיקר החיוב בא על הריגת העבד עצמו, ולא מחמת זכות הבעלים שבהעבד, וזכות הבעלים שבהעבד אינו מוסיף כלל לעצם החיוב של שלשים שקלים, ורק דזה הוי דין בפ"ע דחובת הכפרה של שלשים שקלים שיש על המזיק היא שייכה להבעלים, וא"כ הלא בלקיחתו את העבד לקנסו לא נעשה הוא הגורם לעיקר חיובא דקנס שיבא, ולא מהניא כלל מכירתו לענין זה שיהא עיקר החיוב לו ממילא, כיון דאין זכייתו שייכת כלל לעיקר החיוב שבא על הריגת האדם מדין כופר, ולא מחמת זכות ממונו, ודין אדון האמור בשלשים של עבד נראה ג"כ דתלוי בקניית איסור עבדות שבו ובקניית גופו לכל דבר, לפמש"נ דהויא רק כפרה שבאה על הריגתו, שזה שייך רק לעיקר קנין גופו ואיסורי', אשר לפ"ז בעבד שמכרו רבו לקנס עיקר חיוב הקנס הוא להבעלים המוכרים, שהם אדונו לכל מילי, וזכות הלוקח בחיוב זה הוא רק מכח הבעלים. אשר על כן זהו שמחלק הרמב"ם בין קנס דשלשים של עבד לקנס דכפל, דבשלשים של עבד, כיון דגם אם קניית הלוקח קיימת, הרי החיוב נשאר לבעלים הראשונים, ולוקח מכחם קזכי, על כן חשיבי הבעלים הראשונים מוחזקים, וכיון דמספקא לן אם קנה הלוקח אם לא, שפיר פסק דהרי הוא של בעלים הראשונים, כדין המוציא מחבירו עליו הראי', משא"כ גבי כפילא, דבקנה הבהמה לכפילה הוי עיקר חיובא להלוקח, א"כ אין להבעלים הראשונים דין מוחזק בחיוב זה יותר מהלוקח, ולהכי פסק דחולקין, כיון דהוי ממון המוטל בספק ואינו תחת יד אחד מהם. אלא דלכאורה לא נוכל לומר כלל כמש"כ, דלוקח עבד לקנסו אף אם קנייתו קיימת מ"מ אין המזיק מתחייב קנס זה רק להבעלים הראשונים, והלוקח הוא זוכה רק זכותא דבעלים הראשונים, דא"כ הרי קשה עיקר סוגיית הגמ' דאמרינן תיבעי לר"מ תיבעי לרבנן וכו' ותיבעי לרבנן עד כאן לא קאמרי רבנן אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אלא כגון פירות דקל דהשתא מיהא ליתנהו אבל הכא הא קאי שור והא קאי עבד, ר"ל והוי כדקל לפירותיו, ולפי דברינו הרי לא אהני כלל טעמא דהא קאי עבד, כיון דאין הקנס בא מחמת קנינו שבהעבד, והרי זה דומה כדקל לפירות שאינן באין מחמת הדקל דפשיטא דאין זה כלום, אלא ודאי ש"מ דבזה שקנה העבד לקנסו אית לי' זכותא בגוף העבד שהקנס יהא שייך לו, וממילא דצריך להיות דעיקר החיוב יהא ג"כ ללוקח, דבלא"ה אכתי אין קנינו בהעבד מועיל כלום לענין קניית הקנס שבא רק ע"י דין חיוב של המזיק, וזה סותר למש"כ. אכן נראה, דגם לפי דברינו מתישבא הסוגיא היטב, ומשום דנהי דכופרא כפרה, ועיקר חיובא דמזיק הוא להבעלים שיש להם בהעבד קנין איסור של עבדות וגופו, אבל מ"מ הרי הא ודאי דחובה זו של שלשים של עבד היא דין תשלומין בעבד, וזכיית רבו בזה היא זכי' בגוף העבד, וכך הוא הגזה"כ דהמזיק מתחייב על מיתת העבד בתשלומי קנס אלו, וכדחזינן דמיפטר עי"ז מתשלומי דמיו, וכמבואר בסוגיא דב"ק דף מ"ג דבמקום דליכא חיוב קנס איכא חיוב דמים, וחיוב קנס הוא שפוטרו מחיוב דמים, ומדמהני קנס לפוטרו מדמיו דהוי תשלומין בגוף העבד, ש"מ דגם קנס דכוותי' הוי תשלומין בהעבד. והכי מתבאר מתוך הסוגיא דגיטין דף מ"ב דאיבעיא לן מעוכב גט שיחרור יש לו קנס או אין לו קנס ומייתי מהך דהפיל את שינו וסימא את עינו יוצא בשינו ונותן דמי עינו ואי אמרת יש לו קנס וקנס לרבו השתא חבלי בי' אחריני יהבי לי' לרבי' חבל בי' רבי' גופי' יהיב לי' לדידי', והרי חיוב חבלות ודאי דהוי תשלומין של העבד, וזכות האדון בזה הוא משום זכות ממונו של האדון בהעבד, ומדמייתי מינה לקנס ש"מ דגם חיוב קנס הוא ג"כ רק ע"י זכות ממונא שיש להאדון בהעבד, ומשום דאע"ג דהחיוב בא על הריגת העבד עצמו, מ"מ חובתו היא חובת תשלומין. ולפ"ז הרי ודאי, דחובת התשלומין של קנס זה היא רק למי שיש לו זכות בהעבד לקנסו, כיון דהוי תשלומין הבאין על דין ממון שיש להבעלים בהעבד על ענין זה. אשר על כן נראה, דבעבד שמכרו רבו לקנס, נהי דחיובא דקנס ודין אדון שבזה תלוי בקנין איסור וגופו של העבד, שזהו רק לאדון הראשון המוכר, אבל מ"מ כיון שדין חובה זו הוא שיחול בתורת תשלומין, א"כ ממילא דחלות התשלומין מהמזיק הוא רק להלוקח שבא מכח דין אדון של בעלים הראשונים שמכרו לו זכותם, וממילא שפיר ניחא הסוגיא דחשיב לי' דקל לפירותיו, כיון דהוי זכות ממון בגופו של העבד שגורם שחובת התשלומין תהא לו, ולא איכפת לן מאי דדין אדון שלו הוא בא מחמת בעלים הראשונים, כיון דעכ"פ מ"מ חובת התשלומין היא להלוקח על כן שפיר הוי כדקל לפירותיו. ונראה דאדרבה מוכרח כן מהסוגיא כמש"כ דהלוקח מכח בעלים הראשונים הוא דבא, מדקאמר הגמ' דעד כאן לא קאמר ר"מ אלא כגון פירות דקל דעבידי דאתו אבל הכא מי יימר דמינגח וכו', ואם נימא דקנין הלוקח הוא בגופו