חדושי ר' חיים הלוי קצו

שתות, אי משום דין טעות הלא שתות שוה לפחות משתות דהי' צריך להיות המקח קיים כמו שפסקו זע"ז, והא דבשתות מחזיר אונאה, הוא רק מגזה"כ בפ"ע הנאמר באונאה דשתות קנה ומחזיר אונאה, וא"כ הא נמצא דמשום עצם מעשה המקח לא הי' צריך להחזיר כלל אונאה, ורק דד"ת הוא שיחזיר, מדין החזרת אונאה שהוא זה דין וגזה"כ בפ"ע כמו החזרת גזילה. אשר ע"כ שפיר המקח מתקיים ולא דיינינן בי' דין טעות לגבי המאנה וביטול הפסיקה, כיון דמדין תורה הוא שמחזיר ולא משום עצם מעשה המקח, ע"כ לא דיינינן בי' דין טעות עי"ז בהמקח. אכן כ"ז הוא באונאה, דדין החזרתו הוא מגזה"כ, משא"כ בטעות במדה ובמשקל ובמנין, דדין החזרתו לאו משום דין אונאה קאתינן עלי', כי אם דהוי טעות מעיקרא, א"כ ממילא דכשמחזיר את הטעות הא נמצא דבטלה הפסיקה לגבי המחזיר שנתכוין על המדה האחרת, וא"כ ממילא דבטל המקח, כיון דלא נתקיימה הפסיקה מעולם, וכש"נ. ולפ"ז הרי ניחא הא דמייתי הגמ' לענין הוספה על המדות הך דרבא דכל שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר, דעיקרו בא לאשמעינן דכל שבמדה ושבמשקל אין בו משום דין אונאה כי אם דין חזרת הטעות דמעיקרא, אשר ע"כ ממילא, דהיכא דהמוכר והלוקח לא כוונו שניהם לדעה אחת בפסיקת המדה המקח בטל, משום דלגבי כל אחד הוי טעות בדבר שבמדה דחוזר מעיקרא, ונמצא דאין כאן פסיקה השוה לשניהם, ואין כאן מקח כלל. פכ"ב הי"ז יש גאונים שחולקים על דבר זה ואומרים שאין העניים זוכין אלא בדברים שהדיוט קונה בהן ולפיכך לא יזכו בדבר שלא בא לעולם וכו' עכ"ל, והוא דעת הרי"ף בב"ק רפ"ד על הא דאיתא שם בגמ' ההוא גברא דתקע לחברי' וכו' א"ל וכו' נתבי' לעניים הדר א"ל נתבי' ניהלי וכו' א"ל רב יוסף כבר זכו בי' עניים ואע"ג דליכא עניים הכא אנן יד עניים אנן, והקשו ע"ז ברי"ף ובתוס' שם מהא דאיתא בר"ה דף ו' בפיך זו צדקה, וא"כ בלאו טעמא דיד עניים אנן גם כן כבר זכו בי' עניים, [והיינו משום דהקרא דבפיך קאי על נדרת נדבה דלעיל, דאיכללו בי' תרתי, חדא באומר הרי עלי, דמתחייב לקיים דיבורו מדין נדר, ושנית באומר הרי זו, דבדיבורו לחוד זכו בי' עניים מדין נדבה בלא שום קנין, וזהו שהקשו דלמה לנו לקנינא דמעמד שלשתן ולטעמא דיד עניים כיון דבלא"ה כבר זכו בי' עניים]. ותירצו דשאני הכא דאין כאן ממון בעין ורק חיובא בעלמא דלאו בר קנין והקדש הוא, או משום דלא בא לעולם, או משום דאינו ברשותו, ועל כן לא זכו בי' עניים, יעו"ש בדברי הרי"ף והתוס'. והנה צ"ע, נהי דעצם הכסף המחוייב ליתי' בעיני', אבל מ"מ הרי כבר רמיא עלי' חיובא ושעבודא, וזה גופי' הוי דבר הנקנה, להנך ראשונים דסברי דאדם יכול להקנות מלוה ע"פ לחבירו אגב קרקע או בחליפין, ואפילו להנך רבוותא דפליגי וס"ל דמלוה ע"פ לית בה קנינא כלל, ג"כ י"ל דהוא זה רק משום חסרון מעשה קנין, דהחוב אינו נתפס בקנינים, אבל לא דעיקר דין הקנאה וזכי' ליתא בחוב, וא"כ בהך דינא דבפיך זו צדקה, דעיקר דין זה הא הוי דבדיבורו לחוד נעשין המעות צדקה, ולא חסר שום מעשה קנין ע"ז, א"כ הרי שפיר צריך להיות מועיל גם בחוב. וקנין שטרות יוכיח, דהלא בעיקר דין מכירה וזכי' של חוב הרי מלוה בשטר ומלוה ע"פ שוין הן, ומדחזינן דאיכא ראשונים דס"ל דקנין שטרות מועיל מה"ת, א"כ ש"מ דבעיקר דין הקנאה וזכי' גם מלוה ע"פ חשיבא דבר הנקנה. ואפילו להנך ראשונים דס"ל דמכירת שטרות לא מהניא מד"ת, הנה עיין ברמב"ם בפ"ו מהל' מכירה הי"ב שכתב ז"ל קנין השטרות בדרך הזאת מד"ס אבל מה"ת אין הראיות נקנות אלא גוף הדבר בלבד קנוי עכ"ל, הרי דכתב טעמא דלא מועיל מה"ת מפני שאין הראיות נקנות, ועל כן אין קנינו שבהשטר מועיל לקנות את החוב, אבל בלא"ה שפיר היתה מועלת מכירה בחוב גם מה"ת, הרי להדיא דעיקר דין מכירה והקנאה שפיר איתא גם בחוב מה"ת, ורק משום חסרון מעשה קנין הוא דאתינן עלה. וכן הוא מבואר מדברי הרמב"ם בפכ"ב מהל' מכירה הל"ט שכתב ז"ל אבל המלוה הואיל ולהוצאה ניתנה אינה בעולם ואין אדם יכול להקנותה וכו' ואם היתה מלוה בשטר מקנה את השטר בכתיבה ומסירה שהרי יש כאן דבר הנמסר לקנות שעבוד שבו עכ"ל, הרי דכתב טעמא דמועיל קנין שטרות משום שהרי יש כאן דבר הנמסר וכו', הרי להדיא דעיקר דין מכירה והקנאה שפיר שייך גם בחוב, ורק משום דחסר לנו במה שיקנה את החוב משום דלא שייך גבי' מעשה קנין, ולזה הוא דמועיל קנין השטר שיקנה החוב על ידו, אבל אם נימא דעיקר דין הקנאה וזכי' לא שייך כלל בחוב, א"כ מאי מהניא לן מאי דיש כאן דבר הנמסר וכו', סוף סוף הרי החוב לאו בר הקנאה הוא, ואיך תועיל מכירתו, אלא ודאי דבעיקר דין הקנאה וזכי' שפיר שייך זאת גם בחוב, ורק משום חסרון קנין הוא דאתינן עלה, ולפ"ז הרי הדרא קושית הרי"ף לדוכתה, דאמאי לא יועיל הכא הך דבפיך זו צדקה שיזכו בו עניים, וצ"ע ונראה לומר בזה, דהנה בעיקר הך דינא דבפיך זו צדקה בנדבה, דבדיבורו לחוד נעשה עצם הדבר של עניים, יש לעיין, אם נימא דבדיבורו נעשה החפץ של העניים בעיקר הדין ממון לגמרי, והרי הוא ממונם לכל דבר, ולא מיחסר להו תו שום קנין, או דנימא דעיקר זכיית העניים בד"מ לא שייך כלל לדין בפיך זו צדקה, כי אם דשוה לכל קנין ממון בעלמא דצריך דוקא קנין, ובדיבורא בעלמא לא קנו, ודיבורו לא מהני רק לענין דחייל על החפץ חלות שם צדקה, ונתפס בדין מעות עניים, וזהו דינא דבפיך זו צדקה, אבל בעיקר דין הזכי' בד"מ בזה שוו עניים לכולי עלמא, וצריך דוקא קנין, ודיבורא בעלמא אינו מועיל. ונראה דנ"מ מזה בתשלומיו וחליפיו של החפצא שנדב לצדקה, דאם נימא דאין להעניים זכי' בד"מ, ורק דין התפסת צדקה על החפצא בלבד הוא דאיכא, א"כ לתשלומיו לא שייך זאת, דעל תשלומיו ליכא התפסה, כיון דהוי חפץ אחר, דהא דתשלומי החפץ שייכים למי שהחפץ שייך הוא דין זכיית בעלים, והוא מהלכות זכותי ממון, אבל באופן דזכיית בעלים וזכיית ד"מ ליכא, ורק דין התפסה על החפצא, הוא רק חלות דין על החפצא שהותפס, ולא שייך לחפץ אחר, דליכא במה שתחול התפסת שם צדקה על החפץ שלא היתה בו מעשה ההתפסה. אשר על כן פשוט, דאפילו אם נימא דחייל על שעבוד וחוב הך דינא דבפיך זו צדקה, אבל כיון דלית בי' שום זכיית ממון, ע"כ ממילא לא שייך כלל לומר דע"י התפסת שם צדקה של השעבוד יותפס גם עצם החוב הנגבה בשם צדקה, וכמו שנתבאר דלא שייך חלות זה רק לחפץ שנעשה בו מעשה ההתפסה ולא יותר. ולפ"ז הרי מיושבת היטב דעת הרי"ף והתוס' דבחוב לא מהני הך דינא דבפיך זו צדקה, משום דהוי דבר שלא בא לעולם או דבר שאינו ברשותו, ולא תקשי עלייהו מהא דחיילא עלי' הקנאה ומכירה, דבאמת הלא השעבוד בעצמו ודאי דלאו ממונא הוא, וכל דין הקנין שבחוב הוא רק משום עיקר הממון שבא מזה, וא"כ כ"ז לא שייך אלא בקנין לחבירו, דע"י זכייתו להשעבוד גם כסף הנגבה שלו, וע"כ שפיר חייל בי' משום זה דין מכירה, משא"כ בהך דבפיך זו צדקה, דנתבאר דהשעבוד ועצם חוב הנגבה תרי מילי נינהו, ותפיסת שם צדקה שחייל בשעבודא אינו מועיל כלל לענין עצם חוב הנגבה, על כן ממילא שוב הדר דינא דהשעבוד עצמו לאו כלום הוא למיחל עלי' שם צדקה,