חדושי ר' חיים הלוי קצה

חשוב ידע דמחיל, כיון דהוי עקירת דין מהשתא, משא"כ בתנאי דשביעית, דלא שייך כלל שום חלות דינא דשביעית בהחוב קודם שביעית, וא"כ ממילא דגם התנאי דשלא תשמטנו שביעית עיקר חלותו הוא גם כן רק בשעתו, בעת שראוי לחול עליו דין שביעית. ונראה דהיינו טעמא דבמתנה ע"מ שלא תשמיטני בשביעית הוי בכלל לאו ודאי קא עקר, כדמוכח מהסוגיא דמכות שהבאנו, משום דכיון דאכתי ליתא שום חלות דין של שביעית בהחוב, ממילא דלא הויא עקירה ודאית, ואה"נ דבמתנה עמה שלא יירשנה חשוב ודאי קא עקר, כיון דעקר זכות הירושה שיש לבעל מהשתא, ובשעת התנאתו גופא חשוב כבר נתקיים תנאו שמתנה על מש"כ בתורה, וא"כ ה"ה נמי לענין דין ידע' דמחיל שפיר י"ל דבשביעית חשוב לא ידע דמחיל, דהא הוי ספיקא אם תעבור שביעית על החוב ויבא חלות התנאי אם לא. אכן נראה, דמלבד דאין זה מוכרח, י"ל עוד דלענין דינא דלא ידע דמחיל לא שייך הך חילוקא כלל, כיון דהא מיהא דעקירת דין השמיטה שתהא בשעתה הא מתקיימת מיהא מהשתא משעת הלואה, ותנאו בודאי חייל, וכל ספיקא שבו הוא רק אם יבא התנאי לידי קיום אם לא, אבל חלות התנאי הוי בתורת ודאי, א"כ שפיר מקרי גם בכה"ג ידע דמחיל, ואע"ג דחשוב לאו ודאי קא עקר, ורק באונאה דאם אין בהמקח אונאה הא ליתא לעיקרו של תנאי, ואין שם חלות תנאי כלל, אז הוא דחשוב לא ידע דמחיל, ומיושבת היטב דעת הרמב"ם, וכמש"כ. והנה הרי כבר הבאנו מהתוס' דס"ל דגם תנאי דירושה הרי הוא בכלל לא ידע דמחיל, ואע"ג דבירושה הרי ודאי דהויא הפקעת זכות ירושה מהשתא בתורת ודאי. ונראה דפלוגתת הרמב"ם והתוס' תליא בהא, דהנה בעיקר הך טעמא דלא ידע דמחיל צ"ע, אם לפי הך טעמא שוב אין הדבר תלוי כלל במה שהתנה עמש"כ בתורה, ורק דגם עיקר התנאתו בטלה משום דלא ידע דמחיל, ואף אם תהא התנאתו שלא עמש"כ בתורה, מ"מ כל דלא ידע ומחיל הרי היא בטלה, או דנימא דהטעם דלא ידע דמחיל אינו מועיל כלל לבטל ההתנאה, ורק דכיון דמתנה עמש"כ בתורה, דתנאו בטל בכ"מ, ורק בממון הוא דתנאו קיים, וע"ז הוא דמהניא הא דלא ידע דמחיל דשוב לית בי' העדיפותא דדבר שבממון, והדר דינו להיות כדין מתנה עמש"כ בתורה שלא בדבר שבממון דתנאו בטל. ונראה דבזה הוא דפליגי הרמב"ם והתוס', דהרמב"ם ס"ל דהטעם דלא ידע דמחיל גבי אונאה מועיל רק דתהוי בכלל מתנה עמש"כ בתורה, וא"כ הא נמצא דבאמת עצם מעשה ההתנאה עצמה שלא יהא עליו אונאה הרי היא התנאה המועלת, והא דצריכינן לידע ומחיל הוא רק משום דין קיומו של התנאי שלא יהא בכלל מתנה עמש"כ בתורה, והמחילה הנצרכת לקיומו של תנאי אם אך יש לו ידיעה בנוגע לעיקר חלות התנאי סגי בהכי, כיון דבאמת כבר יש כאן התנאה הקיימת על עיקר הדבר שמתנה עלי', ועל כן בירושה ושביעית דעיקר חלות התנאי הוא דבר ברור וודאי מהשתא, שחל מעכשיו להפקיע זכות ירושתו של הבעל ודין שמיטה מהחוב, על כן ממילא דתנאו קיים, כיון דידע זאת ומחיל שיחול התנאי ויקויים, ולא איכפת לן מה דלא ידע בעיקר הדין ממון אם יבא לכלל ירושה או לכלל שמיטה, כיון דזה ממילא קיים ע"י התנאי שקיים מדינא. והתוס' ס"ל, דלפ"מ דמסקינן טעמא דרב משום דלא ידע ומחיל, א"כ שוב אין הדבר תלוי כלל במתנה עמש"כ בתורה, ורק דבלא"ה אין כאן מעשה התנאה כלל משום דלא ידע אותה ולא גמר בדעתו ההתנאה ומחילת הממון, ועל כן כל שלא ידע בעיקר הדין ממון אם יבא לכלל ירושה או לכלל שמיטה, ממילא מקרי לא ידע, ולא גמר ומחיל ולא גמר והתנה, ולהכי הוא דכיילינהו התוס' בכלל לא ידע דמחיל דההתנאה בטלה. פט"ו הל"א המוכר לחברו במדה במשקל או במנין וטעה בכל שהוא חוזר לעולם שאין הוני' אלא בדמים אבל בחשבון חוזר, כיצד מכר לו מאה אגוזים בדינר ונמצאו מאה ואחד או תשעה ותשעים נקנה המקח ומחזיר את הטעות ואפילו לאחר כמה שנים, וכן אם נמצאו המעות חסר או יתר מן המנין שפסקו חוזר וכו' עכ"ל, ובהשגות ז"ל אינו מחוור פעמים שאין המקח נקנה שאם רצה לחזור עד שלא השלים חוזר כגון שהי' תופס לפניו שק של אגוזים ואמר לו הילך שק זה שיש בו סאה של אגוזים בדינר ונטלו והלך לו ומדדו ולא מצא מדתו ה"ז חוזר ואע"פ שרצה זה להשלים וכו' עכ"ל. והנה הרשב"ם בב"ב דף ק"ג ע"ב הוכיח דבטעה במדה ובמשקל עצם המקח בטל, מהא דאיתא בב"ב דף צ' אמר שמואל אין מוסיפין על המדות יותר משתות וכו' אלא משום אונאה דלא ליהוי ביטול מקח והאמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר, הרי להדיא דפירושא דחוזר היינו ביטול מקח, ולפ"ז קשה על הרמב"ם שפסק דהמקח קיים אלא שצריך להחזיר הטעות. ועיין ברשב"א קידושין דף מ"ב שסובר ג"כ כדעת הרמב"ם, ומפרש להסוגיא דב"ב דפרכת הגמ' היא רק דהרי ליכא נ"מ בין פחות משתות ליתר משתות, ואם בפחות משתות המקח קיים ומחזיר הטעות ממילא דה"ה גם ליתר משתות דאין המקח מתבטל עי"ז, כיון דליכא הכא שיעורא דשתות, וזהו דמייתי הגמ' ע"ז מילתא דרבא דאפילו פחות מכדי אונאה חוזר ללמדנו דטעות של מדה ומשקל אינו בכלל דין אונאה, וממילא דפחות משתות ויתר משתות שוין הם בזה, אבל אה"נ דבטעה במשקל ובמדה המקח קיים, עיי"ש. והנראה לומר בזה, דעד כאן לא קאמר הרמב"ם דהמקח קיים, רק כשהיתה דעת שניהם שוה בפסיקת המדה, ורק דאח"כ חיסר לו מהמדה שפסק עמו, וכגון בגוונא שהזכיר הרמב"ם שמכר לו מאה אגוזים בדינר ונמצאו תשעים ותשעה, ובזה הוא דס"ל להרמב"ם דעצם המקח אינו מתבטל ע"י טעותו במנין, אלא שיחזיר לו מה שפסק עמו, משא"כ התם בב"ב, דאיירינן לענין הוספה על המדות, דהטעות התם הוא בגוונא שהלוקח יהי' סבור על המדה הגדולה והמוכר תהי' דעתו על המדה הקטנה, ונמצא דהם מחולקין בעצם פסיקת המכר, א"כ הרי לא שייך הכא לומר שיחזיר לו טעותו ויתקיים המקח, דהרי אם יחזיר הטעות הרי יהדר אז הדין טעות אצל חברו שנתכוין על המדה האחרת, וממילא דהמקח בטל, כיון דעצם הפסיקה נעשה בטעות. אלא דעדיין צ"ע, דא"כ מאי מייתי הגמ' ע"ז מהך דרבא דכל שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר, כיון דבהך דרבא ליכא ביטול מקח, והכא איירינן לענין ביטול מקח, וגם דלמה צריכינן הכא לדינא דטעה בדבר שבמדה ושבמשקל חוזר, כיון דהכא הרי בלא"ה אין כאן פסיקה, כיון דלא כוונו שניהם לדעת אחת, ומאי מייתי הגמ' הכא הך דרבא, וצ"ע. והנראה לומר, דהנה לכאורה יש לעיין בכל אונאת שתות דעלמא דקי"ל דקנה ומחזיר אונאה, ויעו"ש ברמב"ם בהל' מכירה שם שפסק דאפילו אם המאנה לא ידע שמאנהו גם כן הדין כן דקנה ומחזיר אונאה, וצ"ע דכשמחזיר האונאה א"כ הא הוי לגבי' טעות בדבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין דחוזר, דהרי הוא הי' סבור שמכר לו החפץ ביותר ונמצא שהמכר נעשה בפחות, וא"כ המאנה יבטל את המקח כמו כל טעות שבמדה ושבמשקל דחוזר, ונהי דאונאה לא הויא דהא החפץ נמכר עתה בשויו, אבל טעות מיהא הוי לגבי המחזיר האונאה, ונמצא דלא נתקיים המקח כמו שעשו, וגם דנתבטלה הפסיקה, ואמאי אין המאנה יכול לחזור. ואשר יראה מוכרח בזה, משום דבכל אונאת