חדושי ר' חיים הלוי קצד

זה אומר ראיתי את ההורג וזה אומר לא ראית, הרי הך עדות שלא נטמאה ולא ראית את ההורג אינם מחדשים כלום בעצם המעשה ע"י הגדתן, דהרי הא דאומר לא נטמאת פירושו הוא שלא ראו שנטמאה, וגם אם יאמר בפירוש שלא נטמאת הרי אין אנו באין לדון ע"י עדותו להתירה בלא השקאה, דאין דבר שבערוה פחות משנים, וכל עיקר פעולת הגדתן היא אך להכחיש את האומר נטמאה ואת האומר ראיתי את ההורג, שחהני לה השקאה, ורק זו העדות שנטמאה וזה שאומר ראיתי את ההורג הם הוא שהאאינתן תורה, והם המחדשים בעדותן ומונעים השקאת הסוטה והבאת העגלה ערופה, וא"כ הא נמצא דהיכא דאיכא הכחשה בעדותן עיקר דין חלות ההכחשה היא רק על עדות שנטמאה וראיתי ההורג. ולפ"ז נראה דס"ל להראב"ד, דהא דע"א כשר ופסולין רבים כפלגא ופלגא דמיין, היינו רק דהע"א אינו מתכחש ומתבטל ע"י הרוב דעות של הפסולין, דזהו עיקר דינו דכיון דתורת עדות בי' ע"כ לא מועיל לגבי' רוב דעות של נאמנות לבטלו, משא"כ לענין שיחול דין הכחשה מהע"א על הפסולין הרבים, ע"ז הדר דינא דהולכין אחר רוב דעות, ואין הע"א מועיל אף לאשוויי ספיקא, ומשום דכיון דכל אלימותא דע"א היא רק לענין שלא יתבטל, אבל לענין לבטל דברי שכנגדו לית בי' שום אלימותא אף אם שכנגדו הוא אשה ופסול, א"כ ממילא דהיכא דחלות ההכחשה היא על דברי הפסולין אז נשארין הפסולין גם בדין רוב שלהם אם הם רוב דעות, והם בפ"ע חשיבי כודאי מחמת דין רוב שלהן, וזהו שחילק דדוקא בדאתא ע"א כשר מעיקרא דאז הגדתו היא שנטמאה ושראה ההורג והפסולין באין להכחישו הויין כפלגא ופלגא, משא"כ בבא עד כשר לבסוף, והוא בא להכחיש את הפסולים רבים שאומרים נטמאה וראינו ההורג, בזה אזלינן בתר רוב דעות למיחשבינהו כודאי שלא תחול עליהן דין הכחשה, ואין עורפין, וכש"נ. ובזה הוא שחולק הרמב"ם וס"ל, דכיון דעד כשר מיהא אינו מתכחש ע"י רוב פסולים, א"כ גם בשהגדתו היא שלא נטמאה ושלא ראו את ההורג, אע"ג דהגדתו באה להכחיש את הרוב פסולין שאומרים נטמאה וראינו ההורג, מ"מ הויא זאת גם עדות בעיקר המעשה שמעיד שלא נטמאה ולא ראו את ההורג, ועדות זו שבעיקר המעשה דין עדות עלה, ואית בה דינא דאינה מתבטלת ע"י פסולים, א"כ ממילא דנשאר הדבר בספיקא, וחייל עי"ז גם חלות דין הכחשה על הרוב פסולים למהוי כפלגא ופלגא, ולהכי הוא שפסק דגם בדאתא עד כשר לבסוף ואומר לא ראיתם עורפין. ולפ"ז מתישבים דברי הראב"ד גם אם נפרש דהרמב"ם קאי גם בבאו בב"א, וכדברי השגת הראב"ד שלמעלה. ועיין בדברינו לעיל בדברי הרמב"ם גם שם נתבאר דהרמב"ם קאי גם על באו בב"א, ומיושב היטב, וכש"נ. הלכות מכירה פי"ג הל"ג האומר לחברו על מנת שאין לך עלי אונאה יש לו עליו הונייה, במה דברים אמורים בסתם שאין יודע כמה הוניי' יש בו כדי שימחול, ואין צריך לומר אם אמר לו על מנת שאין בו הוניי' שהרי יש בו, אבל במפרש אין לו הוניי' שכל תנאי שבממון קיים עכ"ל. עיין בלח"מ שהקשה מהא דפסק הרמב"ם בפ"ט מהל' שמיטה ויובל ה"י דהמלוה את חברו והתנה עמו ע"מ שלא תשמיטני בשביעית דתנאו קיים משום דכל תנאי שבממון קיים, והרי גם התם לא ידע דקא מחיל, דהרי אפשר שיפרענו עוד קודם שתגיע השביעית, ומ"מ תנאו קיים, ומ"ש הכא בע"מ שאין לך עלי הוניי' דאין תנאו קיים משום דלא ידע דקא מחיל, וצ"ע. ונ"ל דבע"מ שלא תשמיטני בשביעית לא איכפת לן כלל במה דלא ידע אם תעבור שביעית על החוב אם לא, דמ"מ הרי דין החוב הוא שצריך להשמט בשביעית ובהתנאתו חייל על החוב מעתה הך דינא שלא תשמטנו שביעית, ואף דיוכל להיות דבלא"ה לא תעבור השביעית על החוב, אבל מ"מ הרי בכל אופן דין התנאי מיהא חייל בהחוב גם השתא שלא תשמטנו שביעית, וידע במאי דהתנה, משא"כ בע"מ שאין לך עלי אונאה, אם אך אין בהמקח אונאה, א"כ ממילא דלא שייך בי' כל הך דינא דאונאה, ובטל מיני' כל חלות תנאי זה שהתנה, וע"כ שפיר שייך בי' טעמא דלא ידע דמחיל, משא"כ בע"מ שלא תשמיטני בשביעית, דהתנאי חל בתורת ודאי, על כן שפיר חשיב ידע דמחיל ותנאו קיים. והא דבמכות דף ג' תלי להו בגמ' אונאה ושביעית בהדדי, צ"ל דהיינו משום דהתם הא קאי הגמ' אליבא דשמואל דאית לי' בב"מ דף נ"א דהכל תלוי רק אי ודאי קא עקר הד"ת, ובזה שפיר אונאה ושביעית דמיין להדדי, דבתרווייהו לאו ודאי קא עקר, דלענין דין מתנה על מה שכתוב בתורה העיקר תלוי רק בעקירת הד"ת בשעתה, שבזה גם בשביעית ליכא ודאי, דאף דחלות התנאי הוא ודאי, מ"מ עקירת הד"ת היא ספק, משא"כ לענין הך דינא דלא ידע דמחיל, דהעיקר תלוי בחלות התנאי, ובזה שפיר חלוק שביעית מאונאה, דבשביעית חלות התנאי בהחוב הוא ודאי, וע"כ שפיר מקרי ידע דמחיל, ורק באונאה דבאין בו אונאה ליתא לעיקר תנאו כלל, בזה הוא דמקרי לא ידע דמחיל, ומיושבים היטב דברי הרמב"ם, וכש"נ והנה בכתובות דף פ"ד איתא וסבר רב תנאו קיים והא איתמר האומר לחברו ע"מ שאין לך עלי אונאה רב אמר יש לו עליו אונאה, ובתוס' שם הקשו וז"ל ואע"ג דבפ' הזהב מוקי רב נפשי' אפילו כרבי יהודה דאמר בדבר שבממון תנאו קיים דעד כאן לא קאמר ר"י התם אלא דידעה וקמחלה הכא מי ידע דמחיל הכא ליכא לשנויי הכי דה"נ לא ידע דמחיל שהרי אינו ברור לו שהיא תמות בחייו שמא הוא ימות בחיי' לכך פריך שפיר עכ"ל, ולפי דברינו הא נמצא, דהכא בירושה לא שייך כלל הך טעמא דלא ידע דמחיל, דהרי הא מ"מ השתא בהנישואין מיהא חייל הך תנאה שלא יירשנה והפקעת דין ירושה שלו בתורת ודאי, וא"כ לפמש"כ הוי זה בכלל ידע דמחיל, והדרא קושיית התוס' לדוכתה. אכן עיין במלחמות שם שתירץ על קושיית התוס', דהסוגיא קאי אליבא דאביי דאית לי' בב"מ שם דמילתי' דרב אתיא כר"מ דס"ל דמתנה על מש"כ בתורה תנאו בטל אף בדבר שבממון, ולדידי' שפיר פריך הכא מדרב אדרב, וא"כ הרי י"ל כן גם לדעת הרמב"ם, וניחא הסוגיא דכתובות גם לפמש"כ. ועיין ברמב"ם פי"ב מהל' אישות הל"ט שפסק ז"ל התנה עמה אחר שנשאה שלא יירשנה תנאו בטל וכו' ואע"פ שהוא ממון שנאמר בה לחוקת משפט עכ"ל, הרי דדעת הרמב"ם דבלאו הגזה"כ דחוקת משפט הי' תנאו קיים שלא יירשנה, ואע"ג דלא נודע מי מיית קודם, וא"כ הא לא ידע דמחיל, וצריך להיות תנאו בטל. אלא ודאי כמש"כ, דכיון דעקר מיהא הדין ירושה משעת נשואין, על כן ממילא דיש כאן מחילה ודאית, והוי בכלל ידע דמחיל, וזהו להדיא כמש"כ. והנה אמנם נראה, דלא דמי תנאי דשביעית לתנאי דירושה, דבירושה כי מתנה ע"מ שלא יירשנה, ודאי דהויא עקירת דין ירושה מהשתא ובתורת ודאי, ומשום דירושת הבעל הויא חלות דין בעצם האישות, ובחלות האישות חייל בי' דין יורש, וכדאיתא בגיטין דף פ"ה דחוץ מירושתך חשוב שיורא בגירושין, והיינו משום דדין ירושתה באישות הוא דתליא, וע"י אישות שביניהם הוא דיורשה, ועל כן שפיר ס"ל להרמב"ם דבמתנה עליה שלא יירשנה