חדושי ר' חיים הלוי קצג

כ"מ שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים רק בעד כשר ולא בפסולין, ובפסולין גם בבאו זאח"ז דינם כבאו בב"א דעורפין, אשר להכי מחלק הרמב"ם הכא, דבע"א כשר אומר שראה ההורג אז אמרינן על עדותו דה"ה כשנים, ואין הפסולין רבים יכולין להכחישו, כיון דכפלגא ופלגא דמיין, משא"כ בפסולין אומרים שראו ההורג, דלית בהו דינא דהרי הם כשנים, ע"כ ממילא שפיר מועיל הע"א שבא אח"כ להכחישם ועורפין כדין באו בב"א, וא"כ הראב"ד לטעמי' דס"ל לעיל דגם בפסולין אמרינן כ"מ שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים, זהו שהשיג גם הכא, שלא אמרו דהרי הם כפלגא ופלגא אלא בדאתא ע"א כשר מעיקרא, ר"ל דבאו בב"א, אבל באתא לבסוף הולכין אחר רוב דעות, ר"ל משום דאמרינן על עדות הפסולין שבאו מתחלה דהרי הם כשנים ואין דבריו של העד כשר שבא אח"כ כלום. אלא דלפ"ז הרי צ"ע למה תלה זאת הראב"ד ברוב דעות, כיון דעיקר טעמא הוא משום דהן נחשבין כשנים, א"כ הרי חד פסול ותרי פסולין שוין, והרוב דעות לא מעלה ולא מוריד כלל, וצ"ע. וי"ל עפי"מ שכתב המ"מ בפי"ב מהל' גירושין הכ"א, דהא דע"א כשר ופסולין כפלגא ופלגא דמיין, ובבאו הפסולין מתחלה אמרינן על עדותם דהרי הן כשנים ואין הע"א שבא אח"כ יכול להכחישם, היינו רק בשני פסולין, אבל בלא בא מתחלה רק חד פסול מועיל הע"א להכחישו אף שבא לבסוף, משום דעד כשר אלים עדותו טפי מאשה ופסול, ולא הוי כפלגא ופלגא לגבי אשה ופסול אחד, ולפ"ז י"ל דזהו דתלי לה הראב"ד ברוב דעות, כיון דע"י חשיבותא דרוב דעות הוא דדיינינן בהו הא דהרי הם כשנים לגבי עד כשר, וכש"נ. אלא דאכתי צ"ע, דהראב"ד הרי השיג גם על הך בבא דרישא שפסק הרמב"ם דבע"א אומר ראיתי ההורג והפסולין מכחישים אותו ואומרים לא ראית אין עורפין, והשיג ע"ז הראב"ד שם דבכה"ג עורפין עיי"ש, וטעמו הוא משום דכיון דכפלגא ופלגא דמיין א"כ הרי ממילא דעורפין, הרי להדיא דהראב"ד מפרש לה דקאי בבאו בב"א, דאי בזאח"ז הרי אמרינן על עדות הכשר שבא מתחלה דה"ה כשנים ואין דבריהם של הפסולין שבאו אח"כ כלום, כיון דחשיבי כפלגא ופלגא, ובודאי דאין עורפין. ולפ"ז הרי הדר צ"ע דברי הראב"ד, דמאי נפקותא איכא בין אם בא הע"א כשר מעיקרא או לבסוף, כיון דסוף סוף הא איירי בבאו בב"א, וצ"ע. וצ"ל דהראב"ד מפרש דברי הרמב"ם דקיימי בין בבאו בב"א ובין בבאו בזאח"ז, וע"כ זהו שהשיג בתרתי. אבל זה נראה דחוק. והנה עיקר הך דינא דמאה נשים וע"א כפלגא ופלגא דמיין לכאורה צ"ע, לפי"מ דמבואר בירושלמי סוטה שם דכל מקום שהכשירו עדות אשה האיש מכחיש את האשה והאשה מכחשת את האיש, הרי דכשר ופסול תרווייהו שקולין כהדדי ושוין בנאמנותן, וא"כ מ"ש דע"א ופסולין רבים הויין כפלגא ופלגא ולא אזלינן בהו בתר רוב דעות, והא מכיון דליכא עדיפותא בעדות הכשר מבעדות הפסול, א"כ הרי ממילא דבפסולין רבים צריך להיות בהו דינא דהולכין אחר רוב דעות, וצ"ע. ובאמת דגם מסוגיין גופה צ"ע, דמאחר דמאה נשים וע"א כפלגא ופלגא דמיין, א"כ הא חזינן דגם פסולין מועילין בפני עד כשר, וא"כ מ"ש דלא אזלינן בתר רוב דעות דידהו לגבי העד הכשר, כיון דבעיקר דין הכחשה גם פסולין מועילין בפני עד כשר. ואשר יראה לומר בזה, עפי"מ שפסק הרמב"ם בפכ"א מהל' עדות הל"ה ז"ל בא ע"א והעיד שזנתה אחר קינוי וסתירה ונמצא אותו העד זומם משלם כתובתה עכ"ל, הרי דנאמנות הע"א בטומאה דין תורת עדות בה, ולא רק דין נאמנות בעלמא, דהרי הא פשיטא דחיובא דהזמה ליכא רק בעדות ולא בשאר נאמנות, וכן נראה מבואר מהא דאיתא בשבועות דף ל"ב דעד מיתה ועד טומאה שכפרו עדותן חייבין בקרבן שבועת העדות, ודין שבועת העדות הרי ג"כ ודאי דליתא רק בעדות ולא בשאר נאמנות, ובע"כ דהעד הכשר נאמן בסוטה ומיתה ועגלה ערופה גם בתורת עדות, ושאני מפסולין דנאמנותן בעדות מיתה וטומאה ועגלה ערופה היא רק דין נאמנות בעלמא, אבל דין תורת עדות לית בהו, משא"כ עד כשר אית בי' דין תורת עדות ג"כ בנאמנותו. ולפ"ז נראה בהא דמבואר בירושלמי שהבאנו דהאשה מכחשת את האיש, והיינו משום דכיון דהכא גם פסולין נאמנים ע"כ כשר ופסול שוין, אכן הרי העד כשר נאמנותו בתורת עדות והפסול רק בתורת נאמנות בעלמא, ובע"כ צ"ל דלא איכפת לן כלל בזה, דמ"מ כיון דתרווייהו מיהא נאמנים, ע"כ ממילא הויין כפלגא ופלגא בהכחשה, ועדות ונאמנות שוין הכא, אמנם נראה, דכ"ז הוא בעיקר המעשה, בזה הוא דאמרינן דכיון דהכא גם פסולים מהימני ע"כ ממילא דכשר ופסול שוין בעיקר נאמנותם בבירור המעשה, אבל אם באנו לדון על שתי העדיות עצמן, בזה לא שייך למיחשבינהו שקולות ולהשוותם זה לגבי זה, כיון דבעיקר דין הגדתם ונאמנותם הם חלוקין זמ"ז, דזה בתורת עדות וזה בתורת נאמנות, וכל אחד בפ"ע נידון כדיני'. אשר ע"כ ממילא דע"א לגבי פסולים דינו חלוק, דאם באנו לדון לאשוויי ספיקא ע"י הכחשת הפסולין, דבזה הרי לא צריכינן כלל למיחשבינהו חד לגבי חברי', ורק דדיינינן עדותו של כל אחד בעיקר המעשה, וממילא נעשה ספיקא, ע"כ שפיר מועילין גם פסולין לגבי עד כשר לאשוויי ספיקא, כיון דגם הם יש להם נאמנות בעיקר המעשה, משא"כ לענין שיהיו הפסולין מהימני בתורת רוב דעות להכחישו בודאי, שיהא הוא מתכחש ומתבטל על ידם, שבזה הרי צריכינן שיחול דין הכחשה של הפסולים על עצם עדותו של העד כשר, בזה אמרינן דמאחר דדין עדות בי' ע"כ אינו מתכחש רק ע"י עדות דכוותי', ולא ע"י פסולים דלית בהו דין עדות, דעצם מילתייהו של עדות ונאמנות לאו שקולות נינהו, ואין עדות מתבטלת בפני נאמנות. ובאמת דבעיקר דין ע"א צריך להיות דינו חלוק כן, דנראה דאף במקום שהאמינה תורה ע"א, מ"מ כל זה הוא רק לענין נאמנותו, אבל לענין להכחיש את חבירו, או גם את הפסול שכנגדו, בזה שוב הדרינן לדינא דעל פי שנים עדים יקום דבר, אכן הוא בעצמו בנאמנותו כיון דהאמינתו תורה ודין עדות בי' שוב הרי היא ככל עדיות דעלמא שאינה מתבטלת רק עפ"י שנים עדים, אשר על כן שפיר הוי הכא דינא דע"א כשר ופסול חשיבי כפלגא ופלגא, ואין אחד מתבטל מחמת חבירו, ומ"מ לגבי רוב פסולים ג"כ הוי כפלגא ופלגא, ומשום דכל לענין ביטול דברי העד כשר הרי היא בכלל עדות שאינה מתבטלת ע"י פסולים. וללישנא קמא בסוטה שם דעשו שתי נשים באיש אחד כשני אנשים באיש אחד, היינו משום דס"ל דנהי דדין תורת עדות בי' בהע"א הכשר, אבל מ"מ נאמנותו לאו בדין עדות תליא, וכמש"כ הרמב"ם בפ"א מהל' סוטה הט"ו ז"ל אפילו אשה וכו' ואפילו קרוב נאמן לעדות סוטה להעיד עלי' שזינתה וכו' הואיל וכו' והתורה האמינה ע"א בטומאה הרי כולן כשרים וכו' עכ"ל, הרי דהא דפסולים נאמנים בעדות טומאה ילפינן זאת מנאמנותא דעד כשר, ובע"כ דגם נאמנותא דעד כשר לאו בדין עדות שבו תליא מילתא, וע"כ דינו בזה כנאמנות הפסולין, דמהני כנגדו רוב דעות. ובזה הל"ב חולק וס"ל דכיון דהוי מיהא עד כשר ממילא אית בנאמנותו דין עדות גם לענין זה דאינו מתבטל ע"י פסולין, והוי לעולם כפו"פ, וכש"נ. ולפ"ז הרי ניחא דעת הראב"ד שמחלק דבאתא העד כשר מעיקרא הוי כפלגא ופלגא לגבי מאה נשים ובאתא לבסוף הולכין אחר רוב דעות, דהנה בהנך הכחשות דסוטה ועגלה ערופה שזה אומר נטמאת וזה אומר לא נטמאת