חדושי ר' חיים הלוי קצב

אינו כלל בעצם המעשה, אלא להכחיש את העד שאומר ראיתי, וא"כ הא נמצא דהויין לעולם בזה אחר זה, דזה שאומר ראיתי מוקדם להאומרים לא ראית, וע"כ חזר דינו כמו שכתב הרמב"ם לעיל, דבכשרים בזאח"ז אמרינן כל מקום שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים ואין עורפין, ובפסולים ליתא להך דינא דה"ה כשנים ועורפין, משא"כ בסוטה, דהעד שאומר נטמאה והעד שאומר לא נטמאה שניהם עדותם בגוף המעשה, והויין שתי עדיות נפרדות, וא"כ משכחת לה שהעידו בב"א. ואע"ג דהרמב"ם מחלק לעיל בע"א אומר ראיתי וע"א אומר לא ראית בין בב"א לבזאח"ז, הרי דגם בעגלה ערופה איתא להך דינא דבב"א, היינו משום דהתם איירי בשניהם כשרים, דיש בהם דין קבלת עדות בב"ד, דבזה שייך דין בב"א בכל גווני, אף דעדות השניה היא רק להכחיש הראשונה ואינה עדות בפ"ע, מ"מ כל שקבלת עדותן היא בב"א שפיר חייל בה דין בב"א, וגם דיש בהן דין תוכ"ד על קבלת עדותן, ושפיר מקרי בב"א, משא"כ בפסולי עדות, דלית בהו דין קבלת עדות, ורק דין נאמנות בלבד, ע"כ לעולם המכחיש את האומר ראיתי הוי בזאח"ז, ולא שייך בי' גם דין תכ"ד, כיון דהויין אמירות נפרדות, ומכש"כ בפסולים לגבי עד כשר, דהויין תרי גווני הגדות, א"כ ממילא דהמכחיש לגבי הראשון חשוב לעולם בזאח"ז. וע"כ זהו שסתם הרמב"ם דבעד כשר אומר ראיתי אין עורפין, משום טעמא דה"ה כשנים, כיון דדינו לעולם כבזאח"ז, משא"כ בפסולים שאומרים ראינו עורפין, כיון דלית בהו הך דינא דה"ה כשנים, והרי עד כשר מכחישן. והנה חלוק סוטה מעגלה ערופה, דבסוטה הא דאין משקין אותה כשיש עדים שזינתה אינו משום שהעדים גורמים שלא תשתה, דהעדים אינם מוסיפים כלום בדין סוטה והשקאתה, אלא דעיקר הך דינא הוא, דלא נאמרה השקאה רק בספק זינתה ולא בודאי זינתה, [ואע"ג דביש לה עדים במדינת הים אין המים בודקין אותה, וכמבואר בסוטה דף ו', וילפינן זאת מקרא דועד אין בה, אבל הרי גם שם הוא משום דכיון דאיכא עדים במה"י הויא ג"כ ודאי זינתה, דעיקר הך קרא דועד אין בה הוא בא להשמיענו דביש עדים הויא ודאי זינתה], משא"כ בעגלה ערופה, הא אין כאן ספק לפנינו כלל, ורק דהויא גזה"כ לא נודע מי הכהו הא נודע אין עורפין, והויא הגזה"כ דעצם הידיעה גופה גורמת שלא תערף. והנה הרי נראה, דחלוק ע"א כשר מפסולים בדין נאמנותן, דבפסולים דנאמנים הרי אינם בתורת עדות, ורק מדין נאמנות בעלמא, משא"כ בע"א כשר הא דנאמן מלבד דלא גרע מפסולים דנאמנים ג"כ הרי עוד אית בי' עדיפותא דנאמן גם בתורת עדות. ולפ"ז הא נמצא, דכל ע"א כשר ופסולים רבים המכחישין זא"ז, איכא צד ידיעה ע"י דברי הכשר דחשיבא ידיעה, והיא הידיעה שיש בעד כשר לבד, ע"י תורת עדות, דבזה דברי הכשר קיימי בלא שום הכחשה. אשר ע"כ זהו שחלק הרמב"ם בין סוטה לעגלה ערופה, דגבי סוטה דעצם הידיעה לא מועילה כלל, והעיקר תלוי רק בעצם המעשה, אם היא חשובה ודאי זינתה אם לא, ועל כן אע"ג דהפסולין בתורת עדות לא מהימני כלל, אבל מ"מ מאחר דבעיקר המעשה הם כפלגא ופלגא לגבי העד הכשר, והויא ספק זינתה, ממילא הרי היא בת השקאה, משא"כ בעגלה ערופה, דעצם הידיעה היא שגורמת הפטור, א"כ צריכין אנו לדון על עצם הידיעה אם יש בה דין ידיעה באיזה צד שיהיה, וא"כ נהי דעצם הדבר אם יש כאן ידיעה הוי ספיקא, אבל מ"מ מאחר דאם נדון בהלכות עדות אית בה דין ידיעה בלא הכחשה, ממילא מועיל זה גופא לפטור מעגלה ערופה. ועל כן זהו שפסק הרמב"ם דהיכא דהפסולים אומרים ראינו והע"א הכשר אומר לא ראיתם דעורפין, כיון דחשובין כפלגא ופלגא והויא עדות מוכחשת, משא"כ היכא דהעד הכשר אומר ראיתי והפסולים אומרים לא ראית פסק דאין עורפין ומשום דיש כאן צד ידיעה ע"י תורת עדות של הכשר דלית בזה הכחשה, ולא דמי לסוטה, וכש"נ. אלא דעדיין צ"ע, דהרי באמת עדות סוטה ועגלה ערופה הא הויא באמת מדברים הצריכים שני עדים, ועל עדות שלא נטמאת ולא ראית את ההורג הא באמת הוי דינא דצריך שני עדים, ואך דעל עדות שנטמאת וראיתי ההורג הויא גזה"כ להאמין בזה גם ע"א, וכמבואר ברמב"ם פ"ה מהל' עדות הל"ב ז"ל בשני מקומות האמינה תורה ע"א בסוטה שלא תשתה מי מרים ובעגלה ערופה שלא תערף עכ"ל, הרי דבסוטה וע"ע גזה"כ היא להאמין את העד שאומר נטמאת או ראיתי את ההורג, אבל בלא"ה עצם הדבר הוא מדברים הצריכים שני עדים, וא"כ הרי י"ל, דהגזה"כ היא רק שיהא נאמן, אבל מ"מ הויא נאמנותו רק כפסולים, דהויא רק בתורת נאמנות בעלמא, אבל תורת עדות לית בי' בנאמנותו, ונסתרים כל דברינו שכתבנו בדעת הרמב"ם. אכן עיין ברמב"ם בפ"ט מהל' רוצח שם שפסק דהך דינא דכ"מ שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים לא אמרינן רק בעד כשר ולא בפסולים, ואם נימא דגם בע"א כשר נאמנותו היא שלא בתורת עדות, ורק מדין נאמנות בעלמא, א"כ הא ליכא נ"מ בין כשר לפסול, ומ"ש דבכשר אמרינן דה"ה כשנים ובפסול לא אמרינן, כיון דדין נאמנותן שוה, אלא ודאי דהגזה"כ של סוטה וע"ע דנאמן בהו ע"א מועיל שבכשר תהני זאת גם בתורת עדות, וע"כ זהו דס"ל להרמב"ם דהדין דה"ה כשנים לא חייל רק על דין נאמנות שבתורת עדות ולא על דין נאמנות בעלמא, וע"כ לא שייך הדין דה"ה כשנים בפסולים, כיון דנאמנותן אינה בתורת עדות. וכן מהא דאיתא בשבועות דף ל"ב דעד סוטה שכפר עדותו חייב בקרבן שבועת העדות, ואם נימא דנאמנותו היא כשאר פסולים אבל לא בתורת עדות, א"כ פשיטא דאינו בדין קרבן שבועת העדות, דעדות בעינן ולא נאמנות בעלמא. וכן מהא דפסק הרמב"ם בפכ"א מהל' עדות דע"א בטומאה שהוזם משלם כתובתה, ודין הזמה הרי פשיטא דאינו רק בעדות ולא בשאר נאמנות, ובע"כ דהעד הכשר נאמן בסוטה וע"ע גם בתורת עדות, ודין עד עלי' לענין זה, דבזה הרי סוטה וע"ע שוין. ולפי"ז שפיר מיושבים דברינו שכתבנו בדעת הרמב"ם, וכש"נ. פ"ט הט"ו אבל אם אמר ע"א ראיתי ההורג ושתי נשים או שני פסולין אומרים לו לא ראית אין עורפין, שתי נשים או שני פסולין אומרים ראינו ההורג וע"א מכחישם ואומר לא ראיתם עורפים שאפילו מאה נשים או מאה פסולים וע"א מכחיש את כולן הרי אלו כאיש אחד ועד אחד עכ"ל, ובהשגות ז"ל שלא אמרו אלא בדאתא ע"א כשר מעיקרא אבל אתא לבסוף הולכין אחר רוב דעות ואפילו בעד אחד מכחישן עכ"ל, וצ"ע דברי הראב"ד שמחלק דבבא עד כשר לבסוף לא מיחשב כפלגא ופלגא, והרי בסוגיין לא מצינו החילוק שבין בא מתחילה לבא בסוף אלא לענין דינא דכל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים, דבזה הדבר תלוי אם כבר נתקבלה עדותו אם לא, אבל לענין הך דינא דעד כשר ופסולין רבים כפלגא ופלגא דמיין, דדין זה הוא בעצם עדותן, דשקולין הן, וא"כ איזו נ"מ יש בין בא מתחלה לבא בסוף. ונ"ל בדעת הראב"ד, משום דהרי דברי הרמב"ם שמחלק דאם הע"א הכשר אומר ראיתי ההורג והפסולין אומרים לא ראית אין עורפין ואם הפסולין אומרים ראינו והכשר אומר לא ראיתם עורפין, ואע"ג דכפלגא ופלגא דמיין, בע"כ הוא משום דקאי בבאו זה אחר זה, וכפי שיטתו שפסק לעיל בהי"ד דלא אמרינן