חדושי ר' חיים הלוי קצא

הך דינא, דהר"י דסובר דהא דהוי כשנים הוא משום דהאמינתו התורה גם בדבר שצריך עדים, א"כ ס"ל דהויא גזה"כ באלימותא דהאי סהדא, דהתורה אלמה לעדותו שתהא נחשבת כעדות שנים, וע"כ אליבי' כל הנך דנאמנים בע"כ דעדותן אלימא, כיון דנאמנים בדבר שצריך שני עדים, וממילא דבכולהו הוי דינא דאין השני יכול להכחישו משום דאין דבריו של אחד במקום שנים, והרמב"ם ס"ל דהא דנאמנים לא הוי משום עדיפותא דידהו שהתורה האמינתן יותר, אלא דהויא גזה"כ דבנטמאה וראיתי ההורג ומת בעלה יהא ע"א נאמן, אבל אה"נ דעדותן לא שניא משארי עדיות דע"א, וע"כ ס"ל דאע"ג דלא הויין כשנים כמו באשה ועבד ג"כ נאמנים. וא"כ הא צריך ביאור בטעמו של הרמב"ם שסובר דהא דהוי כשנים ואין אחר יכול להכחישו הוא רק בהנך תלתא בסוטה ועגלה ערופה ועדות אשה, ומ"ש הני משאר דוכתי, כיון דגם בהני לא האלימה תורה עדותו של זה. וצ"ל בזה, דהנה באמת בכל הנך תלתא דוכתי דאמרינן כ"מ שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים, הרי הראשון שאומר מת או ראיתי את ההורג או נטמאה מעיד בדבר שנאמן, דהאמינה תורה ע"א לכך, והע"א שבא אח"כ ואומר לא מת או לא ראית את ההורג או לא נטמאה הרי מעיד בדבר שאינו נאמן, דהרי הא דמעיד שלא מת או שלא נטמאה הוי דבר שבערוה דאינו פחות משנים, ואם איכא גזה"כ להאמין העד שאמר נטמאה, וכן תק"ח להאמין את העד שאמר מת בעלה, אבל על עדות שלא נטמאה ולא מת נשאר בדין דאין דבר שבערוה פחות משנים, וכן בדין ראיית ההורג הרי כתב הרמב"ם בפ"ה מה' עדות ז"ל בשני מקומות האמינה תורה ע"א בסוטה שלא תשתה מי מרים ובעגלה ערופה שלא תערף, הרי להדיא דעדות זו של עגלה ערופה הויא גזה"כ שע"א נאמן בה, ובלא"ה הוי זה מדברים הצריכים שני עדים, וא"כ הא לא נאמר הך גזה"כ אלא באומר ראיתי את ההורג, אבל זה שאומר לא ראית לא מצאנו בו שהאמינתו תורה, ונשאר כדינו דאין ע"א נאמן בזה, ואין עדות לא ראית קיימת משום דלא הוי רק ע"א. והכי מוכח מהא דס"ל לעולא דגם בבאו בב"א אמרינן ע"ז שאומר ראיתי דה"ה כשנים, וקשה בבאו בב"א מאי אלימותי' דהאי מהאי, אלא ודאי דזה שאומר לא ראית מעיד בדבר שאינו נאמן, ועל כן אמרינן על האומר ראיתי שנאמן דה"ה כשנים. ולפ"ז צ"ע, דלמה לנו כלל להך דינא דכ"מ שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים ואין דבריו של אחד במקום שנים, ותיפוק לן דבלא"ה אין השני נאמן משום דלא הוי רק ע"א, וממילא דנשאר הראשון בעדותו. ובע"כ צ"ל, דהוא משום דנהי דאינו נאמן לומר לא נטמאת ולא ראית את ההורג, אבל מ"מ עדותו לא בטלה, ויש כאן עדות ע"א שאומר לא נטמאה ולא ראית את ההורג ולא מת בעלה, ועל כן נהי דהראשון שאמר נטמאה וראיתי את ההורג ומת בעלה הוא נאמן, אבל מ"מ הא טפי מע"א לא הוי, וא"כ כיון דאיכא עדות של ע"א המכחישו, ולא מצינו שהאלימה אותן תורה לענין הכחשה שיהא זה נאמן מזה, א"כ ממילא דהויא עדות מוכחשת, והוי ספק השקול, וכאשר באמת הדין כן לר"ח בסוטה דף מ"ז בבאו שניהם כאחד דהשני יכול להכחישו, והיינו משום דלענין הכחשה שניהם שוין, משום דזה עדותו דין ע"א עליו וזה עדותו דין ע"א עליו, וע"ז בא הך דינא דכ"מ שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים לומר דאינו מתכחש מחבירו, וממילא דעדותו נשארת, לכל מ"ד כדאית לי' בסוטה דף מ"ז, למ"ד דאפילו באו בב"א אמרינן דאין דבריו של השני כלום ולעולם אינו מתכחש מחבירו, ולמאן דמחלק בין באו בב"א לבאו בזאח"ז, הוי הך דינא בזאח"ז, דכיון שנתקיימה עדותו שוב אינו מתכחש מחבירו. ולפ"ז הא נמצא, דכל הך דינא דכ"מ שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים, הוא רק לענין זה דאינו מתכחש מחבירו, אבל לא דעדות חבירו בטלה, אלא דחבירו בלא"ה לא מהימן בעדותו, משום דלא הוי רק ע"א, ועל כן פוסק הרמב"ם דזהו דוקא בהנך תלתא דוכתי דאין ע"א נאמן בהם, משא"כ בשאר איסורין דע"א נאמן בהם, על כן אמרינן, דנהי דאינו מתכחש, אבל מ"מ חבירו ג"כ דין ע"א עליו, וא"כ הא חבירו ג"כ נאמן, דע"א נאמן באיסורין, וממילא דלא עדיף האי מחבירו, כיון דאין חבירו צריך שיהא הראשון מוכחש, ורק דגם עדות חבירו קיימת, וע"ז הא לא מהני כלל הך דינא דכ"מ שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים לענין שיהא חבירו מוכחש. ולפי המבואר הא נמצא, דכל הך דינא דה"ה כשנים לא מהני רק לענין שלא יהא הוא מתכחש מחבירו, אבל היכא דגם השני נאמן בזה לא מהני כלל הך דינא דה"ה כשנים לבטל עדותו של השני. ולפ"ז הא מיושב היטב פסק הרמב"ם דבבאו עדים אח"כ ה"ה כשתי עדיות המכחישות זא"ז, וכבר הקשינו ע"ז מהא דביבמות מבואר דהוי אחד במקום שנים, דהנה הא קי"ל בסנהדרין דף ל' דהודאה אחר הודאה והלואה אחר הלואה מצטרפין, ואע"ג דעל כל הלואה בפ"ע ליכא רק חד סהדא, מ"מ מועלת עדות שניהם להוציא ממון, וכן הוא בכ"מ דבעינן עדים, זולת בנפשות דילפינן מקרא במכות דף ו' דאין עדות מיוחדת מועלת, וצ"ע מה דין עדות זו לענין הכחשה לגבי חד, וי"ל דשפיר הויא הכחשה, כיון דעל כל דבר בפ"ע הרי באמת ליכא רק חד סהדא, א"כ הא יכול ע"א להכחישו, ושקולה עדותן לענין הכחשה כע"א, אלא דהא מיהא מועלת עדות שניהם להצטרף ולהיות חשיבי שני עדים היכא דליכא עדות המכחישתן. ולפ"ז זהו דנקט הרמב"ם ואח"כ באו שנים ואמרו לא ראית, דאיירי בכל גווני אפילו במיוחדת, דאז לענין הכחשה דינן כחד, דאינן מועילין להכחיש את הראשון שאומר ראיתי, אבל עכ"פ הרי הן ג"כ אינן מתכחשים, וכמש"נ בדעת הרמב"ם דגם השני אינו מתכחש בעדותו, אלא דעדותו בלא"ה לא מהניא, משום דאין ע"א נאמן לומר לא ראית, וכיון דע"ז הא שוב מהניא עדות שניהם המיוחדת שיהיו נחשבין כשנים לענין עדותן שלא ראה את ההורג, א"כ הא איכא עדות הקיימת שלא ראה את ההורג, וחוזר דינם להיות כפלגא ופלגא, ואשר ע"כ להכי הוא שכתב הרמב"ם בסתמא דה"ה כשתי עדיות המכחישות זא"ז, משום דבהך שני עדים שכתב הרמב"ם הא איכלל בזה גם עדות מיוחדת ג"כ, ובכה"ג הרי הא דעורפין הוא רק מטעמא דהויין פלגא ופלגא, כיון דבעיקר דינם הויין כשתי עדיות המכחישות זא"ז, ומיושבין היטב דברי הרמב"ם, וכמש"כ. פ"ט הט"ו בד"א כשהיו שלשתן כשרים או פסולים אבל אם אמר ע"א ראיתי ההורג ושתי נשים או שני פסולים אומרים לו לא ראית אין עורפין, שתי נשים או שני פסולים אומרים ראינו ההורג וע"א מכחישם ואומר לא ראיתם עורפין שאפילו מאה נשים או מאה פסולים וע"א מכחיש את כולם הרי אלו כאיש אחד ועד אחד עכ"ל, וצריך להבין, כיון דהכשר והפסולים הם כפלגא ופלגא א"כ מ"ש רישא בע"א אומר ראיתי דאין עורפין ומ"ש סיפא בפסולים אומרים ראינו דעורפין, כיון דשניהם שוין, ועיין בפ"א מהל' סוטה הי"ח שכתב הרמב"ם ז"ל בא ע"א כשר ונשים רבות או פסולים רבים כאחד העד אומר נטמאת והנשים או הפסולים אומרים לא נטמאת ה"ז שותה שע"א ופסולים רבים כמחצה על מחצה הם עכ"ל, הרי דהפסולים מכחישים את העד הכשר בבאו בב"א ושותה, ומ"ש הכא דלא מחלק כלל בין באו בב"א לבזה אחר זה ובכל גווני פסק דהפסולים אינם מכחישים את הע"א ואין עורפין, וצ"ע. וי"ל דהכא שאני, דכל עדותו של האומר לא ראית