חדושי ר' חיים הלוי קפד

דהרמב"ם לא איירי הכא כלל בדין פחת זולא, אבל מ"מ מדכתב אלא רואין כמה היה שוה אותו הכלי ומשלם לבעלים שנים בדמיו, א"כ הא חזינן דנכלל בזה גם הך דינא דפחת זולא של שברים לגזלן, וזה צ"ע דתשלומי כפל הא הוי כשעת העמדה בדין. אלא דאם נפרש השגת הראב"ד לענין יוקרא וזולא, צ"ע לשון הראב"ד שכתב אבל בכפילא שמין, והא זה דכפל כשעת העמדה בדין לאו משום דשמין הוא, כי אם דהוי גזה"כ בפני עצמו דתשלומי כפל ודו"ה כשעת העמדה בדין, וביותר מזה לא חייל חיובא כלל, ומאי שייך זאת לדין שמין, וצע"ק. ונראה לומר, דהנה לעיל בהי"ד כתב הרמב"ם ז"ל גנב בהמה או כלי וכיוצא בהן ובשעת הגנבה היה שוה ד' ועכשיו בשעת העמדה בדין שוה ב' משלם קרן כשעת הגנבה ותשלומי כפל או דו"ה כשעת העמדה בדין, היה שוה בשעת הגנבה שנים ובשעת העמדה בדין ד' אם שחט או מכר או שבר הכלי או אבדו משלם תשלומי כפל או דו"ה כשעת העמדה בדין ואם מתה הבהמה או אבד הכלי מאליו משלם תשלומי כפל כשעת הגנבה עכ"ל, וקשה על הך דינא דהיה שוה בשעת הגנבה שנים ובשעת העמדה בדין ד' דאם שבר או טבח או מכר משלם תשלומי כפל ודו"ה כשעת העמדה בדין, והלא החילוק שבין איתבר ממילא לתברה בידים הא מבואר בב"מ דף מ"ג דהוא משום דבשברה בידים השתא הוא דקא גנב לה, א"כ הרי אכתי שעת גנבה היא דמקריא ולא שעת העמדה בדין. וגם דכל זה אינו מועיל רק בקרן דחיובו כעין שגנב, אבל לענין תשלומי כפל ודו"ה הא אזלינן בתר שעת העמדה בדין ולא בתר טביחה ושבירה, דאם הוזל בין שבירה להעמדה בדין הרי אינו משלם רק כשעת העמדה בדין, ואיך כיילינהו הרמב"ם לכפל וקרן בהדדי כיון דחלוקין הן בדיניהם. ואע"ג דהרמב"ם איירי הכא בגוונא דבין בשעת הטביחה ושבירה ובין בשעת העמדה בדין היה שוה ד', ובזה קרן וכפל שוין דעכ"פ אינו משלם יותר ממה שהיה שוה בשעת גנבה, וע"כ צריכינן לטעמא דכיון דתברה בידים השתא הוא דקא גנב לה ונמצא דגם שעת הגנבה היה ביוקרא, בין לענין קרן ובין לענין כפל, מ"מ אכתי צ"ע, דהרי הא מיהא דהא דתברה בידים לא שייך רק לדינא דכעין שגנב, ולמה כללה הרמב"ם בדינא דשעת העמדה בדין. ואשר יראה לומר בדעת הרמב"ם, דס"ל דהא דתשלומי כפל ודו"ה כשעת העמדה בדין, היינו דוקא כשהגנבה בעין, ומשום דדין זולא הרי צריכין אנו לדון בגוף הגנבה, ולא שייך זאת רק כשהגנבה בעין, דאז אמרינן דכיון דהוזלה ע"כ לא מתחייב רק כפי שיווי הגנבה בשעת העמדה בדין, משא"כ כשאין הגניבה בעין, לא שייך כלל למידן בה דין הוזלה, כיון דאין כאן דבר שתחול בי' זולא כלל, וממילא דקיימת בדינה שמקודם, ודיינינן לה כשווי' שמקודם. וגם די"ל, דכל זמן שהגנבה בעין, ויכול לומר לו הרש"ל, ואי חזרה קרן לבעלים מיפטר, וכמבואר בב"ק דף ס"ח ודף ע"ו שם, וא"כ הא לא נשלם עדיין חיובו בכפל ודו"ה, ורק בשעת העמדה בדין הוא שנגמר חיוב כפל שלו, וע"כ הך זולא משנה את דינו, משא"כ בליתא לגנבה, דאין כאן עוד לומר הרש"ל, וכבר נגמרה גנבתו וחיוב כפל שלו, א"כ הך זולא אינה משנה את דינו, ואזלינן רק בתר שווי' של שעת גמר החיוב, שהיא שעת שבירה. ולפ"ז הרי ניחא הא דכתב הרמב"ם דבטבח או מכר או שבר משלם כשעת העמדה בדין, ומטעמא דהשתא הוא דקא גנב לה, דכיון דנשברה הא ליתא לגניבה בעין, וכן בטבח דקני בשינוי, או מכר שהוציאה כבר מרשותו, דכולהו כליתה לגניבה דמי, וגם כבר נשלם חיוב גנבתו בכפל ודו"ה, ע"כ לא שייך בה עוד דין פחת זולא, וההיא שעתא דתברה שעת גניבה ושעת העמדה בדין מיקריא, כיון דכבר נגמרה גנבתו, וגם העמדה בדין רק על האי שעתא חיילא, ושפיר כיילינהו הרמב"ם בהדדי דאזלינן רק כמו שהיה שוה בשעת שבירה, וכש"נ. ועיין ברא"ש בב"ק דף ס"ה שם שכתב כן להדיא דבשברה בידים משלם גם כפל כיוקרא דשעת שבירה, וזהו כמו שכתבנו לדעת הרמב"ם. והנה הך דגזל כלי ושברו דפסק הרמב"ם דאין שמין לו הפחת אלא רואין כמה היה שוה אותו הכלי ומשלם לבעלים שנים בדמיו, ופסק עוד דאם רצו הבעלים ליטול הכלי השבור שומעין להם, הא בע"כ איירי בגוונא דלא הוי שינוי מעשה, ולא קנאו עוד הגנב, וכדפסק דהרשות ביד בעלים ליטול את הכלי השבור, והיינו אפילו בע"כ של הגנב, ובע"כ דלא קנאו עוד הגנב, אלא דלהא מיהא מהני הא דנשבר, דלא הוי עוד כעין שגנב ואינו יכול לומר הרי שלך לפניך. ולפ"ז צ"ע, מה דינו בפחת זולא לענין תשלומי כפל, אם נימא דכיון דאינו יכול לומר הרש"ל, א"כ הא כבר נגמרה גנבתו וחיובו בתשלומין, ושוב לא שייך למידן בהגנבה דין יוקרא וזולא, וגם דכיון דכבר נגמר חיוב כפל שלו, ע"כ שוב לא מהניא בה הזולא שאח"כ לשנות חיובו, ודינה כליתא לגנבה דדיינינן לה כשווי' שמקודם, או דנימא דכל זמן שלא קנאה הגנב בשינוי והרי החפץ עדיין ברשות בעלים, ע"כ עוד חיילא בה דין זולא. וגם די"ל דאם היתה חוזרת עדיין לבעלים הוה חייל בה דין חזרה קרן לבעלים להפטר מכפל, כיון דעדיין היא שלו, וא"כ מקרי עוד לא נגמר חיובא דכפל, ומועלת בה עוד זולא לשנות חיובו. ודיינינן לה כשעת העמדה בדין. אכן הרי הדבר מבואר מדברי הרמב"ם והראב"ד שהבאנו, דהרמב"ם הרי פסק הכא דרואין כמה היה שוה אותו הכלי ומשלם שנים בדמיו, ולא אכפת לן בהזולא שאח"כ, ואע"ג דלא קני עוד בשינוי, הרי להדיא דסובר דכיון דמהניא מיהת השבירה דאינו יכול לומר הרש"ל, ע"כ דינו כליתא לגנבה בעין, דלא איכפת לן עוד בזולא שאח"כ גם לענין כפל ודו"ה, ומה שהקשינו על הרמב"ם מהא דתשלומי כפל ודו"ה כשעת העמדה בדין הרי ניחא מעתה, כיון דחשוב כליתא לגנבה בעין. ובדעת הראב"ד אם נימא דקאי השגתו בהא דכתב דבכפל שמין גם לענין יוקרא וזולא, א"כ הרי מבואר דס"ל דאע"ג דאינו יכול לומר הרש"ל לענין הקרן, מ"מ הרי היא ברשות בעלים לענין פחת זולא, ואזלינן בה לענין כפל ודו"ה כשעת העמדה בדין. וניחא השתא הא דתלה לה הראב"ד בסברא, דזה דחשוב לגנבה בעין לא מצינו להדיא בסוגיא, וכש"נ. ובאמת דמצד הסברא נראה, דזה שכתבנו די"ל דכ"ז דלא קני בשינוי עדיין תלוי דין כפל שלו בשעת העמדה בדין לענין פחת זולא, לא יתכן אלא אם נימא דכפל יכול לשלם לו גם בשברים, ואז שפיר נוכל לומר דלענין חיובא דכפל חשבינן לי' כאילו איתי' בדיני', דיכול לומר הרש"ל, ופחת זולא הוא של הבעלים, משא"כ אם נימא דגם לענין כפל איתא להך גזה"כ דכאשר גזל וחיים שנים ישלם, וצריך דוקא לשלם שלמים ולא שבורים, א"כ ודאי דזה גופי' גורם דאע"ג דלא קני בשינוי מ"מ כבר נשלם חיוב גנבתו גם לענין כפל, ודומה כליתה לגנבה בעין, כיון דאינו יכול לאהדורי לבעלים גם בתורת תשלומי כפל לא שייך למידן בה עוד דין פחת זולא, כיון דצריך לשלם דוקא תשלומין אחרים ולא הגנבה עצמה. ואשר ע"כ לפי המבואר בהג"מ דהרמב"ם איירי הכא לענין שצריך לשלם שלמים ולא שבורים, וכדמשמע כן פשטות דברי הרמב"ם והראב"ד, דנמצא דפליגי בדין זה לגבי כפל אם יכול ליתן השברים בתורת תשלומין, אלא דכבר נתבאר דנכלל הכא גם דין פחת זולא לענין כפל ולפמש"כ הנך תרתי תלויין זב"ז, ושפיר איכללו בהדדי, כיון דהויא חדא פלוגתא, וכש"נ.