חדושי ר' חיים הלוי קעח

דמי, דאלא"ה הרי איכא מילוי מים חיים בלא הוי' ע"י טומאה, כיון דהמים שבאויר הכלי הרי הן מעין, ודין מים חיים בהן, והן מצד עצמן כשרין למלאות מהן, ואין כאן הוי' ע"י טומאה כלל, אלא ודאי ש"מ דאויר כלי ככלי דמי. והרמב"ם לטעמי' דס"ל דליכא לדין מעין ומים חיים רק במחובר למעין, וא"כ גם המים שבאויר הכלי כל עיקר הכשרן למי חטאת הוא רק משום חיבורן להמעין, ואם אך חיבורן להמעין הוא ע"י דבר המקבל טומאה לעולם הוי בכלל הוייתן ע"י טומאה, וקשה אליבי' הא דתלי לה הגמ' בדין אויר כלי ככלי דמי או לא, ולהכי מפרש דמיירי בגוונא שהסיוע מדבר המקבל טומאה הוא מצד אחר ולא בחיבור המים למעין, וכש"נ. ועכ"פ נמצינו למדין בין לפירש"י ובין לפי' הרמב"ם, דכל שיש בו סיוע בשום צד שיהי' מהדבר המקבל טומאה, הרי הוא בכלל אין הוייתן ע"י טהרה, והרי תנן במקואות פ"ה מ"ו ומודים שהוא גודר כלים וטובל בהן, הרי דאע"ג דעצם המקוה והכשר אשבורן שלו מתקיים ע"י הכלים המקבלין טומאה מ"מ טובל בו, ובע"כ מוכרח דבמקוה ליתא לכל הך דינא דהוייתן ע"י טהרה תהא, ולפ"ז שוב הדרינן למש"כ, דבמקוה גם במקום דצריכינן חיבור החיבור יוכל להעשות בין ע"י טהרה ובין ע"י טומאה, וממילא דכל שפקע מיני' דין מעין משום שחיבורו למעין הוא ע"י דבר המקבל טומאה הרי הוא נשאר בדין מקוה, ומיושבים היטב דברינו בהך דמעין שהעבירו ע"ג השוקת, וכש"נ. פ"ט הל"ו למעלה מזה המעין שמימיו מועטין והרבו עליו מים שאובין שוה למקוה שאין מטהרין במים הנמשכים ממנו אלא במים הנקוים ועומדים באשבורן ושוה למעין שהוא מטהר בכל שהוא שהמעין אין למימיו שיעור אפילו כל שהן מטהרין עכ"ל, כן הוא במשנה פ"א דמקואות, אלא דהר"נ בנדרים דף מ' ע"ב הקשה דמ"ש דלענין זוחלין דינו כמקוה ולענין כ"ש הוי כמעין, וע"כ פירש דרישא וסיפא קיימי בתרי גווני, וברישא דקתני שוה למקוה לטהר באשבורן ה"ה כמקוה גם לענין שצריך מ' סאה, ובסיפא דקתני שוה למעין לטהר בכ"ש ה"ה כמעין גם לענין זוחלין, אכן בדברי הרמב"ם שהבאנו הרי מבואר דמוקי לה בחד גוונא, ורק דדין זוחלין חלוק מדין כ"ש, ולענין זוחלין הוי כמקוה ולענין כ"ש ה"ה כמעין, וצ"ע דמ"ש דין זחילה מדין כ"ש:

והנה במקואות פ"ה תנן גל שנתלש ובו מ' סאה ונפל על האדם ועל הכלים טהורין, ומיירי בגל שנתלש מן הים, ואליבא דר"י דסובר במקואות פ"ה דים מטהר בזוחלין, וכדקי"ל כן, או בנתלש מן המעין ואליבא דכו"ע, ולכן מטהר בנפילתו ואע"ג דהוי זוחל, והרי תנן בהמשנה דאינו מטהר אלא א"כ יש בו מ' סאה, ואע"ג דמעין לדעת הרבה מהראשונים אין צריך מ' סאה אף לאדם, וצ"ל משום דכיון דנתלש מן המעין שוב אינו מטהר בכ"ש. וכן הוא בש"ך יו"ד סי ר"א ס"ק כ', וחלוק דין כ"א דמטהר במעין דבעינן לזה שיהא מחובר למעין אז הוא דמטהר בכ"ש ולא בנתלש מהמעין, משא"כ לענין דין זחילה לעולם דינו כמעין, ואפילו אחר תלישתו ג"כ מטהר בזוחלין. ונראה מזה מוכרח, דהא דמעין מטהר בכ"ש נאמר דוקא על עצם המעין, דבמה שיש דין מעין על המים בזה הוא דמטהר בכ"ש, וע"כ בנתלש דאין על המים עוד דין מעין אינו מטהר אלא במ' סאה, משא"כ לענין זחילה לא בעינן עצם המעין, ורק דכיון דהמים באין ממעין ודין מי מעינות עליהן ה"ה מטהרין בזוחלין. ולפ"ז הרי ניחא הא דרבו עליו מים שאובין דשוה למקוה לטהר באשבורן ולמעין לטהר בכ"ש, והוא, דנימא דגם בעיקר ויסוד דין מעין חלוק דין כ"ש מדין זחילה, דלענין זחילה לא מהני כלל מה שיחול עליו עצם דין מעין, ומה דמעין מטהר בזוחלין הוא רק משום דינא דמי מעינות מטהרין בזוחלין, וגם בעודן מחוברין למעין חיבורן אינו מעלה להם כלל להכשר זוחלין, ורק דדינם כנתלשו דמטהרין ג"כ בזוחלין, וע"כ כשרבו עליהן מים אחרים, מועיל הרוב לבטל מהן הך דינא דמי מעינות, דכל דין מעין שיש על המים גם בלא חיבורן במעין הרי פשיטא דמועיל בהן רוב לבטלן, משא"כ לענין כ"ש, דתלוי במה שיש עליהן עצם דין מעין, וכדחזינן דבעינן שיהיו מחוברין למעין דוקא, בזה לא שייך כלל רוב לבטל דין מעין מהם, ואף לאחר שרבו עליהן מים אחרים מ"מ דין מעין לא נתבטל מהן, דכל שהכשרו ודין מעין שלו בא ע"י חיבור, הרי הוא בהכשרו גם לאחר שרבו עליו מים שאובין, כיון דאכתי הוא מחובר למעין, ע"כ הרי הוא בחיבורו והכשרו ודין מעין עליו, וע"כ זהו דתנן דמעין שרבו עליו מים שאובין שוה למקוה לטהר באשבורן, דהרוב מועיל לבטל ממנו הכשרו של מעין ומי מעינות לענין זחילה, ושוה למעין שמטהר בכ"ש, וכש"נ דזה שיש על המים עצם דין מעין ע"י חיבורן למעין אינו מתבטל ע"י רוב, ולעולם דמיירי בחד גוונא, וכש"נ. אלא דאכתי קשה לדעת הרמב"ם, דהנה בחגיגה דף י"ט תניא מטבילין בראשין ואין מטבילין בכיפין לפי שאין מטבילין באויר, והיינו משום דבעינן דומיא דמעין שהוא בארץ, וכדאיתא בספרא פ' שמיני דדרשינן מה מעין שעיקרו בקרקע אף מקוה שעיקרו בקרקע, אכן ברמב"ם פ"ט מה' מקואות הי"ח ז"ל אין מטבילין בגל כשהוא באויר קודם שיפול על הארץ ואע"פ שיש בו מ' סאה לפי שאין מטבילין בזוחלין ק"ו באויר, הרי דלדעת הרמב"ם כל שנתלש אינו מטהר עוד בזחילה, ולפ"ז הרי הדר שוה דין זחילה לדין כ"ש דבתרווייהו בעינן דוקא שיחול על המים דין עצם המעין, ולפ"ז הרי הדר קשה הא דתנן שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעין לטהר בכ"ש, כיון דלדעת הרמב"ם הרי דין זחילה ודין כ"ש שוה. ואם כי י"ל דגם לדעת הרמב"ם חלוק דין זחילה דתלוי במי מעינות מדין כ"ש דתלוי בעצם המעין וכמש"כ, והא דבנתלש אינו מטהר בזוחלין לדעת הרמב"ם הוא משום דס"ל דכל שנתלשו המים מהמעין פקע מינייהו כל דין תורת מעינות, אבל אה"נ דבעודן מחוברין למעין חלוקין הן בזה, דהכשר זחילה הוא משום דין מי מעינות, והכשר כ"ש הוא משום דין מעין עצמו. אלא דכיון דאין לנו ראי' מהך דגל שנתלש, כיון דשם הא אינו מטהר בזחילה ג"כ, א"כ הא אין לנו הכרח להך חילוקא, וא"כ לדעת הרמב"ם בעצמו אכתי צ"ע הך דמעין שרבו עליו מים שאובין וכמש"כ, וצ"ע. ועיין ברא"ש בהל' מקואות סימן י"ג שכתב להדיא דגל שנתלש מטהר בזוחלין, אלא די"ל דהרא"ש ס"ל דגם מעין צריך מ' סאה לטבילת אדם, וא"כ גל שנתלש דינו כמעין לכל דבר, והרמב"ם דס"ל דמעין מטהר בכ"ש אף לאדם, ע"כ מוכיח מהך משנה דכל שנתלש פקע מיני' דין מעין לגמרי. ועכ"פ הא מיהא דלדעת הרמב"ם אין הכרח לחלק בין דין זחילה לדין כ"ש, וכמש"כ. ועל כן נראה לומר בדעת הרמב"ם, דבאמת הרי הא דמקוה אינו מטהר בכ"ש הא אין זה פסול בעצם המים, ורק דין חסרון שיעור יש בו, דכך היא הלכה דבעינן מ' סאה, ולפ"ז מעין דמטהר בכ"ש, כמו שמועיל על עצמו לטהר בכ"ש, הרי כמו כן מועיל גם להשלים חסרון השיעור של מי מקוה דבעינן בהו מ' סאה דוקא, דכשהם מחוברין למעין הרי יש כאן שיעור שלם המשלימן. ולפ"ז הרי ניחא הא דריבה עליו מים שאובין דשוה למעין דמטהר בכ"ש, כיון דע"י המעין אין כאן חסרון שיעור גם במי המקוה, וכולו מקוה שלם הוא, ולא איכפת לן ג"כ במה דמי