חדושי ר' חיים הלוי קעז

מצד עצמן הרי הן ממילא מקוה במקומן, כיון דאינן שאובין, א"כ ממילא דאין כאן חסרון דין הוייתן ע"י טהרה בזה שהכלים מקבלין טומאה, ודוקא לענין שיהא דין מעין על המים, שזה בא רק מחמת חיבורן להמעין, בזה הוא דאמרינן דכיון דחיבורן בא ע"י הכלים מקרי אין הוייתן ע"י טהרה, אבל אה"נ דעצם הדין דהוייתן ע"י טהרה איתי' בין במעין ובין במקוה, וממילא דגם במקוה במקום דצריכינן חיבור צריך שיהא החיבור דוקא ע"י דבר שאינו מקבל טומאה, אשר לפ"ז הרי אכתי צ"ע דברי הרמב"ם דשוקת, דהרי בשוקת אילולי דין חיבורה להמעין הא נעשין המים שבה שאובין, כיון שהיא כלי המקבלת, ורק מדין חיבורה להמעין הוא שאנו דנין להכשירה, שלא יחול על המים שבה דין שאיבה, וא"כ הא נמצא דגם לענין דין מקוה שבה ג"כ צריכינן להחיבור שנעשה ע"י השוקת, וכיון דאיירינן הכא בשוקת המקבלת טומאה הא הויא הוייתן ע"י טומאה גם לענין מקוה, ושוב קשה ל"ל טעמא דזחילה, ותיפוק לן דבלא"ה פסולין משום דאין הוייתן ע"י טהרה, ומ"ש דין מקוה מדין מעין, וצ"ע. ונראה דדעת הרמב"ם היא, דהדין של הוייתן ע"י טהרה הוא רק במעין ולא במקוה, והטעם בזה, או משום דעיקר הלכה זו לא נאמרה רק במעין ולא במקוה, או משום דכל מעין מקרי חלות שם של מעין, והמחובר לו צריך ג"כ שיחול עליו שם מעין, משא"כ במקוה, דלית בה שום דין של חלות שם, ורק הוא מידי דממילא דדין מקוה בה, וכל המחובר לה שחל בו דין מקוה הוא ג"כ דין דממילא, כיון דכל עיקרה של דין מקוה הוא דין דממילא, ואשר על כן לא שייך במקוה הך דינא דהוייתן ע"י טהרה, דדין הוי' לא שייך רק במידי דאית בי' חלות שם, ולפ"ז שפיר קם דינא דכל מעין שפקע מיני' שם מעין משום דהוייתו שלא ע"י טהרה הרי הוא נשאר בדין מקוה, והוא כמש"כ בדעת הרמב"ם, וכש"נ. והנה בזבחים דף כ"ה תנן התם נתן ידו או רגלו או עלי ירקות כדי שיעברו מים לחבית פסולין עלי קנים ועלי אגוזים כשרה, זה הכלל דבר המקבל טומאה פסולין דבר שאינו מקבל טומאה כשרין מנה"מ דאר"י משום ריב"א אמר קרא אך מעין ובור מקוה מים יהי' טהור הוייתן ע"י טהרה תהא, ועיין ברש"י שפי' דקאי שהמים מקלחין למרחוק ואינן יורדין להחבית וע"י הדבר המקבל טומאה הוא שעוברין המים להחבית, ולפ"ז נמצא דעצם החיבור של המים היורדין להחבית להמעין הוא ע"י הדבר המקבל טומאה. אכן ברמב"ם בפ"ו מה' פרה אדומה הל"ח ז"ל נתן את החבית במים ודחק המים בידיו או ברגליו או בעלי ירקות כדי שיעברו לחבית הרי אלו פסולין, וכן אם שקעו במים כדי שיגברו המים ויעלו וישפכו לחבית פסולין וכו' זה הכלל דבר שהוא מקבל טומאה אם סייע בו המים כדי שימלאו הכלי המים פסולין עכ"ל, הרי דמפרש דקיימא בגוונא שעצם ביאת המים הוא באמת מהמעין עצמו מיד לתוך הכלי, והדבר המקבל טומאה הוא רק גורם ומסייע לביאת המים מהמעין לכלי, וס"ל דגם בכה"ג מקרי הוייתן ע"י טומאה ומיפסלי, וצ"ע למה לא פי' כפירש"י דמיירי דעצם ביאת המים וחיבורן להמעין הוא ע"י דבר המקבל טומאה, והרי לכאורה י"ל דרק בכה"ג הוא דמיחשבא הוייתן ע"י טומאה, ולא בגרמא וסיוע בעלמא. אכן נראה דזה מוכרח מהסוגיא שם, דאיתא אר"ח אר"י זאת אומרת אויר כלי ככלי דמי, ור"ל דאם נימא דלאו ככלי דמי, א"כ הא נמצא דהמים באין לתוך הכלי מהאויר כלי, ואז הרי ליתא לההוי' שע"י טומאה כלל, ואם נימא כפירש"י דמיירי בגוונא שעצם החיבור של המים להמעין הוא ע"י הדבר המקבל טומאה, והלא דרשינן מים חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי, דהיינו שהמים יתמלאו בכלי מעצם חיותן בהמעין, וא"כ הרי גם כשביאתן לתוך הכלי היא מהאויר, ג"כ עיקר הכשר המילוי הוא עי"ז שהמים מחוברין אז להמעין, וכיון דהחיבור הוא ע"י דבר המקבל טומאה, א"כ הא נמצא דלעולם אית בהו ההוי' שע"י טומאה, בזה שחיבורן למעין הוא ע"י דבר המקבל טומאה, ומשנה שלמה שנינו דכ"ד שהוא מקבל טומאה אין מזחילין בו, ואע"פ שהמים כבר נתרחקו מן הדבר המקבל טומאה מ"מ מקרי הוייתן ע"י טומאה משום דחיבורן להמעין הוא ע"י דבר המקבל טומאה, וה"נ דכוותה, וקשה דאיך מוכיח הסוגיא מינה דאויר כלי ככלי דמי, והרי אף אם לאו ככלי דמי הויא ג"כ הוייתן ע"י טומאה בחיבורן להמעין. וע"כ הוכיח מזה הרמב"ם, דמיירי בגוונא שהמים מחוברין למעין גם בלא הדבר המקבל טומאה, ואך שהדבר המקבל טומאה גורם למעשה המילוי, וע"כ כל שהגיעו לאויר כלי, דלא צריכינן עוד לסיוע של דבר המקבל טומאה, פקע מינייהו דין הוי' שע"י טומאה, וזהו דמוכיחה הגמ' דאויר כלי ככלי דמי, דאלא"ה לא מיפסלי משום דכבר פקע מינייהו מעשה ההוי' שע"י טומאה. ובאמת דלפירש"י דמיירי בגוונא שהחיבור למעין הוא בדבר המקבל טומאה, א"כ הא קשה דאיך מוכיחה הסוגיא דאויר כלי ככלי דמי כיון דלעולם הויא הוייתן ע"י טומאה, וצ"ע. אכן נראה, עפי"מ דאיתא בחגיגה דף י"ט מטבילין בראשין ואין מטבילין בכיפין, ועיין ברמב"ם פ"ט מה' מקואות הי"ח שכתב ז"ל לפי שאין מטבילין בזוחלין ק"ו באויר, הרי דגל שנתלש אינו מטהר בזוחלין, והיינו משום דכיון דאינו מחובר להמעין פקע מיני' דין מעין, אכן יעו"ש בתורת הבית ריש הל' מקואות שהביא בשם ר"ת להוכיח דגם מעין צריך ארבעים סאה לטבילת אדם, מהא דתנן בפ"ה דמקואות גל שנתלש ובו ארבעים סאה ונפל על האדם ועל הכלים טהורין, הרי דס"ל לר"ת דגם אחר שנתלש מן הים ג"כ דינו כמעין. אשר לפ"ז נראה, דהא דתנן דכל דבר שמקבל טומאה אין מזחילין בו, שפירשה הרמב"ם דר"ל שכל שהזחילה והחיבור למעין הוא ע"י דבר המקבל טומאה שוב אינו מטהר בזחילה, וכמבואר בדבריו בפ"ט שם, כ"ז הוא כפי שיטתו דכל שנפסק מהמעין פקע מיני' דין מעין, ונמצא דהחיבור להמעין הוא יסוד דין מעין שבו, וע"כ כשהוא בדבר המקבל טומאה א"כ הא חלה בי' פסולא דהוייתו ע"י טומאה, כיון דכל הכשרו הא נעשה ע"י הדבר המקבל טומאה, ואינו חוזר להיות מעין כי אם כשישוב ויתחבר להמעין בלא דבר המקבל טומאה, משא"כ לשיטת ר"ת דגם בשנתלש מן המעין דינו כמעין, א"כ גם כשנתחבר למעין ע"י דבר המקבל טומאה, אבל מ"מ כיון דאין אנו צריכין להחיבור כלל, ואין החיבור מוסיף בו שום הכשר, א"כ ממילא דאין זה הוייתו ע"י טומאה. ולפ"ז הרי ניחא שיטת רש"י, דהנה בזבחים שם בעי מיני' ר"א מר"י וכו' אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי וכו' א"ל תניתוה חבית שמונחת תחת הזינוק מים שבתוכה ושבחוצה לה פסולין וכו', ר"ל משום דפקע מינייהו דין מים חיים ע"י אויר החבית, וש"מ דאויר כלי ככלי דמי, הרי דאם אויר כלי לאו ככלי דמי לא פקע מינייהו דין מים חיים גם כשהם באויר הכלי, ולדעת הר"ת גם אם הם אז תלושין מהמעין ג"כ דין מים חיים בהו, ולפ"ז שפיר מוכיחה הסוגיא דש"מ אויר כלי ככלי דמי, דאי לאו ככלי דמי אמאי פסולין בנתן ידו או רגלו והא אין כאן הוי' שע"י טומאה, דאי משום חיבורן הלא זה אינו בכלל הוי' כלל, לפי שיטת הר"ת דגם בתלושין מהמעין דין מים חיים בהן, וכל עיקר פסולן משום הוי' ע"י טומאה בע"כ הוא רק במה שמסייע שיעברו המים לתוך הכלי, ולפ"ז הרי מכיון שהגיעו לאויר הכלי שוב אין צורך להסיוע, וא"כ הרי שפיר מוכיחה הגמ' דאויר כלי ככלי