חדושי ר' חיים הלוי קעו

בכ"מ שם שהביא הא דתנן פ"ד ממקואות סילון שהוא צר מכאן ומכאן ורחב מן האמצע אינו פוסל משום שלא נעשה לקבלה, והקשה מזה על הראב"ד שסובר דלעולם פוסל אף שלא נעשה לקבלה. ולדעת הראב"ד צ"ל, דס"ל דהכא שאני, דכיון דהסילון הוא המחבר את שני המקואות יחד להצטרף למ' סאה, א"כ הוי דינו כטובל בהסילון עצמו, כיון שהמים שהטבילה עולה בהן הוא בסילון, וע"כ ס"ל להראב"ד דהמשנה והתוספתא לא פליגי, דהתוספתא איירי לענין לטבול בתוכו, בזה הוי דינא דכפופין פסולים ואע"פ שלא נעשו לקבלה, משא"כ המשנה דמיירי לענין לפסול את המקוה במים היוצאין ממנו, בזה כל שלא נעשה לקבלה אינו פוסל. ועכ"פ הא מבואר בדברי הראב"ד, דכל כלי קיבול שלא נעשה לקבלה דין כלי קיבול עליו, ודוקא לענין טומאה הוא דבעינן מיוחד לקבלה, ומשום דילפינן דומיא דשק שמיוחד לטלטל מלא וריקן. אבל בשאר דיני כלים לעולם תורת כלי קיבול עליו, ואפילו לא יחדו לקבלה, ואין מטבילין בתוכו. אשר ע"כ זהו שהשיג גם הכא, דנהי דנשבר ואינו ראוי לקבלה עוד, אכן הרי כל זה הוא לענין תשמישו המיוחד לו, אבל כיון שיש בקרקעיתו ודפנו חרס הראוי לקבל טומאה ע"י יחוד, א"כ הא נמצא דאף קודם יחודו הרי הוא ראוי לקבלה, אלא דאינו מיוחד לתשמיש קבלה זה, והוי דינו ככל כלי קיבול שלא נתיחדו לקבלה, דפסולין לטבול בהן לדעת הראב"ד. והרי בתחלת דבריו כתב הראב"ד דמ"מ כלי זה שנשבר אינו פוסל את המקוה ע"י מים היוצאין ממנו, אשר מזה מוכח להדיא כמש"כ לחלק לדעת הראב"ד, דלענין לפסול את המקוה ע"י המים היוצאין ממנו בעינן דוקא שיהא הכלי עשוי ומיוחד לקבלה, וכש"נ. אכן הרמב"ם הרי לא חלק כלל בהך דמטהרין את המקואות בין סילון כפוף לאינו כפוף, וס"ל דכל שלא נתיחד לקבלה אין עליו תורת כלי כלל וכשר גם לטבול בתוכו, ולהכי כשר לטהר את המקואות ולחברן יחד גם בסילון כפוף, וע"כ פסק גם הכא בלוקח כלי גדול דכשר לטבול בתוכו, ולא איכפת לן במה שיש בו חרס הראוי לקבל טומאה ע"י יחוד, דכיון דהשתא מיהא לא נתיחד, הלא אין עליו תורת כלי לדעת הרמב"ם ומטבילין בו, וכש"נ פ"ט הל"ט מעין שמימיו יוצאין ונמשכין לתוך השוקת, ואח"כ יוצאין מן השוקת ונזחלין, הרי כל המים שבשוקת ושחוץ לו פסולין עכ"ל, דין זה הוא במקואות פ"ה. אלא דצ"ע למה כתב הרמב"ם שהן נזחלין, כיון דהן פסולין לגמרי מחמת שאיבה, וא"כ הרי גם באשבורן הן פסולין, ולמה כתב שהן נזחלין, וצ"ע. ולומר דלדעת הרמב"ם הם באמת כשרין באשבורן, ורק דדין מעין פקע מינייהו, ג"כ לא משמע, דלשון פסולין משמע דלגמרי פסולין, וכן מוכח מהמשנה, דבסיפא תנן דה"ה כמקוה והכא תנן פסולין, א"כ הא משמע דפסולין לגמרי, וכן מהא דפסק הרמב"ם בהל"י שם ז"ל מעין שמימיו נמשכין ע"ג כלים שאין להן בית קיבול וכו' ה"ז כמקוה וכו', מבואר להדיא דביש להן בית קיבול פסולין לגמרי ואינן אף כמקוה, וצ"ע הא דכתב הרמב"ם ונזחלין, כיון דגם בלא זחילה פסולין, וצ"ע והנראה לומר בזה, דהנה הר"ש שם הקשה דאמאי נפסלו המים שבשוקת והלא הם מחוברין למעין, ותירץ דפסילי מיהא מדרבנן עיי"ש, והנה יעו"ש ברמב"ם בפ"ח הל"ח שכתב וז"ל ג' גומות שבנחל התחתונה והעליונה של כ' סאה והאמצעית של מ' ושטף של גשמים עובר בתוך הנחל אע"פ שהוא נכנס לתוכן ויוצא מתוכן אין זה עירוב וכו' שאין המים הנזחלין מערבין אא"כ עמדו עכ"ל, הרי דזוחלין לא הויין חיבור כלל, ולפ"ז הרי י"ל דלהכי הוא שכתב הכא דמיירי בנזחלין, כי היכי דלא ליהוי בהו דין חיבור להמעין, ומשו"ה הוא דחייל עלייהו דין שאיבה. אכן הרי זה דזוחלין לא הויין חיבור הוא רק במקוה, אבל במעין הרי קי"ל דגם הזוחלין חיבור, וכדתנן בפ"ה דמקואות הזוחלין כמעין והנוטפין כמקוה, וברמב"ם בפ"ט הי"ג ז"ל המים הזוחלין מן המעין הרי הן כמעין לכל דבר והמנטפין מן המעין וכו' הרי הן כמקוה ואין מטהרין אלא בארבעים סאה עומדין עכ"ל, והיינו משום דהרמב"ם מפרש דהא דנוטפין כמקוה הוא משום דנפסקו מהמעין, וכמו שפסק כן גם גבי גל שנתלש דדינו כמקוה, כיון דאינו מחובר למעין, ורק הזוחלין שמחוברין למעין הוא דדינם כמעין, ובע"כ דבמעין גם זוחלין הויין חיבור. אכן נראה לומר בדעת הרמב"ם, דס"ל דבאמת מעיקר הדין הי' צריך להיות דהמים שבתוך השוקת אינם נפסלין לגמרי, ולא חייל עלייהו דין שאיבה, כיון שהן מחוברין להמעין, ורק דדין מעין פקע מינייהו, ואף דמחוברין להמעין, מ"מ אהני להו זה שהם בתוך השוקת להפקיע מינייהו דין מעין, וצריך להיות דינם כמקוה, ורק דכיון דפקע דין מעין מינייהו שוב הדר דינא דאין הזוחלין מערבין ובטל מהן חיבורן להמעין לגמרי, וממילא דחל עלייהו דין שאיבה ע"י השוקת ופסולין לגמרי. ונמצא דתרי דינים בזה ולתרווייהו צריכינן, חדא מה דע"י השוקת פקע מינייהו דין מעין אף שהן מחוברין למעין, ושנית מה דפקע מינייהו חיבורן להמעין עי"ז שהן נזחלין, משום דבמקוה קי"ל דאין הזוחלין מערבין, וממילא דנפסלין לגמרי משום דין שאיבה שחל עלייהו ע"י השוקת, וזהו דברי הרמב"ם. אלא דצ"ע בעיקר הך טעמא, מדוע נפקעו מדין מעין ע"ג השוקת, ושאיבה לא חלה עלייהו, וצ"ע דאם אך לית בהו פסול שאיבה, א"כ הרי הן ממילא כמעין גמור, וכדתנן במתני' דהעבירו ע"ג שפה כל שהוא כשר חוצה לה שהמעין מטהר בכ"ש, הרי דמועיל חיבורן למעין גם להעשות מעין, וא"כ גם בתוך השוקת יועיל חיבורן להיות כמעין, אם לא דחשיבי כשאובין, וצ"ע. אכן נראה, דהנה שם בפ"ה תנן העבירו ע"ג כלים או ע"ג ספסל ר' יהודה אומר הרי הוא כמו שהי' ר' יוסי אומר ה"ה כמקוה, ר"ל דפקע מיני' דין מעין ונשאר בו רק דין מקוה. וביאור המשנה נראה, עפי"מ דתנן שם ונוטפין שעשאן זוחלין סומך אפילו מקל אפילו קנה אפילו זב וזבה יורד וטובל ד"ר יהודה ר' יוסי אומר כל דבר שהוא מקבל טומאה אין מזחילין בו, והך נוטפין שעשאן זוחלין פירושו לדעת הרמב"ם דהיינו שהעמיד דבר תחת הנוטפין ונעשו זוחלין ומחוברין למעין, ופליגי בזה ר' יהודה ור' יוסי, דר' יהודה סובר דמזחילין בכל דבר, ור' יוסי סובר דכל דבר שמקבל טומאה אין מזחילין בו כדדרשינן בזבחים דף כ"ה דבעינן הוייתן ע"י טהרה. אשר ע"כ זו היא פלוגתתן גם הכא בהעבירו ע"ג כלים וספסל, דנמצא דזחילתו וחיבורו למעין הוא בדבר המקבל טומאה, וע"כ ר' יהודה לטעמי' ס"ל דהרי הוא כמעין, ור' יוסי לטעמי' דכל דבר שמקבל טומאה אין מזחילין בו, ובטל מיני' דין חיבורו למעין, וע"כ הרי הוא רק כמקוה. ולפ"ז הרי ניחא גם הך דשוקת כמש"כ, דנימא דאיירי בשוקת המקבלת טומאה, דפקע מהמים דין חיבור למעין, וממילא דהדר דינא דאין הזוחלין מערבין, ופקע מינייהו דין חיבור לגמרי, וממילא דנפסלו משום שאיבה, וכמש"כ. אכן עדיין צ"ע, דהרי מהא דתנן בדברי ר' יוסי דהרי הוא כמקוה, אין להוכיח דלענין מקוה ליתא לכל הך דינא דהוייתן ע"י טהרה תהא, די"ל דטעמא הוא משום דלענין דין מקוה אין הכלים והספסל מסייעין כלל לזה, כיון דלא צריכינן לענין זה לדין חיבור להמעין, ורק דהמים