חדושי ר' חיים הלוי קעה

דאע"ג דתיקון הזפת אינו מועיל לאשוויי' כלי מ"מ כיון דמועיל מיהא זה להחשיבו ראוי לתשמיש ולהיותו ראוי לקבל טומאה סגי בזה, דממילא הרי חוזר בו הך דינא של וכל כלי דאית בי', שהוא חשוב כלי גם כמו שהוא עתה בנקיבתו, דנהי דבלא סתימת הזפת הרי אית בי' גם החסרון של צורת כלי, אבל כיון דכ"ז הוא משום דין טהרתו, א"כ ממילא דכל שחוזר בו דין טומאתו הדר בדיני', ואית בי' גם הדין של וכל כלי, שחשוב כלי בכל גווני גם כשהוא שבור, בלעדי התיקון, ולהכי הוא שהוסיף הרמב"ם טעמא דכל כ"ח שטהר שוב אין לו טומאה לעולם, דיסוד הך דינא הוא דכל שהופקע ממנו תורת כלי שלו פעם אחת שוב אינו חוזר לו, וע"כ גם הכא כיון דבעת טהרתו מיהא בטל מיני' גם שם כלי, ע"כ אינו חוזר עוד לדין כ"ח וטהור מלקבל טומאה עוד. וניחא נמי מה דמחלק הרמב"ם בין חבית שטפלה בגללים ובין חרס שניקב וסתמו בזפת, דהך דטפלה בגללים הא איירי באין בכל חרס בפ"ע כדי תשמיש, ורק דע"י חיבורן יחד הוא דנעשו כלי וראויין לתשמיש, וא"כ אין זה שירים מכלי שהי' מקודם, ורק פנים חדשות של כלי חדש הוא דהוי כאן, וא"כ הרי סגי בטעמא דבטל מיני' תורת כלי לחוד, דדינא דוכל כלי לא שייך הכא, דזה נאמר על תורת כלי שמקודם ולא בפנים חדשות, וכיון דטפילת גללים לא משויא כלי חדש, ע"כ ה"ה בטהרתה, ורק בחרס שניקב וסתמו, דחוזר לתורת כלי שמקודם, ואית בי' דינא דוכל כלי, בזה הוא שהוצרך הרמב"ם בדין טהרתו לטעמא דכ"ח שטהר שוב אין לו טומאה לעולם, וכמש"נ. הלכות מקואות פ"ו הל"ד הלוקח כלי גדול כגון חבית גדולה או עריבה גדולה ונקבו נקב המטהרו וקבעו בארץ ועשאהו מקוה ה"ז כשר עכ"ל, ובהשגות ז"ל דבר זה אינו מחוור להטביל בתוכו אלא שאין המים היוצאין ממנו פוסלין את המקוה אבל להטביל בתוכו עד שיהיו המים שבתוכו מעורבים עם המקוה בנקב שהוא כשפופרת הנוד ר"י אומר בכלי גדול ד' טפחים ובקטן ברובו הרי ר"י שהוא מחמיר בהטבלה בתוך כלי ורבנן מיהא כשפופרת הנוד בעו ואע"פ שהשידה והתיבה בכלי שניקב בכדי טהרתו הוא ועוד איך אפשר שלא יהא בקרקעיתו ודפנו חרס הראוי לקבל טומאה ע"י יחודו להשתמש בו ונמצאת טבילה זו בכלים עכ"ל, ועיין לקמן פרק זה הל"ח שפסק הרמב"ם כן דשידה ותיבה שבים אם היו נקובים כשפופרת הנוד מטבילין בהם, וכרבנן דמשנתינו, ובע"כ דהרמב"ם מחלק בין שידה ותיבה שבים להך דהכא דשיעורו בכדי טהרתו. ונראה החילוק בזה, דבאמת הויין תרי דינים מחולקים, שיעורא דשפופרת הנוד הוא לענין עירוב מקואות, וכדתנן פ"ו דמקואות עוקת המערה אין מטבילין בה אלא א"כ היתה נקובה כשפופרת' הנוד, והתם לא איירינן בכלים כלל, אלא לענין חיבור שני המקואות יחד, ומהני הך שיעורא גם בשידה ותיבה שבים, משום הך טעמא דעירוב מקואות, דנעשין המים שבהן מעורבין עם המים שבים, וחשיבי כמונחים בים ואינם בכלי כלל ומטבילין בהם, אכן הך שיעורא דבכדי טהרתו הרי לא מהני כלל לענין עירוב המים, אלא דעיקר הכשר זה הוא משום שנשברו ונתבטלו מתורת כלי, וע"כ אף שהמים שאובין כמונחים בתוכם, מ"מ כשרים לטבול בהן, כיון שאין כאן עוד טבילה בכלי, דהא בטלו מתורת כלי, ובהך שיעורא דביטול כלי הוא שפסק הרמב"ם דהוי בכדי טהרתו. אשר על כן לא קשיין אהדדי, כיון דתרי מיני הכשרי נינהו, חדא ע"י עירוב המים, ושנית ע"י ביטול התורת כלי, ובחדא מינייהו מתכשרא, וכש"נ. אלא דהא מיהא קשיא, דאמאי לא מהני בשידה ותיבה שבים גם הך שיעורא דבכדי טהרתם לבטל מהן תורת כלי, ויהא מותר לטבול בהן משום טעמא דביטול כלי, ולמה צריכינן בהו דוקא להך הכשירא דעירוב מקואות דרבה שיעורי' והוא כשפופרת הנוד. ונראה דהנה הך דינא דאין טובלין בכלים איתא בספרא על הקרא דבור מקוה מים יכול אף בור שבספינה יהא טהור ת"ל מעין מה מעין שעיקרו בקרקע אף מקוה שעיקרו בקרקע, הרי דהא דאין טובלין בכלים לא תלי עיקר הפסול בדין כלי, אלא דכל שאינו בקרקע אין מטבילין בו, וגם אם המים אינם בכלי אלא בשבר כלי ג"כ אין מטבילין בהן, כיון דבעינן דוקא שיהיו המים בקרקע, ולפ"ז הרי צ"ע עיקר הך דינא שפסק הרמב"ם דכשנשתברו ונתבטלו מתורת כלי מטבילין בהן, והרי זה לא תלי כלל בדין כלי, ומאי איכפת לן בין כלי לשבר כלי. והפשוט בזה, משום דכל שקבועין ועומדין בקרקע חשובין המים שבתוכן כאלו הן בקרקע, ואך דבכלים הוי דינא דאפילו אם הן קבועים בקרקע יש להן דין קבלה בפ"ע, והמים שבהן אינן בקרקע, וע"כ זהו שפסק הרמב"ם דכשנשתברו וקבען בקרקע מטבילין בהן, דכיון דנשתברו ופקע מהן תורת כלי ממילא אהניא קביעתן בקרקע לענין זה שהמים שבתוכן הרי הן בקרקע וכשרים לטבילה. אשר כ"ז לא שייך אלא כשעומדין בארץ, משא"כ בשידה ותיבה שבים, דעמידתן במים לא הויא כעומדין בארץ לגבי השידה והתיבה בעצמן, וממילא דהמים שבהן ג"כ אינם בארץ, ולפ"ז גם בנשברו דפקע מהן תורת כלי, מ"מ כיון שהמים שבתוכן לא הויין עוד בארץ הרי הן פסולים לטבילה, וע"כ אין בהו רק הך הכשירא דעירוב מקואות, דהמים בעצמן הן מעורבין עם המים שבים, ועי"ז הוא דהויין בקרקע, ואין מונחין בהשידה והתיבה כלל, וכשרין לטבילה, ובזה הא הוי שיעורא כשפופרת הנוד וכש"נ. ונראה דגם דעת הראב"ד כן כמש"כ, ולזה הוא שהביא דברי ר"י דסובר דבגדול ד' טפחים ובקטן ברובו, אשר לכאורה צ"ע למה הביא זה, דהרי קי"ל כרבנן דשיעורא הוי כשפופרת הנוד, אלא דבאמת הלא גם ר"י סובר הך שיעורא דעירוב מקואות כשפופרת הנוד לעיל בפרק זה גבי עוקת המערה, ורק דהכא בכלים ס"ל לר"י לחומרא דלא סגי בשיעורא דשפופרת הנוד, שהוא רק דינא בעירוב מקואות, אלא דבעינן גם שיבטלו מתורת כלי, ואפילו רבנן הרי לא פליגי רק דס"ל דסגי בטעמא דעירוב מקואות לחוד, אבל בשיעורא דביטול כלי הרי לא מצינו מי שחולק על ר"י, וזהו. שהשיג הראב"ד, דאם באנו לדון ולהכשיר את המקוה, מטעם ביטול כלי, הא צריכא שיעורא רבה ד' טפחים בגדול ובקטן ברובו, אלא דכיון דנפיש האי שיעורא משיעורא דעירוב מקואות שהוא כשפופרת הנוד, א"כ הא ממילא לעולם לא צריכינן להך טעמא דביטול כלי, לדידן דקי"ל כרבנן דטעמא דעירוב מקואות לחוד מהני, אבל עכ"פ הא מיהא דשיעורא דשפופרת הנוד לעולם בעינן, כיון דשיעורא דביטול כלי נפיש טפי. והנה סיים הראב"ד דאיך אפשר שלא יהא בקרקעיתו ודפנו חרס הראוי לקבל טומאה ע"י יחודו להשתמש בו ונמצאת טבילה זו בכלים, ובזה הראב"ד והרמב"ם לטעמייהו אזלי, דלקמן פ"ח הל"ז פסק הרמב"ם דמטהרין את המקואות זמ"ז ע"י סילון, והראב"ד כתב שם ז"ל בתוספתא ואם היה הסילון כפוף כל שהוא פוסל וקשיא לי שהרי אמרו במשנה הכלים הטהורים שבכלי חרס הסילונות אע"פ שהן כפופין ואע"פ שמקבלין, ואולי אע"פ שהן טהורים לעצמן מ"מ כיון שבני קבלה הן ומקבלין פסולין למקוה מידי דהוה אכלי גללים וכיוצא בהן מפני שיש עליהן תורת כלי קיבול עכ"ל, והרמב"ם הרי לא הזכיר הך חילוקא דכפופין, ומשמע דסובר דאפילו כפופין כשרין לחבר את המקואות. ועיין