חדושי ר' חיים הלוי קעד

כמה הוא חשוב עוד כלי ומהניא לי' סתימה ומירוח, ומאימתי פקע מיני' דין כלי ודין הצלת תוך תוכו שלא תהניא לי' גם סתימה ומירוח. אשר לפ"ז הרי יש לישב דעת הראב"ד שסובר דלענין הצלה גם כ"ש שיעורו כדי תשמישו ושוה לכ"ח, וכבר הקשינו ע"ז מהא דמבואר בספרא דבכ"ש שיעורו כמוציא זיתים, ורק בכ"ח הוא דהוי שיעורו בכדי תשמישו, ולפמש"נ י"ל דהראב"ד מפרש דהספרא איירי לענין דין כלי של תוך תוכו, ולענין דין הצלת תוך תוכו שע"י סתימה, ובזה הוא דחלוק כ"ש מכ"ח, דאף דניקב בכדי תשמישו מ"מ לא פקע שם כלי מיני' עד כמוציא זיתים, והראב"ד בהשגות איירי על ענין שיעור פתח של תוך תוכו, ולענין דין הצלתו בלא סתימה ומירוח, דבהכי הוא דקיימי שם דברי הרמב"ם, וע"כ זהו שהשיג דלענין שיעור פתח כ"ש שוה לכ"ח דאזלינן רק בתר תשמיש המיוחד לו, וע"ז הוא שהביא ממשנתינו מסל וקופה דהויין כ"ש ושיעורן הוי בכדי תשמישן, ושם מיירי ג"כ בלא סתימה, והיינו משום דלענין שיעור פתח כ"ש וכ"ח שוין דשיעורן כדי תשמישן. ולפ"ז הרמב"ם לטעמי' דס"ל דלענין תוך תוכו לא מהניא סתימה כלל, א"כ הרי השיעור דכמוציא זיתים האמור בספרא לענין תוך תוכו בע"כ איירי לענין דין הצלתו בלא סתימה, ולענין דין שיעור פתחו הוא דנאמר זאת, ולהכי הוא שפסק הרמב"ם דלעולם כ"ש חלוק מכ"ח ומציל עד שינקב כמוציא זיתים, וכדברי הספרא שהבאנו. אלא דצ"ע, דאם נפרש להספרא דאיירי לענין שלא תועיל סתימה, ובהספרא הא תניא דבכ"ח ככונס משקה, וא"כ הא מבואר לפ"ז דכ"ח משניקב ככונס משקה אינו מציל עוד בתוך תוכו גם ע"י סתימה, וא"כ הא נמצא דלא מצינו כ"ח שתועיל לו סתימה לדין תוך תוכו, כיון דשיעור פתח שלו ושיעור ביטול תורת כלי שלו הכל שיעור אחד הוא ככונס משקה, א"כ הא לא מצינו לעולם סתימה בכ"ח שתועיל לדין תוך תוכו, ובתוספתא הא תניא להדיא דגם בחבית של חרס מהניא סתימה להציל, והוא זה מדין תוך תוכו לדעת הראב"ד, וצ"ע. אם לא שנימא, דגם לדעת הראב"ד הך סיפא דחבית שמצלת ע"י סתימה הוא מדין צ"פ, כיון דהיא כ"ח, ורק רישא דתוספתא הך דסל וקופה וחמת שהם כ"ש הוא דמוכרח דהצלתן היא מדין תוך תוכו, דהא כ"ש אינן מצילין בצ"פ, ובהו שפיר מצינו סתימה לדעת הראב"ד משניקב בכדי פתחו עד כמוציא זיתים, וצ"ע בזה. ועוד קשה על דברינו דהספרא קאי לענין שלא תועיל לו גם סתימה, דא"כ איך תניא דאם היו נקובין בכ"ח ככונס משקה אין מצילין, והרי בכ"ח צריך להיות דינן דמצילין מדין צ"פ, דהוי שיעורא עד רובו או כמוציא רמון. וצ"ל דאה"נ דמדין צ"פ מציל, אלא דהספרא איירי הכא לענין דין תוך תוכו, וע"ז הוא דקאמר דשיעורו בכ"ח ככונס משקה, ומשכחת גוונא דלית בי' הצלה דצ"פ גם בכ"ח, וצריכינן לדין תוך תוכו, כגון בכלי טמא דקי"ל דאינו מציל בצ"פ, אכן לענין דין תוך תוכו, דאינו כלל מדין הצלה בפני הטומאה, אלא דעיקר דינו הוא דמה שבתוך הכלי הפנימי לא הוי בכלל תוכו של החיצון, והוא דין חילוק תוכות, בזה ליכא נפקותא אם הוא כלי טהור או טמא, ובכל גווני מציל. וכן הוא מוכרח מהא דחזינן דשרץ בתוך כ"ח והכניס הכ"ח לאויר התנור הטהור דהתנור טהור, וכמבואר בתוספתא ובספרא שם, והרי כיון דהטומאה בתוך הכ"ח א"כ הא נטמא הכ"ח מאוירו, ומ"מ מציל שלא יתטמא התנור, וזה להדיא דגם כלי טמא מציל בתוך תוכו. וכן הם הדברים מבוארים בתוס' זבחים דף ג' עיי"ש. ולפ"ז הרי מצינו גוונא דצריכינן דוקא להצלת תוך תוכו גם בכ"ח, וא"כ הרי מיושבים היטב דברי הספרא דתניא דכל שניקב בכ"ח ככונס משקה ובכ"ש כמוציא זיתים אינן מצילין, דאיירי לענין עצם דין כלי של תוך תוכו, ושהוא זה לענין שלא יצילו גם ע"י סתימה, ואע"ג דבכ"ח הרי מצילין בתורת צ"פ, אבל מ"מ תורת דין תוך תוכו פקע מינייהו, ואה"נ דלענין שיעור פתח י"ל דגם כ"ש שיעורן בכדי תשמישן וכדעת הראב"ד, וכש"נ. פי"ט הי"ב חבית שנתרעעה וספלה בגללים אעפ"י שהוא נוטל את הגללים והחרסין נופלים ה"ז מקבלת טומאה מפני שלא בטל שם כלי מעלי', נשברה ודבק חרסי' אחר שפרשו וכו' ה"ז טהורה מפני שבטל מעלי' שם כלי וכו', חבית שניקבה וסתם הנקב בזפת ואח"כ נשברה אם יש בחרס הסתום בזפת כדי להחזיק רביעית ה"ז מקבל טומאה מפני וכו' ולא בטל שם כלי מעלי', אבל חרס שניקב אחר שפירש מן הכלי וסתם הנקב בזפת אעפ"י שהוא מחזיק רביעית טהור שהחרס שניקב בטל שם כלי מעליו וטהר וכל שטהר בכ"ח שעה אחת אין לו טומאה לעולם עכ"ל, והוא מבואר במשנה פ"ג דכלים, אלא דבמשנה תנן סתמא בשניהם טעמא דבטל שם כלי מעליו, והרמב"ם חלקן בתרתי, דבדין סתימת זפת הוסיף הרמב"ם הטעם דכ"ח שטהר אין לו טומאה לעולם, ובחבית שטפלה בגללים לא הזכיר הך דכ"ח שטהר, וצ"ע דמ"ש חבית שניקבה מחבית שנתרועעה, הלא תרווייהו חד דינא הוא, וגם דהרי בטעמא דבטל שם כלי לחוד הרי סגי לטהר, משום דאין מועיל סתימת זפת וטפילת גללים לאשוויי כלי, ולמה הוסיף הרמב"ם הך טעמא דכ"ח שטהר שוב אין לו טומאה וצ"ע. ונראה לומר, עפי"מ שכתב הרמב"ם בפי"ח שם הל"י וז"ל כל הכלים שנשברו ונפסדה צורתן אין שבריהן מקבלין טומאה אעפ"י שאותן השברים ראויין לתשמיש חוץ משברי כ"ח וכו' שנאמר וכל כלי חרס מפי השמועה למדו שזה לא בא לרבות אלא שברי כלי חרס עכ"ל, והוא גזה"כ דאע"ג דלכתחלה בעשיית כלי כ"ח שוה לשאר כלים דבעינן צורת כלי, ובלא"ה לא הוי כלי כלל, ואינו מקבל טומאה, כיון דבלא צורת כלי אינו חשוב כלי שתחול עליו טומאת כלים, אבל בשברים הבאין מכלי שהי' כבר, בזה אתרבו כ"ח דגם שבריהן שאין בהן צורת כלי מ"מ דין כליין עליהן ומקבלין טומאה. ולפי"ז הרי צ"ע המשנה שמחלקת דבחבית שניקבה אף שנטהרה חוזרת לטומאתה בסתימת זפת מפני שלא בטל שם כלי מעלי' ובחרס שניקב לא מהניא לי' סתימת זפת מפני שבטל שם כלי מעליו, והרי לא מצינו כלל בכ"ח דין הפקעת כלי, כיון דאין בהן דין צורת כלי, ובכל אופן שיהי' דין כלי עליו, אם אך בא מכלי שהי' כבר, ואיזה ביטול כלי מצינו בו. ואשר יראה לומר בזה, דביטול כלי של שברי כלי חרס הוא רק ע"י טהרתן, וחלוק בזה כלי שלם משברי כלים, דבכלי שלם הרי תנן דחבית שניקבה לא בטל שם כלי מעלי', ואף בעת שהיא נקובה שהיא טהורה מ"מ הרי דין כלי עלי', אכן שברי כ"ח, שאין להם צורת כלי, ורק מריבויא דוכל כלי הוא דאיתרבו, דבהריבוי נאמר שחשובין כלי לקבל טומאה, על כן לא אתרבי דין כליין רק בצירוף דין קבלת טומאה, אבל אם אך טהורין מלקבל טומאה אז ליכא בהו הך ריבויא ופקע מינייהו גם דין כלי שעליהן, וגם דכיון דהך דינא דשברים אינו נוהג בכל הכלים רק בכלי חרס בלבד, א"כ הרי י"ל, דאין עליהן שם כ"ח אלא בזמן שיש בהן דין טומאת כ"ח, אבל כי פקע מינייהו דין טומאה של כ"ח, הרי הן בכלל כל הכלים, דלא אתרבו בהו שברים, וממילא דפקע מינייהו דין כלי בטהרתן. אשר לפי"ז הרי ניחא היטב הא דהוסיף הרמב"ם טעמא דכ"ח שטהר שוב אין לו טומאה לעולם, ומשום דכיון דאין בכ"ח דין ביטול כלי ע"י שבירתן, ורק ע"י טהרתן כשניקבו ונעשו אינן ראויין לתשמיש, משום זה הוא דבטלה מינייהו גם דין כלי שלהן, א"כ הרי נמצא