חדושי ר' חיים הלוי קעג

וכדתנן בפ"י דכלים דכלי עץ הטהורים מצילין בצ"פ, וא"כ הרי שוב י"ל דהא דניקבו ועשאן בטיט אוכלין שבתוכן טהורין הוא מדין צ"פ, ואה"נ דהצלת תוך תוכו ליתא בכלים נקובים. אכן א"א לומר כן, דהרי תרי שיעורי נינהו, דשיעור נקב האמור לענין דין פתח שצריך סתימה הא הוי לדעת הרמב"ם בכ"ש כמוציא זיתים ולדעת הראב"ד בכדי תשמישן, ואילו לענין קבלת טומאה הא תנן בפי"ז דכלים כל כלי בעלי בתים שיעורן ברמונים, והתוספתא דניקבו ועשאן בטיט סתמא תניא דאוכלין שבתוכן טהורין, דאיכלל בזה גם בגוונא דהכלים הם עוד בני קבולי טומאה דלית בהו הצלת צ"פ, ובע"כ דהצלתן היא רק מדין תוך תוכו. ולא עוד אלא דלדעת הראב"ד בע"כ מיירי בניקבו פחות מכדי טהרתן, דהנה בסוגיא דשבת שם א"ר אסי שמעתי כ"ח שיעורו כמוציא רמון, א"ל רבא שמא לא שמעת אלא במוקף צ"פ, והא רבא הוא דאמר מוקף צ"פ עד שיפחות רובו ל"ק הא ברברבי הא בזוטרי, ופירש"י דברברבי ברובו ובזוטרי סגי בכמוציא רמון להבטל מכלי, וכן פסק גם הרמב"ם בפכ"ב מהל' טו"מ ה"ג עיי"ש, אכן בתוס' שם פירשו בשם הר"י דברברבי כמוציא רמון ובזוטרי שמוציא רמון הוא יותר מרוב סגי ברוב, וכן פי' גם הראב"ד בהל' טו"מ שם, ולפ"ז הרי הא דתניא דנקבו ועשאן בטיט אוכלין שבתוכן טהורין, לדעת הראב"ד והתוס' בע"כ דמיירי בנקבו פחות מכמוציא רמון, מדמהניא בהו סתימת טיט, וא"כ הרי בכ"ש עדיין בני קבולי טומאה נינהו, ובע"כ דהצלתן היא מתורת תוך תוכו, דדין צ"פ הא ליכא בכ"ש, ונמצינו למדין מזה דהדין דצמיד מועיל להציל על הטהרות איתי' גם בהצלת תוך תוכו, וכש"נ. אכן בתוספתא שלנו הגירסא בהך דסל וקופה וחמת שניקבו ועשאן בטיט שרץ בתנור אוכלין שבתוכן טמאין, ורק בחבית הוא דתניא שם דאוכלין שבתוכה טהורין, ולפמש"נ נראה דה"ט דגירסא זו, משום דכל שניקבו ועשאן בטיט פקע מינייהו דין תוך תוכו לגמרי, דאין סתימה וצמיד מועיל לאשוויי תוך תוכו, וגם דכיון דאינו מציל על הטומאה א"כ ממילא דחשוב תוכו, ולא תוך תוכו, וכל דין הצלה של ניקבו ועשאן בטיט הוא רק מתורת צ"פ, וע"כ זהו דתניא בתוספתא דרק בחבית שהיא של חרס הוא דאוכלין שבתוכה טהורין, משא"כ בסל וקופה וחמת שהן כ"ש אוכלין שבתוכן טמאין, דהרי אין כ"ש מצילין בצ"פ מאויר כ"ח, וכמבואר בהספרא שהבאנו. והמבואר מזה, דבניקבו וסתמן אם מצילין על הטהרות מתורת תוך תוכו, הרי זה תלוי בשתי הגירסות שבתוספתא, דלפי הגירסא שלנו דאוכלין שבתוכן טמאין בע"כ דפקע מינייהו דין תוך תוכו גם לענין הצלה על הטהרות, ולפי הגירסא דאוכלין שבתוכן טהורין שפיר מהניא הסתימה להציל על הטהרות גם מדין תוך תוכו, וכש"נ. ונראה דבזה פליגי הרמב"ם והראב"ד בהל"י שם שכתב הרמב"ם ז"ל ושאר כל הכלים שסתמן בזפת וכיוצא בו אינו מציל מיד כ"ח עכ"ל, וכתב ע"ז הראב"ד דכ"ז אינו אלא בסתמו בטיט, אבל אם סתמו בזפת התנור טהור שהזפת חיבור לה וכסתום דמי ופיה למעלה והוי תוך תוכו אבל שאר הכלים אין הזפת חיבור להן והתנור טמא דכנקובים דמי וכ"ש אם סתמן בטיט שאינו חיבור והכי איתא בתוספתא עכ"ל, והנה בעיקר הדין דסתימת זפת בחבית של חרס אם מועיל להציל גם בפני הטומאה או שאינו מציל רק על הטהרות, הרי בע"כ דתרי גירסות הוו בתוספתא, וגירסת הרמב"ם דרק אוכלין שבתוכה טהורין אבל התנור טמא, וגירסת הראב"ד דגם התנור טהור, וכאשר כ"ז מבואר בפנים דבריהם, אלא דהראב"ד הרי הוסיף להוכיח מסיום דברי התוספתא דבשאר הכלים אין הזפת חיבור, דלדעת הרמב"ם הרי בע"כ הפירוש דלהכי גם על הטהרות אינו מציל, וע"ז הוא שהקשה הראב"ד דמי גרע זפת ממירוח טיט שמבואר בכ"מ שמועיל להציל על הטהרות בצ"פ, ומזה הוא שהוכיח הראב"ד, דבע"כ דאיירינן לענין שיהא חיבור להעשות כלי, ולהציל גם על הטומאה, מדין תוך תוכו, וזהו שקשה לדעת הרמב"ם. ואפילו אם נאמר דדעת הרמב"ם היא דזפת גרע שאינו מתחבר כלל ובטל מיני' גם דין תורת סתימה וצמיד, אכתי קשה מה דכייל הרמב"ם דאם סתמן בזפת וכיוצא בו אינו מציל, והרי דין זה לא מצאנו רק בזפת לחוד, ולא הזכיר הרמב"ם כלל איזו סתימה מצלת ואיזו סתימה אינה מצלת. אכן לפמש"כ הרי ניחא, דטעמא דהרמב"ם הוא, דכל שניקב וסתמו שוב פקע מיני' דין תוך תוכו וכל הצלתו היא רק מתורת צ"פ, וממילא דליתא להצלה זו רק בכ"ח ולא בשאר כלים, ושפיר כייל הרמב"ם דלא מהניא בהו שום סתימה, ולעולם אינן מצילין מאויר כ"ח, והראב"ד שפסק דסתימת זפת מועלת גם בשאר הכלים להציל על הטהרות גם מדין תוך תוכו, ובע"כ דס"ל דסתימה מועלת להציל על הטהרות גם מדין תוך תוכו, וע"כ שפיר איתא להצלה זו גם בשאר כלים שאינן כ"ח. ונראה דאפילו אם נימא דברישא דתוספתא גבי סל וקופה וחמת שניקבו ועשאן בטיט, הגירסא דאוכלין שבתוכה טהורין היא לכו"ע, מ"מ זה שכתבנו בדעת הרמב"ם נראה נכון, ונוקמינהו בסל וקופה של חרס או שאר כלים טהורים, וכאשר לדעת הרמב"ם כן גם בהך דקופה וחמת שבמשנתינו פ"ט שם דמיירי בשל חרס, מדנקטה בהו שיעורא דכדי תשמישן, שהוא זה רק בכ"ח לדעת הרמב"ם, ושפיר נוכל לפרש התוספתא ג"כ דמיירי בכ"ח, אבל אה"נ דבכ"ש לא מהניא סתימה וכש"נ. והכי מוכח מדהשמיט הרמב"ם כל הך בבא דסתם בטיט דמועיל להציל על הטהרות, אלא ודאי דמיירי רק בכ"ח, וממילא דנכלל זאת גם בהך דכ"ח שסתמו בזפת שמציל על הטהרות שבתוכו, דטיט וזפת שוין הן לענין דין סתימה ומירוח, ובכ"ש הרי סיים הרמב"ם דלא מהניא סתימה כלל להצלה, משא"כ לדעת הראב"ד דסתם סל וקופה הם כ"ש, וכדהוכיח ממשנתינו דקופה וחמת דגם כ"ש שיעורן בכדי תשמישן, ע"כ ס"ל דסתימה מועלת גם לענין הצלת תוך תוכו שישנה גם בכ"ש, וכגירסתו בהתוספתא בהך דסל וקופה וחמת דאוכלין שבתוכן טהורין, דהוא זה בכ"ש, וכש"נ. והנה סיום דברי התוספתא ושאר כל הכלים שעשאן בזפת אין הזפת חיבור להן, צ"ע לדעת הרמב"ם דטעמא דאין מצילין הוא משום דאין כ"ש מצילין בצ"פ, ולא בדין חיבור הוא דתליא מלתא. אכן הרי נעלם מאתנו גירסת הרמב"ם בתוספתא זו, ולפי המוכרח דגורס בהתוספתא דכ"ח מציל על הטהרות לבד וכ"ש גם על הטהרות אינו מציל, א"כ מתישב היטב הטעם שהזפת אינו חיבור, דר"ל דהואיל ואינו חיבור להחשב כלי שלם, משו"ה הוא דפקע מיני' תורת תוך תוכו, וממילא דחלוק בזה כ"ש מכ"ח, וצ"ע. והנה בהא דקאמרה הגמרא בשבת דף צ"ה דלענין צ"פ הוי כלי עד שיפחות רובו או כמוציא רמון, צ"ע אם זה השיעור הוי גם לענין תוך תוכו, וצ"פ ותוך תוכו שוין נינהו בזה, או דנימא דהך שיעורא דעד רובו או כמוציא רמון לא נאמר רק לענין צ"פ, ותוך תוכו אית לי' שיעורא בפ"ע. והנה לפמש"נ בדעת הרמב"ם דסתימה לא מועלת כלל לענין תוך תוכו, א"כ הרי ליכא נפקותא כלל בדין כלי של תוך תוכו, כיון דעל כל האופנים כל שניקב בכדי שיחשב פתח שוב אינו מציל בתוך תוכו אף ע"י סתימה, וא"כ הרי ממילא דכל שיעורא דתוך תוכו הוא כדי שיעור פתחו. אכן לדעת הראב"ד שסובר דלענין תוך תוכו ג"כ מהניא סתימה, א"כ אכתי צ"ע איך הוא שיעור כלי שלו, ועד