חדושי ר' חיים הלוי קעב

במוציא זיתים, ואם הי' בכ"ח העשוי לאוכלין שיעורו כזיתים והעשוי למשקין שיעורו בכונס משקה, והעשוי לכך ולכך מטילין אותו לחומרו עכ"ל, ובהשגות ז"ל אם הי' בכלי שטף וכו' זה ההפרש לא נמצא בשום מקום לענין צמיד פתיל, וההפרש שביניהם לענין קבולי טומאה הוא דבכ"ח אזלינן למה שהוא מיוחד ובכלי עץ במוציא רמון מפני שהוא ראוי לתקנו ואין אדם פורש ממנו עד שינקב במוציא רמון וכו' אבל לענין הצלה מאויר הטומאה כולן שוין כלומר למה שהוא מיוחד אזלינן, ומשנה שלמה היא פ"ח עיין ותמצא עכ"ל. והנה מה שציין שהיא משנה שלמה בפ"ח דכלים, י"ל שהוא מהא דתנן שם היתה שלמה וכן הקופה וכן החמת השרץ בתוכה התנור טהור השרץ בתנור אוכלין שבתוכה טהורין נקבו העשוי לאוכלין שיעורן כזיתים העשוי למשקין שיעורן כמשקין העשוי לכך ולכך מטילין אותו לחומרו בכונס משקה, הרי דתנן סתמא ולא חילקה בין כ"ח לכ"ש, וגם כי סתם קופה וחמת הם של עור, דהויין בכלל כ"ש, וש"מ דלענין הצלה גם בכ"ש אזלינן בתר המיוחד, וכדתנן דהעשוי למשקין שיעורו כמשקין, כן נראה פירוש דברי הראב"ד. ולדעת הרמב"ם צ"ל דס"ל דמיירי בקופה וחמת של חרס, דבכ"ש הא הוי שיעור נקיבתו בזיתים, ובע"כ צ"ל דהמשנה קיימא בשל חרס. ויסוד הדבר מבואר בספרא שמיני פרשה ז' הלכה ח' ט' ת"ל כל אשר בתוכו יטמא ולא מה שבתוך תוכו יכול אעפ"י שניקבה ת"ל כל אשר בתוכו יטמא, וכמה הוא שיעורו של נקב בכ"ח בכונס משקה ובכ"ש במוציא זיתים, הרי להדיא דגם לענין הצלה לא אזלינן בכ"ש בתר המיוחד, ושיעורו בזיתים, ובע"כ דהמשנה מיירי בכ"ח דוקא. ובאמת שצ"ע לדעת הראב"ד דסובר דלענין הצלה גם בכ"ש אזלינן בתר המיוחד, והלא בהספרא שהבאנו הא מבואר להדיא דגם לענין הצלה כ"ש שיעורו בזיתים. ואשר יראה לומר בדעת הראב"ד, דהנה עצם החילוק שמחלק הראב"ד בין קבלת טומאה להצלת צמ"פ, משום דלענין קבלת טומאה אמרינן דכיון דיכול לתקנו אינו פורש ממנו ולא פקע שם כלי מיני', משא"כ לענין דין הצלה דצ"פ אזלינן רק בתר תשמיש המיוחד לו, לכאורה צ"ע, דהרי גם לגבי הצלה הכל תלוי בתר דין כלי, וכדתנן בפ"ה דפרה דאין מצילין בצ"פ אלא כלים ואין מצילין מיד כ"ח אלא כלים, וא"כ הרי צ"פ שוה לקבלת טומאה שדינו תלוי בתורת כלי, ומדוע לא נחלק גם לענין צ"פ בין כ"ש לכ"ח. אכן נראה הטעם בזה, עפי"מ דאיתא בשבת דף צ"ה חמש מדות בכ"ח וכו' ולענין צ"פ עד שיפחת רובו, או כמוציא רמון, וכבר הקשו בתוס' שם מהא דתנן בפ"ט דכלים דמשניקבו בכדי תשמישן שוב אינן מצילין, ותירצו בשם הר"ת דהנך שיעורין דבכדי תשמישן הם לענין זה שצריך מירוח טיט וסתימה כתורת צ"פ, ובפחות מכדי תשמישן א"צ סתימה כלל, משא"כ הסוגיא דשבת מיירי לענין להפקיע מיני' כל תורת הצלה, שלא תהני גם סתימה ומירוח, ובזה הוי שיעורא ברובו או כמוציא רמון. והטעם בזה פשוט, משום דתרי דינים איתנהו בהצלה דצ"פ, חדא דבעינן דוקא שיהא בו תורת כלי, וכדדרשינן בזבחים דף ג' דאוכלין שגבלן בטיט אינן מצילין, ובעינן דוקא כלי, ועוד הלא בעינן שיהא צ"פ על פתחו, להציל מכניסת הטומאה, ולזה הוא שבאו שני השיעורים, דלענין דין כלי של צ"פ שיעורו ברובו או כמוציא רמון, ולענין שיעורא דפתח הכל הולך בתר תשמישו, דבהכי הוא דהוי שיעור כניסת טומאה ולא פחות מזה, כדדרשינן מקרא דפתוח דדרך פתח נכנסת ולא דרך נקב. האומנם דמשנתינו בפ"ח דכלים קיימא לענין תוך תוכו, בדין הצלתה מאויר כ"ח, דשם לא שייך כלל דין הבאת טומאה, ואין טומאת אויר כ"ח יוצאת לכלי השני אף דרך פתח, מ"מ נראה דהכא שאני, דכיון שהוא בתוך כלי החיצון, וניקב בכדי תשמישו שהוא שיעור פתח, דלית בי' דין הצלה, א"כ ממילא דגם תוך כלי הפנימי הוי בכלל תוכו של חיצון דרך אותו פתח ולא הוי תוך תוכו כלל, ושפיר מתישבא שיטת ר"ת כמש"כ. ועיין ברמב"ם בפכ"ב מהל' טו"מ ובראב"ד שם דקיימי ג"כ בשיטת ר"ת. אשר על כן נראה, דזהו טעמא דהראב"ד שסובר דלענין צ"פ גם בכ"ש אזלינן בתר מה שהוא מיוחד לו, משום דס"ל דהא דחלוק כ"ש מכ"ח הוא רק בדין תורת כלי, ובזה הוא' דאמרינן דכ"ש כיון דיכול לתקנו לא פקע עדיין שם כלי מיני', משא"כ הכא לענין צ"פ, דלא איירינן כלל בדין תורת כלי שלו, דהא ע"ז שיעורו ברובו או כמוציא רמון גם בכ"ח, והכא הרי פסק הרמב"ם דבכ"ח שיעורו בכדי תשמישו ובכ"ש כמוציא זיתים, אלא ודאי דאיירינן הכא לענין שיעורא דפתח, וכמו שסיים הרמב"ם דמהניא סתימה, בזה סובר הראב"ד דכ"ש שוה לכ"ח, דבכדי תשמישו המיוחד לו חשוב פתח, ולא שייך ע"ז כלל הא דיכול לתקנו, ואינו מציל אלא א"כ סתמו כדין צ"פ, וזהו שהשיג על הרמב"ם שפסק דגם בלא סתימה בכ"ש מציל עד כמוציא זיתים. והנה שם ברמב"ם סתם נקב כ"ח בזפת אם הי' השרץ בכלי זה ושלשלו לאויר התנור הטהור נטמא שאין הצמיד מציל על הטומאה מלטמא כמו שביארנו, אבל אם הי' בכלי זה אוכלין או משקין ושלשלו לאויר התנור הטמא הרי הן טהורין שהרי הנקב סתום, ושאר כל הכלים שסתמן בזפת וכיוצא בו אינו מציל מיד כ"ח עכ"ל, וצ"ע אם הפירוש בדברי הרמב"ם הוא, דאין סתימת הזפת מועלת כלל לענין דין הצלה דתוך תוכו, אלא דבעינן דוקא שיהא הכלי עצמו שלם, ורק לענין הצלה דצ"פ הוא דמועיל סתימת זפת, והצלתו על הטהרות שבתוכו היא רק מדין הצלת צ"פ ולא בתורת תוך תוכו, וזהו שכתב שאין הצמיד מציל על הטומאה כמו שביארנו, דקאי על מה שפסק בפ"כ מהל' טו"מ דצ"פ אינו מציל רק על הטהרות ולא על הטומאה, וה"נ הכא דהצלתו היא בתורת צ"פ, או דנימא דבדין הצלת תוך תוכו גופי' הדין מתחלק, דצמיד מועיל לתורת תוך תוכו רק על הטהרות ולא על הטומאה, וכדין הצלת צ"פ כן גם דין הצלת תוך תוכו דצמיד מועיל גבה רק על הטהרות ולא על הטומאה, דעל כל הצלת צמיד הוא דנאמר הדין דאינו מועיל רק על הטהרות בלבד, בין על דין תוך תוכו ובין על דין צ"פ. ונראה דזה נלמד מהא דאיתא בתוספתא הסל והקופה והחמת שהיו נתונין בתנור ופיהן למעלה מן התנור השרץ בתוכן התנור טהור, שרץ בתנור אוכלין שבתוכן טהורין, ניקבו ועשאן בטיט שרץ בתוכן תנור טמא שאין צ"פ לטומאה שרץ בתנור אוכלין שבתוכן טהורין, חבית שהיא משוקעת בתנור וכו' ניקבה ועשאה בטיט שרץ בתוכה התנור טמא שאין צ"פ לטומאה שרץ בתנור אוכלין שבתוכה טהורין, ואם עשאה בזפת התנור טהור שהזפת חיבור לה ושאר כל הכלים שעשאן בזפת אין הזפת חיבור להן ע"כ, הרי דהתוספתא נקטה תרי גווני, סל וקופה וחמת, או חבית, והיינו דסל וקופה וחמת הם כ"ש וחבית היא כ"ח, וכסיום התוספתא דרק בחבית הוא שהזפת חיבור ולא בשאר כל הכלים, והיינו משום דקיימא על סל וקופה וחמת שהם כ"ש, ועכ"פ הא תניא בהו דכשניקבו ועשאן בטיט שרץ בתנור אוכלין שבתוכן טהורין, ובע"כ דהצלתן היא מדין תוך תוכו, דהא כ"ש אינן מצילין בצ"פ אף מטומאת אויר כ"ח, כדאיתא בספרא שמיני פ"ט יעו"ש, וא"כ הרי מבואר להדיא דגם בתוך תוכו איתא להך דינא דהצמיד מציל על הטהרות ולא על הטומאה. האומנם די"ל, דהכא שאני דכיון דניקבו א"כ הא נטהרו מקבלת טומאה ובכה"ג גם כ"ש מצילין בצ"פ