חדושי ר' חיים הלוי קעא

בית קיבול חשוב כלי, משום דלא גרע כלי מתכות משאר כלים דכל שיש לו בית קיבול הוי כלי, וכדתנן גבי נזם דהקדירה טמאה משום שיש לה בית קיבול, אלא דפרכת הגמ' הויא נטלו ענבליהן למאי חזו, ר"ל וא"כ אף דהוו כלי אבל אכתי אינן כלי מעשה, כיון דאינן ראויין לתשמישן, וע"ז משני הגמ' הואיל והדיוט יכול להחזירן ע"כ מקבלין טומאה וטמאין, וכש"נ דלענין דין תשמיש וכלי מעשה גם שני כלים נפרדים שראויין לתשמיש ביחד טמאין ומקבלין טומאה, משא"כ בחצוצרת שמפוצלת, דכל אחת בפ"ע אין בה דין כלי כלל, ע"כ כל שהדיוט יכול להחזירה אינן חיבור יחד, וכיון דלענין דין כלי בעינן שיהא בו בפ"ע דין כלי, ע"כ טהורה בהדיוט יכול להחזירה. והרי הך דקרן עגולה תנן לה בהך פרקא דיש לה שם בפ"ע, והיינו משום דזהו דין טהרתה, וכן פסקה הרמב"ם ג"כ בהדי הנך דאין להן שם בפ"ע דטהורין, והיינו כמש"כ. ונראה דגם דעת הראב"ד דלענין דין כלי בעינן שיהא בו בפ"ע דין כלי, ולענין דינא דכלי מעשה מצטרפין שני כלים נפרדים לתשמיש אחד, והא דכתב לעיל אני איני תולה אותו בשם אלא בראויין לתשמיש, היינו משום דס"ל דהדין כלי אינו תלוי כלל בשם, אלא בראוי לתשמיש, וכל שראוי לתשמיש יש בו דין כלי, וכל שאינו ראוי לתשמיש אין בו דין כלי כלל, ולדעת הראב"ד כל הכלים שתשמישן יחדיו כשהם מפורדין, א"כ כל אחת מהן מקרי ראויה לתשמיש כשהיא מפורדת, וע"כ דין כלי עליהן גם בפ"ע, וכל שתשמישן בחיבור דוקא אז כ"א בפ"ע אין בו דין כלי כלל, וע"כ זהו שכתב אני איני תולה אותו בשם אלא בתשמיש, ר"ל דדין כלי שלהן תלוי בתשמישן כמו שהוא. ולפ"ז גם הכא בחצוצרת, לענין דינא דהדיוט יכול להחזירה, אף אם אין בה דין חיבור של כלים להיות כלי אחד, אבל הלא ראוי' היא לתשמיש, וא"כ ממ"נ חשובה כלי, או דכולהו ביחד חד כלי מיקרו, או דגם כל אחד בפני עצמו חשוב כלי, כיון שראוי לתשמישו כמו שהוא בלא דין חיבור, וא"כ הוי כשני כלים נפרדים שראויין לתשמיש ביחד, דחשוב עי"ז כל אחד בפני עצמו כלי שלם, וה"נ דכוותה. וזהו שהביא מסוגיא דשבת גבי זוג וענבל דהיכא דהדיוט יכול להחזירן מקרי גם כשהם בפ"ע ראויין לתשמיש, וממילא דהויין כלי גם בפ"ע, וכשיטת הראב"ד דכל דמקרי ראוי לתשמיש חשוב כלי שלם, ולפ"ז כל דהדיוט יכול להחזירן בודאי דמקבלין טומאה וטמאין ממ"נ, משא"כ לדעת הרמב"ם דדין כליין של כלי מתכות אינו תלוי בתשמיש, אלא בשם בפ"ע, ע"כ מחלק דלענין ראוי לתשמיש לא בעינן דין חיבור, וטמא גם בהדיוט יכול להחזירו, אבל לענין דין כלי דבעינן שיהא בפ"ע חשוב כלי, ע"כ כל שאין לו שם בפ"ע ואינו חיבור ממילא לא הוי כלי ואינו מקבל טומאה וטהור, וכש"נ. והנה בסוגיא דשבת דף נ"ח שם על נטלו ענבליהן למאי חזו, אמר אביי הואיל שההדיוט יכול להחזירו, מתיב רבא הזוג והעינבל חיבור, [עיי"ש בפירש"י דהפרכא היא דמדהוי חיבור ש"מ דכי נתפרדו הוי כלי שניטל מקצתו, ואע"ג דהדיוט יכול להחזירו כל כמה דלא אהדרי' לאו שלם הואן, וכ"ת ה"ק אע"ג דלא מחבר כמחבר דמי, והתניא מספורת של פרקים ואיזמל של רהיטני חיבור לטומאה ואין חיבור להזאה וכו' ואמר רבה ד"ת בשעת מלאכה חיבור בין לטומאה בין להזאה שלא בשעת מלאכה אינו חיבור לא לטומאה ולא להזאה וגזרו וכו' אלא אמר רבא הואיל וראוי להקישו ע"ג חרס, איתמר נמי אמר ריב"ח הואיל וראוי להקישו ע"ג חרס, רי"א הואיל וראוי לגמע בו מים לתינוק, ומסקנא דפליגי אם בעינן מעין מלאכתו הראשונה ואיפוך דריב"ח ור"י, ע"כ הסוגיא שם, הרי להדיא דאע"ג דהדיוט יכול להחזירו מ"מ חשוב זוג וענבל חיבור, דכי נתפרקו כנשבר דמי והן טהורין, אם לא משום דראוי להקישו ע"ג חרס או לגמע בו מים, וכן מועיל החבור לעשותן כלי אחד, מדמייתי הגמ' מהך דזוג וענבל חיבור לענין נשבר, ש"מ דתרווייהו חד דינא להו, דביחד הויין חבור להיות כלי אחד וכשנתפרקו יהיו כנשברין, ומבואר מתוך הסוגיא דאע"ג דההדיוט יכול להחזירו ג"כ הוי חיבור להיות כלי אחד יחדיו, וזהו להדיא דלא כמש"כ בדעת הרמב"ם דכל שהדיוט יכול להחזירו לא הוי חיבור. אם לא שנימא דזהו גופא מייתי הגמ' דמדהוי חבור ש"מ דאין הדיוט יכול להחזירו, אשר זה דוחק. אלא דנראה, דהא דתלי הגמ' דהואיל דהזוג והענבל חיבור ש"מ דכי נתפרקו חשיבי מפורקין וניטל מקצתו, ולא מהניא הא דהדיוט יכול להחזירו, אם נימא דעל כן חשיבי נשברין ואינן עוד כלי, או דנימא דעל כן כ"א בפ"ע חשוב אינו ראוי לתשמיש, במחלוקת שנוי, דלדעת הראב"ד שסובר דכל דין כלי תלוי בתשמיש, א"כ קאי הגמ' גם לענין דין כליין, דהואיל דכי נתפרקו ואינם מחוברין חשיבי אינם ראויין לתשמיש, ממילא שוב לא הוי כלי ג"כ, דכל שאינו ראוי לתשמיש לא הוי גם כלי, משא"כ לדעת הרמב"ם דדין כלי בשל מתכות תלוי בשם, א"כ צריך לפרש דהסוגיא קאי לענין אם חשיבי ראויין לתשמיש, אבל לא לענין דין כלי, דהרי הגמ' משני הואיל וראוי להקישו ע"ג חרס, א"כ הא הויא המסקנא דהכל תלוי בתשמיש, והרי דין כלי להרמב"ם הא תלוי בשם בפ"ע, אלא ודאי דהכא קיימא הסוגיא לענין אם חשובין ראויין לתשמיש כל פרק בפ"ע, וע"ז הוא דקאמרה הגמ' דכיון דחשוב חיבור ש"מ דחשוב ניטל מקצתו כשנתפרק, ולא הויין ראויין לתשמיש אם לא משום דראוי להקישו ע"ג חרס או לגמע בו מים, וכדמשני הגמ'. ולפ"ז הרי לא קשה מה דפסק הרמב"ם דכל דהדיוט יכול להחזירה לא הוי חיבור מהא דהזוג והענבל חבור, ואע"ג דהדיוט יכול להחזירו, דהך דהזוג והענבל דקיימא לענין דין ראוי לתשמיש, ובזה מועיל גם חבור של הדיוט יכול להחזירו, משא"כ לענין לעשותן כלי, וכמו בחצוצרת של פרקים דאיירי לענין לעשותן כלי ביחד, וכמש"נ דהתם אין להן שם בפ"ע וכל פרק בפ"ע לא הוי כלי כלל, בזה להרמב"ם חיבור של הדיוט יכול להחזירו לא חשוב חיבור וטהורין לגמרי. ולדעת הראב"ד דס"ל דהסוגיא קיימא גם לענין דין כלי, א"כ מוכרח מהסוגיא דחיבור של הדיוט יכול להחזירו חשוב חיבור גם לעשותן כלי. והנה סיים הראב"ד ז"ל אלמא כיון שיכול הדיוט להחזירו כ"ש שהוא כמחובר ואפילו נתפרק וכ"ש בשעת חיבורו, וכבר נתבאר דדעת הראב"ד דאפילו אם הן מפורקין ג"כ הויין כלים המקבלין טומאה ומשום דכן הוא תשמישו במפורק, אלא דזהו שהוסיף דגם חיבור שההדיוט יכול להחזירו ג"כ חשוב חבור לאשוויי' כלי, וכש"נ דלדעת הראב"ד מבואר מסוגיא דשבת דגם היכא דהדיוט יכול להחזירו חשוב ג"כ חבור לענין דיני כלים, וכש"נ. פי"ד ה"ח וה"ט כלי שהיתה הטומאה בתוכו והכניס הכלי לאויר כלי חרס ושפת הכלי הטמא חוץ לכלי חרס אע"פ שהטומאה מכוונת בתוך כלי חרס ה"ז טהור שנאמר אל תוכו לא אל תוך תוכו, וכן אם הי' כלי חרס טמא והכניס לאוירו כלי אחר שיש בו אוכלין ומשקין ושפת הכלי האחר חוץ לכלי חרס וכו' הרי אלו טהורין שנאמר כל אשר בתוכו יטמא ולא שבתוך תוכו וכו', היתה הכוורת או הקופה או החמת וכיוצא בהן נקובין אינן מצילין, אלא אם הי' השרץ לתוכן ושלשלן לאויר כלי חרס הטהור נטמא, ואם היו אוכלין או משקין לתוכן ושלשלן לאויר כ"ח הטמא נטמאו, וכמה יהי' בנקב אם הי' בכלי שטף