חדושי ר' חיים הלוי קסו

הלכות טומאת אוכלין פ"ב הל"ד וכן אם יבש האילן ובו פירות הרי הן כתלושין תאנים שיבשו באיביהן מטמאות טומאת אוכלין במקומן עכ"ל, ובהשגות ז"ל אין דבר זה לא במשנה ולא בתוספתא ולא בגמ' דחולין אבל אם יבשו בו פירות במחובר הרי הן כמחוברין עכ"ל, ובכ"מ שם ז"ל דהא בפ' העור והרוטב אמרינן אליבא דשמואל דכי תניא הרי הן כמחוברין לאו לענין טומאה וממילא משמע דלענין טומאה חשיבי תלושין וכו' עכ"ל, וכן מבואר להדיא בחולין דף קכ"ז דתאנים שצמקו באיביהן מקבלין טומאה משום דחשיבי כתלושין, וצ"ע. ונראה דהראב"ד ג"כ לא השיג על תאנים שיבשו ורק על יבש האילן, והיינו משום דהראב"ד סובר לחלק בין יבש האילן ליבשו הפירות, ובמקום אבל אם יבשו בו פירות המוזכר בהראב"ד שלפנינו צ"ל אבל אם יבש ובו פירות אשר לפ"ז הרי מבואר בדברי הראב"ד גופי' הך חילוקא, דכשיבשו הפירות מקבלין טומאה, וכשיבש האילן והפירות לא יבשו הרי הן כמחוברין ואינן מקבלין טומאה, וההשגה היא על מה שכתב הרמב"ם דגם ביבש האילן מקבלין טומאה, וע"ז הוא שכתב דזה לא נזכר בגמ', וכבר הדבר מבואר כן במל"מ שם. והרי הא דכשיבשו הפירות הרי הן כתלושין, הא זה לא שייך רק לגבי פירות וטומאת אוכלין, אבל לענין דין מחובר בכל התורה הלא לא שייך כלל הך דינא דיבשו, אלא דיש לפרש בתרי גווני, או דנימא דפירות שאני משאר דברים, דשאר דברים לא בטל חיבורן, ופירות משיבשו נתבטל חיבורן, או דנימא דגם פירות לאחר שיבשו הרי הן אז כשאר דברים המחוברין, אלא דלענין דין מחובר האמור בטומאת אוכלין לא מועיל דין מחובר שבכל התורה, ורק דין חיבור פירות ודין זרעים בעינן, וכדילפינן לה בספרא שמיני מקרא דזרע זרוע, והוי דין מסויים של חיבור פירות, וע"כ כשיבשו נהי דעדיין הם כמחוברין אבל דין זרעים ודין חיבור פירות דבעינן בטומאת אוכלין שוב לית בהו, וע"כ מקבלין טומאת אוכלין. ונראה דהראב"ד ס"ל דכל זמן שיש להן דין חיבור של כה"ת עדיין אינן מקבלין טומאה, ובע"כ דצ"ל דפירות שאני, דכשיבשו בטל מהן דין מחובר לגמרי, וע"כ מחלק דכל זה לא שייך אלא היכא שהפירות עצמן יבשו ואז בטל מהן חבורן, משא"כ היכא שהפירות עצמן לא יבשו, והן מחוברין באילן, ורק שהאילן יבש, א"כ הרי הן עדיין מחובר לכה"ת כולה, וע"כ אין מטמאין טומאת אוכלין ג"כ, דבעצם הדין דין מחובר של טומאת אוכלין שוה לדין מחובר של כה"ת, וכן מבואר להדיא בלשונו שכתב אבל אם יבש ובו פירות במחובר, ר"ל דכיון שהפירות להאילן עדיין מחוברין הן, א"כ הא נשארו בדין מחובר של כה"ת ואינן מקבלין טומאת אוכלין ג"כ. ולדעת הרמב"ם צ"ל, או דס"ל דגם פירות שיבשו עדיין הן נשארין בדין מחובר של כה"ת כולה, אלא דשאני דין מחובר האמור בטומאת אוכלין, דבעינן שיהא בו דין זרע, וכשיבשו בטל מהן דין זרע, וע"כ ליכא חילוקא בין יבשו הפירות או שיבש האילן, ובשניהם ליכא בהו דין מחובר של זרע, וע"כ מקבלין טומאה, או דנימא דס"ל דגם ביבש האילן בטל מהן דין מחובר לכה"ת כולה, ומשום דפירות שאני משאר דברים, ולא ס"ל לחלק בין יבש האילן ליבשו הפירות, אלא דבכל גוונא לית בהו דין מחובר, וע"כ מקבלין טומאה. והנה תנן בפ"א דמכשירין כל משקה שתחלתו לרצון אע"פ שאין סופו לרצון או שסופו לרצון אע"פ שאין תחלתו לרצון ה"ז בכי יותן, וברמב"ם בפי"ב מהל' טומאת אוכלין ז"ל כל משקה שנפל על האוכל בתחלה ברצון בעלים אע"פ שאין סופו ברצון או שהיה סופו ברצון ואין תחלתו ברצון הכשיר, נפל שלא ברצונו אינו מכשיר, ובהשגות שם ז"ל לא תימא שנפל על האוכל בתחלה ברצון אלא שאם רצה בו תחלה לשום דבר תלוש אע"פ שנפל על האוכל שלא לרצון ואין בו רצון לא בתחלה ולא בסוף הרי הוא מכשיר עכ"ל, וטעם מחלקותן מבואר, דדעת הרמב"ם היא דהויין שני דינים, חדא תלישת המשקין, דבעינן שיתלשו לרצון, וכדדרשינן בספרא שמיני מקרא דוכל משקה אשר ישתה בכל כלי, דבעינן דוקא שיתלשו לצורך תלוש, דהיינו לרצון של צורך תלוש, וילפינן מיני' דכל מים שנתלשו שלא לרצון אינם בכלל משקה המכשיר כלל, ועוד בעיקר ההכשר בעינן שיהיו המים על הפירות ג"כ דוקא לרצון, וכדדרשינן וכי יותן דומיא דכי יתן דילפינן מיני' שיהא עיקר הכשר הפירות דוקא לרצון, וע"כ ס"ל להרמב"ם דתרתי בעינן, תלישת המים לרצון, ונתינתן על הפירות לרצון, והמשנה דתחלתו אע"פ שאין סופו וסופו אע"פ שאין תחלתו מפרש הרמב"ם דקאי על נתינת המים על הפירות, דסגי או שהיה לרצון בשעת נתינה או אח"כ בשעה שהיה משקה טופח עליהן, והראב"ד מפרש דתחלתו האמור במשנה היא תלישת המים, וסופו הוא נתינתן על הפירות, דבחדא מינייהו סגי, ואע"ג דילפינן להו מתרי קראי, מ"מ מהניא חדא מינייהו, משום דדעת הראב"ד היא דהא דדרשינן וכי יותן דומיא דכי יתן הוא ג"כ בתלישת המים, אלא דתרי גווני תלישה הן, או תלישתן מקרקע דילפינן מקרא דוכל משקה אשר ישתה בכל כלי, או תלישתן אח"כ בנתינתן על האוכלין, וזהו דילפינן מקרא דוכי יותן דומיא דכי יתן דבעינן שתהא תלישה זו לרצון, וכיון דתרי גווני תלישה הן ע"כ סגי בחדא מינייהו. והכי מבואר לקמן בהל"ג שכתב הרמב"ם ז"ל משקין שנתלשו מן הקרקע שלא ברצון אינן מכשירין לפיכך אדם או כלים או פירות שנבללו במשקין ונתלשו שלא ברצון אע"פ שנגעו אוכלין באותן משקין ברצון לא הוכשרו שהרי אותן המים שלא לרצון נתלשו וכאילו הן עדיין בקרקע שאינן מכשירין עכ"ל, ובהשגות שם ז"ל ואילו היו בקרקע ונתלשו משם לרצון וניתזו על האוכלין הלא הן מוכשרין וגם אלו כמו כן מוכשרין עכ"ל, ור"ל דגם אלו הרי בשעה שנגעו בהן האוכלין הותלשו ממקומן על האוכלין, וממילא דהוו תלושין לרצון דמכשירין. ולדעת הרמב"ם נ"ל, דנ"מ להיכא שנגעו בהן אוכלין כשהן במחובר והיתה אז מחשבה לרצון ואח"כ כשנתלשו לא היתה בהן מחשבת רצון, דלענין דין נתינתם על האוכלים דילפינן מכי יתן נראה דמהניא מחשבתו שמקודם שהיתה בשעת חיבורם, לענין זה דכשנתלשו והיה משקה טופח עליהן הוכשרו, דהמחשבה הראשונה הועילה שהמשקים הם לעולם על הפירות ברצון, משא"כ לענין דין תלישת המים דילפינן מקרא דוכל משקה, הרי בעינן שיהא לרצון בשעת תלישה, ולא מהניא מחשבתו הראשונה, וגם דבמחשבתו הראשונה לא היתה כוונת תלישה כלל, וא"כ הרי שפיר יכול להיות שנתינת המים על האוכלין יהיה לרצון ודין תלישתן יחשב שלא לרצון. וגם דיוכל להיות באופן שנתינת המים היתה רק סופה לרצון, דחשיבא נתינה לרצון, ותלישה אין בהם לרצון, כיון דכבר הם על האוכלים מתחלה עוד קודם מחשבתו. וגם דהרי י"ל דבנגיעת האוכלין להמים כ"ז שהמים במקומן לא מיחשבא תלישה כלל, וא"כ אם אח"כ היתה תלישתן שלא לרצון אינן מכשירין משום דהויין תלושין שלא לרצון. אשר ע"כ שפיר פסק הרמב"ם דאע"פ שניתנו המים על האוכלין לרצון אם אך נתלשו שלא לרצון אינם מכשירין, כיון דמצינו הרבה גווני דיוכל להיות שאע"פ שניתנו על הפירות לרצון מ"מ לא נתלשו לרצון. והראב"ד חולק וס"ל דלא מצינו גוונא שתהא נתינה לרצון בלא תלישה לרצון, וכל מחשבת נתינה הויא גם מחשבת תלישה, וזהו שהשיג דכיון שניתנו על האוכלין לרצון, ממילא הויא גם