חדושי ר' חיים הלוי קסה

רובו של הזב, דאלא"ה הרי בעינן דוקא כולו משום דינא דנדה אינה לאברים. אלא דצ"ע מה מועיל הדין דאבן מסמא לענין הדין דנדה אינה מטמאה לאברים, בשלמא בטומאת משא מועיל הדין דאבן מסמא דא"צ עצם נשיאת החפץ רק שיהא ע"ג, וממילא דכשהוא תחת מקצתו ה"ה תחת כולו, ויש כאן דין משא על הזב כולו, אבל במו"מ, דאף דמרבינן לדין אבן מסמא, אבל הרי עכ"פ בעינן דוקא לעצם מעשה המשא, וא"כ המקצת שאין בו מעשה המשא לית בי' תורת מו"מ, דוגמת משא של כה"ת דנישא מקצתו לא נישא כולו, א"כ סוף סוף דין אברים בי', ומאי מהני דין אבן מסמא להדין דנדה אינה מטמאה לאברים, וצ"ע. אכן נראה, דמלבד הסברא דכשהוא תחת מקצתו הרי הוא ממילא תחת כולו עי"ז המקצת, אלא דגם בעצם הדין של אבן מסמא נאמר דמקצת הזב מועיל ככולו, ויסודו הוא על דינא דנדה אינה מטמאה לאברים, וע"ז אמרינן דכ"מ דאיתרבי טומאת אבן מסמא ישנה לאברים, וגם מקצתה מטמאה. אשר ע"כ מו"מ ומשא והיסט דאיתרבו בהו אבן מסמא בבנין אב לכל הנישאין איתנהו לאברים, משא"כ מגע ותוך כ"ח דלא אתרבו לאבן מסמא אית בהו הך דינא דאינה לאברים, וכיון דבמגע הרי מגע מקצתו הוי מגע כולו, א"כ ממילא דהך דינא דאינה מטמאה לאברים ליתי' רק בטומאת תוך של כ"ח, והן הן דברי הרמב"ם דנקט להך דינא דנדה אינה מטמאה לאברים רק בטומאת תוך של כ"ח ולא זולת, וכש"נ. ונראה דהכי מתבאר גם מהא דתנן בזבים פ"ד מ"ז הי' יושב ע"ג המטה וד' טליות תחת ארבע רגלי המטה טמאות מפני שאינה יכולה לעמוד על שלש ר"ש מטהר, וטעמא דת"ק מבואר בשבת דף צ"ב משום דזהו דין דין בכה"ת דכל שזה אינו יכול וזה אינו יכול כולי מעשה קעביד, וע"כ גם הכא נחשב שהזב נישא על כולם, ור"ש לטעמי' דס"ל גבי שבת דבזה אינו יכול וזה אינו יכול כולם פטורים, וע"כ גם הכא אין הזב נישא על כל אחד בפ"ע. ולכאורה צ"ע, נהי דמועיל הא דזה אינו יכול וזה אינו יכול להחשב נישא על כאו"א, אבל לענין הדין דנדה אינה מטמאה לאברים הרי קשה מה מועיל הא דזה אינו יכול וזה אינו יכול, הלא זהו דין בפ"ע בהזב גופי' דבעינן לכולי' זב לענין הטומאה, ולזה לא שייך כלל צירופא דזה אינו יכול וזה אינו יכול, וא"כ אכתי איך מתטמאין הלא אין הזב מטמא לאברים, וצ"ע. אלא ודאי מוכרח הדבר כמש"כ, דלענין הדין דנדה אינה מטמאה לאברים מועיל דין אבן מסמא דאתרבו במו"מ דבמקצת הזב סגי, וכל הדין דבעינן רובו הוא רק משום עצם שם משכב דבעינן שינשא רובו עליו, ונמצא דאנו דנין הכא רק לענין שם משכב ולא לענין הטומאה, ושפיר תנן דכל שזה אינו יכול וזה אינו יכול מצטרפי שיחול על כולהו דין משכבות, וממילא דכולן טמאין, ומיושב היטב דעת הרמב"ם דהדין דנדה אינה מטמא לאברים הוא רק באויר כלי חרס, וכש"נ. הלכות אבות הטומאות פ"ג הל"א נבלת העוף הטהור מטמא מן התורה, מפי השמועה למדו שזה שנאמר וכל נפש אשר תאכל נבלה וכו' אינו מדבר אלא באוכל נבילת העוף הטהור בלבד וכו' וכיצד היא טומאתה אינה מטמאה לא במגע ולא במשא ולא כשהיא בתוך הפה אלא בתוך בית הבליעה שנאמר וכל נפש אשר תאכל אינה מטמאה אלא כשהיא בבית הנפש וזה שנאמר תאכל לתת שיעור לטומאתה כשיעור אכילה שהוא כזית עכ"ל, דין זה דבעינן כזית מבואר בזבחים דף ע' דאיתא שם ור"מ האי נבילה מאי עביד לי' לשיעור אכילה בכזית ותיפוק לי מקרא קמא מדאפקי' רחמנא בלשון אכילה חד לשיעור אכילה בכזית וחד לשיעור אכילה בכדי אכילת פרס, ולפי"ז הרי קשה על הרמב"ם שהשמיט להך דינא דמצטרף בכדי אכילת פרס וכמבואר בגמ', וצ"ע. ונראה לומר בזה, דהנה מבואר הכא בדברי הרמב"ם דטומאת נבילת עוף טהור היא במקום בית הבליעה, והרי בכל אכילות דעלמא בכה"ת הרי ליכא כלל מקום מסויים היכן שנעשית האכילה, כי אם דעיקר דינו הוי רק דין מעשה אכילה, במה שעושה את הדבר שיהא בלוע ונאכל, והכא הרי תלי לה הרמב"ם בדין מקום בית הבליעה, וגם דהרי בכל אכילות דעלמא הרי לאחר הבליעה היא שנעשית האכילה, וכל זמן שהוא בבית הבליעה אין עליו עוד שום דין אכילה, וכמבואר בכתובות דף ל' ע"ב גבי תרומה דכשהיא בבית הבליעה עוד אינו חייב עלי' משום אכילה דזרות, ולאחר מקום בית הבליעה הלא כבר נחשב לאחר האכילה, וא"כ הא ממילא נמצא דבאמת אין כאן כלל מקום שנעשה בו האכילה, כי אם דיש רק מעשה אכילה במה שעושה את הדבר בלוע ונאכל, וא"כ ה"ה בנבלת עוף טהור אם אך היתה טומאתה טומאת אכילה א"כ הרי לא הי' בזה ג"כ מקום מסויים בטומאתה, כי אם דהוה חשיבא טומאת מעשה, ומדפסק הרמב"ם דטומאת נבלת עוף טהור היא במקום בית הבליעה, בע"כ ש"מ דדעת הרמב"ם דטומאתה אינה טומאת אכילה, ורק טומאת מקום, דכן הוא הגזה"כ בנבילת עוף טהור, שאם היתה במקום בית הבליעה שהוא מקום מעשה האכילה מטמאה, אבל לא דעצם מעשה האכילה הוא המטמאו. ובהכי מתבאר היטב לשון הרמב"ם שכתב ז"ל וזה שנאמר תאכל, ר"ל דהויא פרכא על מה שפסק מתחלה דטומאתה אין בה דין טומאת אכילה, רק במקום אכילה, ע"ז הוא דפריך דהלא נאמר תאכל, ומתרץ זאת בדרשת הגמ' דהקרא דתאכל בא להורות דשיעורה בכזית. ולפי"ז הא ניחא מה שהשמיט הרמב"ם להך דינא דמטמאה בכדי אכילת פרס, משום דההילכתא דבכא"פ לא נאמרה רק על עצם דין אכילה, משא"כ הכא דטומאתה אינו תלוי' בדין אכילה עצמה, כי אם במקום אכילה, דבזה שהיא במקום אכילה היא מטמאה, ע"כ לית בה הך דינא דבכא"פ, ודינה ככל טומאות דעלמא דבעינן שיעורא בב"א. אלא דהא גופא קשיא, דמאחר דבסוגיא דזבחים הרי מבואר דמצטרף בכדי אכילת פרס, ש"מ דטומאה זו הויא טומאת אכילה, ולמה פסק הרמב"ם דאינה רק טומאת מקום בית הבליעה ולא טומאת אכילה. אכן בזה י"ל, דסמך על הא דדרשינן בספרא מקרא דנפש דאינה מטמאה אלא כשהיא בבית הנפש, הרי דסיום מקומה ועיקר דין בית הבליעה לא ילפינן כלל מקרא דתאכל ורק מקרא דנפש, וש"מ דאינה טומאת אכילה. וכן מהא דצריך קרא בספרא שם דאינה מטמאה דרך יציאתה, ג"כ ש"מ דטומאתה אינה טומאת אכילה, דעל דין אכילה פשיטא דיציאה אינה בכלל אכילה. אלא ודאי דהויא רק טומאת מקום של בית הבליעה ולא טומאת אכילה, וע"כ שפיר צריך קרא דנפש לסיים מקומה זה, וכן שפיר צריך קרא על זה שהיא במקום בית הבליעה דרך יציאתה דאינה מטמאה. והרי בסוגיא דזבחים איתא להך דרשא דבכא"פ לר"מ, ומפרש הרמב"ם דאידך תנאי פליגי וס"ל דאינה טומאת אכילה, וכדמוכח כן מהספרא שהבאנו. ויסוד לזה מהא דאיתא בנדה דף מ"ב אותו מקום של נבלת עוף טהור אביי אמר בלוע הוי ורבא אמר בית הסתרים הוי, הרי להדיא דמקום בית הבליעה עצמו דהוי מקום בית הסתרים לרבא זהו מקום טומאתה של נבלת עוף טהור, וש"מ דלא הויא טומאת אכילה, דבמקום בית הסתרים הרי ודאי דאכתי לא נעשית האכילה, ומדמטמאה מוכח כמו שכתבנו דאידך תנאי פליגי ארבי מאיר, ופסק הרמב"ם כוותייהו וכהך סוגיא, וכמו שנתבאר.