חדושי ר' חיים הלוי קסד

ג"כ מוכרח הדבר כמש"כ, מסיפא דמתניתין דמקצת טהור על הטמא טמא, דהוא זה מטעם היסט, והרי בדין היסט פשיטא דבעינן שיחול ההיסט על כל החפץ, וכדאמרינן מגע שהוא ככולו זה היסט, ואיך תנן דמקצת טהור על הטמא טמא, אלא ודאי כמש"כ, דכיון דנתרבה אבן מסמא לטמא, ע"כ כל שנישא מקצתו ע"ג הזב מקרי היסט כולו. והנה במתני' שם ר"ש אומר מקצת טמא על הטהור טמא ומקצת טהור על הטמא טהור, ונראה דר"ש סובר דבהיסט ליתא לדין אבן מסמא כ"א דבעינן היסטו ממש, וע"כ ממילא דבהיסט מקצתו חשיב זה היסט רק על זה המקצת שהוסט ולא על כולו וע"כ טהור, וכמש"כ דליתא לדין היסט רק בכולו, ות"ק דפליג ומטמא הוא משום דסובר דגם על היסט נאמר דין אבן מסמא, והוי בכלל היסט כולו. ועכ"פ הא מיהא לכו"ע, דבמשא דנאמר דין אבן מסמא הוי זה משא כולו ולא משא מקצתו, ועל כן שפיר טמא אף דנדה אינה לאברים. ובדברינו אלה יבוארו דברי הרמב"ם בפה"מ בפ"א דכלים מ"ג על הא דתנן שם למעלה מהן בועל נדה שהוא מטמא משכב תחתון כעליון למעלה מהן זובו של זב וכו' שהן מטמאין במגע ובמשא, ועיי"ש בר"ש שפי' דהחומרא דזובו של זב מבועל נדה היא דגם במגע מטמא אדם לטמא בגדים, משא"כ בועל נדה דאינו מטמא אדם לטמא בגדים רק במשא, אכן בפי' הרמב"ם שם מבואר דהחומרא דזובו של זב היא שמטמא במשא בכל שהוא, משא"כ בועל נדה דבעינן שישאנו כולו, והיינו משום דדעת הרמב"ם דגם בועל נדה מטמא אדם לטמא בגדים אף בטומאת מגע, וכמבואר בדבריו בפ"ו מאה"ט הי"ב ז"ל וכל אב טומאה שמטמא במגע ובמשא וכו' אדם הנוגע בו או הנושאו מטמא בגדים בשעת מגעו ובשעת נשיאתו וכו' בד"א בשאר כל האבות חוץ מן הנבילות והמרכב אבל הנבילה והמרכב אעפ"י שמטמאין במגע ובמשא הנוגע בהן אינו מטמא בגדים בשעת מגעו וכו' והנושא מטמא בגדים וכו' עכ"ל, הרי להדיא דלא הוציא מן הכלל רק נבילה ומרכב, אבל בועל נדה דינו שוה לאידך שגם בשעת מגעו מטמא בגדים, ומשום דבועל נדה דינו כנדה לענין זה, ומשו"ה הוכרח לפרש דהחומרא שיש בזובו של זב היא לענין טומאת משא, דבבועל נדה בעינן כולו, וזובו של זב מטמא בכ"ש. אבל צ"ע עיקר יסוד דין זה, מה"ת שהבועל נדה דינו משונה מכל הטמאים שבתורה, דצריך משא כולו, מה שאין הדין כן לא בזב וחביריו ולא בשאר טמאים, ואיזה חידוש הלכה מסויימת יש בזה בבועל נדה, ולכאורה הוא תמוה. ולפי דברינו הדבר מבואר היטב, דהנה ז"ל הרמב"ם בפ"ג ממטמאי מו"מ הל"א בועל נדה כנדה שהוא אב מאבות הטומאה של תורה מטמא כלים במגע ומטמא אדם במשא ובמגע ומטמא בהיסט ומטמא משכב ומרכב כנדה עכ"ל, הרי דבועל נדה לכל טומאותיו יליף מנדה ושוה אלי', דכל שהנדה מטמאה הוא מטמא, ומשום דבקרא כתיב ותהי נדתה עליו ויליף מנדה לכל דבר, אשר ע"כ ס"ל להרמב"ם, דה"ה בהך דינא דנדה אינה מטמאה לאברים, אע"ג דהוא חידוש דין מסויים בגוף המטמא של הנדה וכיוצא בה, מ"מ ס"ל להרמב"ם דלא חמיר בועל נדה מנדה עצמה, וכיון דנדה אינה מטמאה לאברים ממילא גם בועל נדה אינו מטמא רק כולו ולא מקצתו. אכן לענין הדין של אבן מסמא, ס"ל להרמב"ם, דכיון דהוא זה טומאה מחודשת מהלכה למ"מ בזב וחביריו, ואינו בכלל דין משא שנאמר בקרא ובכה"ת כולה, דהוא רק במשא ממש, ע"כ לענין זה לא יליף בועל נדה מנדה, דהקרא דותהי נדתה עליו קאי רק על הטומאות שנאמרו בפרשה, ולא על טומאה ודין מסויים שנאמר מהלכה, ואין דין אבן מסמא נוהג רק בזב וחביריו, שנאמרה בהן ההלכה, אבל בועל נדה טומאת משאו היא דוקא במשא ממש שנישא מחמתו ומכחו, כמו כל טומאת משא של כה"ת כולה. ולפ"ז הדר דינא בבועל נדה, דבנישא מקצתו חשוב באמת רק משא מקצתו, ולא משא כולו, דהשאר שלא נישא לית בי' תורת משא, וכמו בכה"ת כולה דבנישא מקצתו לא נישא כולו, אשר ע"כ ממילא דבבועל נדה מיחשבא משא מקצתו באמת טומאת אברים ולא טומאת כולו, והרמב"ם לטעמי' דס"ל דנדה אינה מטמאה לאברים, ע"כ זהו שכתב דבועל נדה צריך דוקא שישאנו כולו, ומשום דגם בועל נדה כנדה דאינו מטמא רק כולו ולא מקצתו כנדה. ועיין ברמב"ם פ"ג מביאת מקדש הל"ב שכתב וז"ל שומע אני שהמצורע והזב וטמא מת שלשתן במקום אחד ת"ל במצורע בדד ישב מחוץ למחנה מושבו וכו' מה מצורע שטומאתו חמורה חמור שילוחו משילוח חבירו אף כל שטומאתו חמורה חמור שילוחו משילוח חבירו לפיכך משלחין את המצורע חוץ לשלש מחנות וכו' מפני שהוא מטמא בביאה מה שאין הזב מטמא, ומשלחין זבין וזבות נדות ויולדות חוץ לשתי מחנות וכו' מפני שהן מטמאין המשכב והמושב אפילו מתחת האבן מה שאין המת מטמא עכ"ל, וקשה דהרי במת ליכא שום טומאת משכבות ולמה נקט הרמב"ם דוקא משכב ומושב שתחת האבן דהוא זה דין אבן מסמא. והנה דברי הרמב"ם הם מהספרי נשא דאיתא שם חמור הזב שהוא מטמא תחת אבן מסמא מה שאין כן במת, אכן הספרי הי' אפשר לפרש על טומאת אבן מסמא של טומאת משא, דעצם טומאת משא איתא גם במת, וכל חומרתו של זב בזה:

היא מה שמטמא באבן מסמא, אבל הרמב"ם דמפרש לה על טומאת אבן מסמא של מו"מ צ"ע כנ"ל. ובלא"ה צ"ע דברי' הספרי, דהרי בזב איכא כמה חומרות ממת, שמטמא בהיסט ומטמא מו"מ, ולמה נקט הספרי דוקא לחומרא דאבן מסמא. אכן לפמש"כ דברי הספרי והרמב"ם מיושבים היטב, דהנה הרי גם בועל נדה שוה בשילוחו לט"מ, וכדתנן בזבים פ"ה מי"א דבועל נדה כטמא מת, ומפרש לה בפסחים דף ס"ח:

דלמחנותם קאמר יעו"ש, והרי בועל נדה כזב לטמא מו"מ ולטמא בהיסט, אכן טומאת אבן מסמא לפמש"כ ליתא בבועל נדה, וזהו דנקט הספרי לחומרא זו של אבן מסמא שהיא שישנה בזב גם לגבי בועל נדה ששוה בשילוחו לט"מ. ומזה סייג לדברינו, דלענין טומאת אבן מסמא שהיא מהלכה למשה מסיני, בועל נדה שוה לכל הטמאים, ואין דינו כנדה בזה, וכמש"כ. והנה בתו"כ פ' מצורע מרבינן לטמא אבן מסמא במשכבות ומושבות, וצ"ע הך אבן מסמא במאי קאי, אם כשאין הזב נישא כלל על המו"מ, רק שהוא ע"ג אבל אינו נישא עליו, א"כ הרי טהור, וכדקי"ל דבעינן שינשא רובו על המשכב, ואם בנישא רובו עליו, א"כ הרי הוי משכב ומושב ממש, ובמאי נתחלק משאר משכבות ומושבות דצריך ריבויא, הלא זהו עצם משכב ומושב, מה שהזב נישא עליהם, ואיזה תוספת דין יש באבן מסמא, וצ"ע. והנה תרי דיני יש במשכבות, חדא דאינו נעשה מו"מ אלא בנשיאת רובו, והוא זה מעצם שם משכב דאינו נחשב משכב אלא כשנישא רובו, ועוד דאפילו אם הוה משכחינן שיחול בי' שם משכב, אבל הרי קי"ל דנדה אינה לאברים, וא"כ אין בו טומאת משכב כי אם כשכל הזב נישא עליו, דיש כאן טומאת משכב מהזב כולו, אבל כל שנישא רק מקצתו א"כ הרי אין כאן מטמא שלם לענין המשכב, וטהור משום הדין דנדה אינה מטמאה לאברים. ונ"מ בין הנך תרי דיני, דאי משום דין שם משכב שאינו אלא בנשיאת רובו, א"כ ברובו סגי, דכל שנישא רובו שם משכב בי', משא"כ משום הדין דאינה מטמאה לאברים, א"כ בעינן לטומאת המשכב דוקא לכולי' זב, דכל שאינו כולו הרי הוי בכלל אברים דאינם מטמאין. ולפ"ז הרי ניחא הא דמרבינן אבן מסמא במו"מ, דנ"מ לענין דנטמא בנשיאת