חדושי ר' חיים הלוי קסג

כולו, א"כ שפיר אמרינן לגבי הכלים, כיון דלא צריכינן רק שתהא ביאתן ע"י האדם ולא טומאתן, א"כ שפיר יש בהן דין ביאה ע"י ביאת מקצת האדם, וממילא נטמאו מחמת עצמן. ומעתה הרי מיושב היטב מה שהקשינו בראשית דברינו, דכמו דמהניא ביאת רובו של אדם לטמאות הכלים כמו כן תהני מה שרובו בחוץ לטהרן דלפמש"נ הרי המקצת של האדם גופי' ג"כ דינו כבא, וא"כ שפיר מהני הך מקצת לענין הכלים דלהוו חשובין כבאין לתוך הבית ע"י אותו מקצת אדם. ועוד יותר נראה, דהרי תנן שם דטלית טהורה שהכניס ממנה ג' על ג' לבית המנוגע נטמאת, ובשאר כלים תניא בתוספתא פ"ז שם דעד שיכניס רובן, והיינו משום דנטמאו באחת משתי אלה, או שיכניס רוב, או שיכניס שיעור הראוי לקבל טומאה וע"כ בטלית דאית בה ג' על ג' דהיינו שיעור הראוי לקבל טומאה נטמאת, משא"כ בשאר כלים דבמקצת כלי ליכא שיעור הראוי לקבל טומאה, ע"כ בעינן שיכניס רובן, ולפ"ז הא נמצא דבעומד רובו בפנים צריך להיות טמא משום דינא דרובו ככולו, ובהכניס ידו עם הכלים לפנים ג"כ צריך להיות טמא משום הך דינא דהכניס שיעור טומאה, דהרי הכלים יש בהן שיעור טומאה, ושפיר תנן במתניתין דתרווייהו טמאין, וכש"נ. הלכות מטמאי משכב ומושב פ"ח הל"ד זב שהכניס ידו או רגלו לאויר כלי חרס הואיל ולא נגע בו מתוכו ולא הנידו הרי זה טהור שאין הנדה וכיוצא בה מטמאין לאברים עכ"ל, ובהשגות ז"ל זה אינו מחוור אצלי כי מאחר שאויר מטמא במגע למה אין התנור טמא ומה שאמר שאין הנדה מטמאה לאברים לא על זו הדרך נאמר אלא שהמשכב והמושב שפשטה הנדה ידה או רגלה עלי' אינו טמא וכו' עכ"ל. וביאור הדברים, דהנה בשבת דף פ"ג איתא ורבנן למאי הלכתא איתקש לשרץ דלא מטמא במשא לנדה דאינה לאברים למת דלא מטמא בכעדשה וכו', הרי דנתחלקה נדה משאר טמאים בזה דאינה מטמאה לאברים, ומפרש לה הראב"ד דקיימא לענין דין טומאת משכב ומושב, שהיא טומאה מסויימת בנדה ושאר מטמאי מו"מ, וקי"ל בזה דאינו נעשה משכב ומושב רק בכולו או רובו, אבל בלא"ה נדה ושאר טמאין שוין, אכן הרמב"ם מפרש דהוא זה דין מסויים בגופן ויסוד טומאתן של הנדה וכיוצא בה שאינן מטמאין לאברים, וכל הטומאות שלהן הם דוקא בכולן או רובן, מה שאין הדין כן בשאר טמאין דכה"ת כולה, זהו יסוד המחלוקת של הרמב"ם והראב"ד, אלא דלשיטת הרמב"ם הרי צריך ביאור באיזה אופן שייך דין זה דאינה מטמאה לאברים, דבכל מגע הרי מגע מקצתה הוא מגע כולה, וע"כ זהו דנקט הרמב"ם דהך דינא ליכא אלא באויר כ"ח, דעיקר טומאתו אינה טומאת מגע רק דהוא דין תוך, ובזה הוא דשייך הך דינא דאינה לאברים, דבכניסת אברים הרי ליכא דין תוך רק על האברים שנכנסו ולא על יתר גופן, וע"כ שייך שפיר הך דינא דאינה לאברים לטהר הכ"ח שהכניס בו ידו, משום דאין באברים דין טומאה לטמאות והנה הראב"ד הרי השיג מ"ש אויר משאר מגעות, ולפי דברינו הרי דעת הרמב"ם מתבארת היטב, דשאר מגעות הויין בכל גופן, וטמאין דאין כאן מגע אברים רק מגע כולו, משא"כ באויר כ"ח, דדין תוך ליכא רק על האברים הנכנסין, וכיון דאינה לאברים ממילא הכ"ח טהור, דאין כאן מטמא, דכולה הרי היא חוץ לתוכה ונראה דהרמב"ם והראב"ד פליגי ביסוד הדין של טומאת תוך האמור בכ"ח, דהראב"ד ס"ל דהא דבעינן תוך בכ"ח הוא דין בקבלת טומאתו, דהתוך הוא המקבל טומאה, וכל צד קבלת טומאה שיש בהכלי צריך להיות ע"י תוכו, אבל דנימא חלות דין תוך לענין המטמא, שצריך שיהא המטמא בתוך הכ"ח זה ליתא כלל, ואשר ע"כ ס"ל להראב"ד דבאמת לא משכחת לה כלל הך דינא דאינה מטמאה לאברים גם באויר כ"ח, דכיון דבדין קבלת טומאה הרי יש ממקצת הנדה קבלת טומאה מכולה, א"כ גם במקצת נדה בתוך כ"ח, מיחשב בהתוך קבלת טומאה מהנדה כולה, וטמא משום דיש כאן מטמא שלם על התוך, ולא איכפת לן מה דאין המטמא כולו בתוך הכ"ח, כיון דבאמת לא נאמר כלל חלות דין תוך בהמטמא, רק בקבלת טומאת הכלי שהיא מתוכו, ע"כ כל שיש צד קבלת טומאה מהמטמא ע"י מקצתו שבפנים מצטרף גם השאר שחוץ לכ"ח לטמא את הכ"ח והרי יש כאן בהתוך קבלת טומאה מהנדה כולה ע"י מקצתה שבפנים וטמא, וזהו שכתב דמאחר דאויר מטמא במגע ע"כ הכ"ח טמא, ומשו"ה הוכיח מזה דליכא כלל דינא דאינה לאברים בעצם הטומאה, כיון דלא מצינו אופן שיתקיים דין זה והרמב"ם ס"ל דהגזה"כ של טומאת תוך בכ"ח נאמר לענין המטמא, שהמטמא יחול עליו דין תוך של כ"ח, ורק עי"ז שהמטמא בתוך הכ"ח נטמא הכ"ח, וע"כ שפיר ס"ל דהמקצת שחוץ לכ"ח אין בו דין מטמא על הכ"ח, ושפיר משכחת לה הך דינא דאינה מטמאה לאברים בטומאת אויר כ"ח, דהשאר שחוץ לכ"ח אינו מצטרף לטמא את הכ"ח, והרי היא רק טומאת אברים וטהור. והנה בב"ק דף כ"ה מפץ במת מנין ודין הוא ומה פכין קטנים שטהורים בזב מטמא במת מפץ שמטמא בזב אינו דין שיטמא במת, ויעו"ש בתוס' שהקשו דאמאי פכין קטנים טהורים בזב והא יכולין להטמא ע"י שערו, ולפי דברי הרמב'"ם הרי ניחא, כיון דגם מקצת גופו אינו מטמא, משום טעמא דאינה לאברים, א"כ כ"ש שערו דאינו גופו, ובע"כ דהתוס' ס"ל כדעת הראב""ד. והנה יעו'"ש בפירש"י ותוס' שהקשו עוד דהא פכין קטנים טמאין בזב ע"י היסט, והוכיחו מזה דפכין קטנים אינם מתטמאין גם בהיסט משום דאינן באין לכלל מגע, יעו"ש בדבריהם, ונראה דלא ניחא להו לפרש דהילפותא היא מטומאת מגע של אויר, משום דטהרתן אינה מדינא רק משום שאי אפשר ליגע בתוכן, וזהו שתירצו דגם בהיסט אינן מטמאין, וא"כ טהרתן היא מדינא. והנה ברמב"ם לא הוזכר בשום מקום שפכין קטנים אינם מיטמאין בהיסט, וכפה"נ דעתו דבהיסט גם פכין קטנים מיטמאין, והוא משום דהרמב"ם מפרש דהא דפכין קטנים טהורין בזב הוא זה משום דנדה אינה מטמאה לאברים, א"כ טהרת הפכין קטנים במגע היא מדינא, ושפיר מפרש דהילפותא מפכין קטנים היא מטומאת מגע, אבל אה"נ דטומאת היסט אית בהו, וזהו שלא הביא זאת הרמב"ם. והנה בזבים פ"ה מ"ד מקצת טמא על הטהור ומקצת טהור על הטמא וכו' טמא, וזה לכאורה סותר לדברינו, דהרי במשא מקצתו ליכא משא כולו, וא"כ מאחר דאינה לאברים אמאי במקצת טמא על הטהור טמא משום משא, והא אינה לאברים, ומאחר דהמשא היא רק במקצת הזב הו"ל להיות טהור הנושא. אכן נראה, דכ"ז הוא דוקא במשא דעלמא, דבעינן דוקא לעצם מעשה המשא, שהחפץ יהא ניסט או נישא מחמתו ומכחו, ובזה ודאי דהמקצת שלא הוסט ולא נישא אין בו דין משא, משא"כ בזב וחביריו דקי"ל דמטמאין באבן מסמא, ויש בו דין משא אף שלא נישא הזב מכחו כלל, רק כל שהזב ע"ג יש בו תורת משא, א"כ ממילא דגם בשמקצת הזב על הטהור מקרי ג"כ משא על כל הזב, דעי'"ז שהוא תחת מקצת הזב הרי הוא תחת כולו, ושפיר תנן דמקצת טמא על הטהור טמא כיון דאין זה בכלל אברים, כי אם דיש כאן משא כל הזב מדין אבן מסמא. ובאמת דגם מלבד הדין דנדה אינה מטמאה לאברים