חדושי ר' חיים הלוי קסב

הראב"ד. ולדעת הרמב"ם צ"ל דלטעמי' אזיל דפסק בפ"ז שם דההלכה דקבר נאמרה ביש בו חלל טפח על טפח פנוי, הרי דס"ל דהקבר בעצמו אינו נעשה אהל החוצץ על טומאתו, כיון דאיהו גופי' הוי מעצם הטומאת קבר, וה"נ לענין למטה ג"כ לא שייך לומר דהקבר יהי' אהל החוצץ, כיון דאיהו גופי' עצם הטומאה, ואין כאן דבר החוצץ בפני הטומאה. האומנם דאכתי יש לחלק, דמהא דפסק הרמב"ם דביש בו חלל טע"ט הוי קבר ומטמא באהל הרי לא שמעינן רק דאהל הקבר לא הוי חציצה, משא"כ הכא גבי קורות, דאהלן של הקורות שהוא על הבית למטה הא הוי אהל בפ"ע, ובכה"ג לא מצאנו שלא יחוץ האהל. וכן במש"כ דלדעת הראב"ד אין טומאת הקבר יורדת למטה לתוך אהל הבית, ג"כ צ"ע מהא דתנן בפ"ט דאהלות בארון שהוא חקוק בסלע דאם רחבה מלמעלן וצרה מלמטן הנוגע למטה טמא, הרי דהטומאה יורדת למטה, ולא אמרינן דהאהל שלמטה חוצץ בפני טומאת הקבר שבו. אלא דכפי הנראה בדברי הרמב"ם והראב"ד בפ"ז שם הוי יסוד פלוגתתן, דדעת הרמב"ם דטומאת אהל של קבר נאמרה בין על תוכו ובין גגו וכתליו, וע"כ מטמא באהל גם ביש בו חלל טפח פנוי, ואין כאן אהל החוצץ כיון דגם גגו וכתליו הם בכלל הקבר ומטמאין באהל, ולגבייהו הא ליכא אהל החוצץ כלל, ודעת הראב"ד היא דחלוק דין טומאת מגע של קבר מטומאת אהלו, דטומאת מגעו נאמרה גם על גגו וכתליו, וע"כ מטמא במגע בכל גווני, גם ביש בו חלל טפח פנוי, וטומאת אהלו ליכא רק על תוכו לא על גגו וכתליו, וע"כ ביש בו חלל טע"ט איכא על תוכו דין חציצת אהל, ושוב אין בו טומאת אהל של קבר. ולפי"ז הרי ניחא הא דתנן בארון שהוא חקוק בסלע דהנוגע בו מלמטה טמא, ואע"ג דאיכא אהל החוצץ, כגון דהתם מיירי בטומאת מגע, וטומאת מגע הא איתא בכל גווני, וכן ניחא דעת הרמב"ם הכא בקורות דטמא הבית משום טומאת אהל של קבר, ואע"ג דאיכא אהל החוצץ בהבית, כיון דס"ל דגם גגו וכתליו הם בכלל קבר ומטמאין באהל, וא"כ הא ליכא אהל החוצץ כלל מהקבר, כיון דגם הצד שלמטה של הקורה הוא בכלל קבר ומטמא באהל, וע"כ שפיר ס"ל דטמא הבית משום קבר, ומיושב היטב דעת הרמב"ם והראב"ד כמש"כ. הלכות טומאת צרעת פט"ז הל"ח מי שהי' עומד בבית מנוגע ופשט ידיו חוץ לבית וטבעותיו בידיו אם שהה כדי אכילת השיעור נטמאו הטבעות אעפ"י שהם בחוץ, וכן העומד בחוץ ופשט ידיו לבית מנוגע וכו' ואם נשתהו שם כדי אכילת השיעור נטמאו טבעותיו ואם לאו טהורות עכ"ל דין זה מבואר במשנה נגעים פי"ג מ"י היה עומד בפנים ופשט ידו לחוץ וטבעותיו בידיו אם שהה כדי אכילת פרס טמאין, היה עומד בחוץ ופשט ידו לפנים וטבעותיו בידיו ר"י מטמא מיד וחכ"א עד שישהה כדי אכילת פרס, אלא דקשה ממ"נ אם ברישא דהיה רובו בפנים אמרינן דשדי מיעוטו בתר רובו והוי ככולו בפנים, א"כ בסיפא שהיה בחוץ ופשט ידו לפנים אמאי ס"ל לרבנן דאם שהה כדי אכילת פרס טמאין ואמאי לא אמרינן שדי מיעוטו בתר רובו ויהי' דינו ככולו בחוץ, ובשלמא לר"י דמטמא מיד א"כ ס"ל דטומאתן היא רק מהכלים בעצמן, ולא שייך כלל להרישא דהתם טמאין מחמת האדם, אבל לרבנן דס"ל דבסיפא נמי טמאין מחמת האדם, א"כ קשה ממ"נ אמאי ברישא אמרינן שדי מיעוטו בתר רובו ובסיפא לא אמרינן הכי ונראה לומר, דהנה בשבועות דף י"ז ע"ב איתא א"ר אושעי' וכו' הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו ואפילו כולו חוץ מחוטמו טהור דכתיב והבא אל הבית דרך ביאה אסרה תורה, והנה לכאורה נראה דאינו טהור רק האדם אבל הכלים שעליו נטמאו, חדא דהא דדרך אחוריו לא הויא ביאה הוא רק לגבי האדם, אבל לגבי הכלים הרי לא איכפת לן כלל מה שהאדם נכנס דרך אחוריו, ועוד דהרי גם באדם גופי' אם נכנס כולו טמא אף דרך אחוריו וכמבואר שם בהסוגיא, א"כ הכלים שכבר הביאן כולן הרי צריכין להיות טמאין, וקשה על הרמב"ם שפסק בסתמא בפט"ז מהל' טומאת צרעת שם דטהור שנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו אפילו נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור, ונקיט לה בסתמא, ואמאי לא פירש דהכלים מיהא טמאים, ושוב ראיתי בתוס' שבועות שם ד"ה אפילו וכו' שמבואר שם דבנכנס כולו דרך אחוריו חוץ מחוטמו באמת הכלים טהורים, וקשה דהרי הכלים הי' להם להיות טמאין וכמו שביארנו. ואין לומר דכיון דטומאת הכלים הויא ע"י האדם ולהכי כיון שהאדם טהור ממילא גם הכלים טהורין, ז"א, דהרי להדיא מבואר בהמשנה שהבאנו דאפילו הכניס רק ידיו הכלים טמאים, והרי התם ג"כ האדם טהור מדאורייתא, ואפ"ה הכלים טמאין, וא"כ ה"נ דכוותה בביאה דרך אחוריו הו"ל להיות ג"כ הכלים טמאין. ונראה לומר, דהנה נראה דהך דינא דשהה בבית כדי שיעור אכילה הכלים טמאין, בע"כ מוכרחים אנו לומר דלא דהדין הוי דהבגדים נטמאו ע"י האדם כדין טומאת בגדים, וכמבואר בהמשנה שהבאנו דהיכא דהיה עומד בחוץ והכניס ידיו לפנים הכלים טמאין, הרי להדיא דאף דהאדם טהור מ"מ הכלים טמאין, אלא ודאי דהא דתלויין בביאת האדם הוא רק לענין הדין ביאה, דע"י ששהה האדם שם בהבית המנוגע חשיבי הכלים ג"כ כבאין להאהל המנוגע, אבל טומאתם באמת הויא מחמת עצמם, דכיון דחשיבי כבאים להאהל המנוגע נטמאו מחמת הבית. ולפ"ז הרי אתי שפיר הא דבנכנס דרך אחוריו הכלים טהורים ובהכניס ידיו הכלים טמאים, דהנה התוס' בשבועות הקשו דלפ"מ דמסיק הגמ' דבנכנס כולו דרך אחוריו טמא משום דלא גרע מכלים שבבית וא"כ אמאי לא נימא רובו ככולו ויהי' טמא גם בנכנס רובו דרך אחוריו, והרי גם בבא כדרך ביאה צריך ג"כ ביאת כולו, אלא דטמא הוא בנכנס רובו משום דין רובו ככולו, וא"כ גם בבא דרך אחוריו נימא ג"כ רובו ככולו. ונראה לומר, דלא שייך לומר הך דינא דרובו ככולו, רק היכא דנכנס כדרך ביאה, דכל מקצת ומקצת ביאה מיקריא והבא, אלא דלא נטמא עד שיכנס כולו, וע"ז שפיר אמרינן דרובו ככולו, משא"כ בנכנס דרך אחוריו דכל זמן שלא נכנס כולו לא הויא ביאה כלל, וא"כ הא דצריכינן לביאת כולו הוא מלבד מה שלא גרע מכדרך ביאה דקי"ל דלא נטמא עד שיכנס כולו, עוד הוא טהור משום דכ"ז דלא נכנס כולו עוד לא הויא אפילו ביאה במקצת, ולפ"ז הרי לא שייך הכא כלל הך דינא דרובו ככולו, דרובו ככולו לא שייך אלא לענין הך דינא דבעינן כמה שיכנס, וע"כ שפיר אמרינן דהרוב שחשוב כבר בא הוי ככולו, משא"כ היכא דבלא כניסת כולו לא הויא ביאה כלל. וא"כ לא שייך לומר רובו ככולו כיון דגם הרוב עדיין אין עליו דין ביאה. ולפ"ז הרי מבואר היטב החילוק שבין נכנס דרך אחוריו לבין הך דינא דהכניס ידו, דבדרך אחוריו דקי"ל דאפילו מה שנכנס ג"כ לא חשיבא ביאה כלל ע"כ שפיר טהורין גם הכלים, דכיון דהגזה"כ דוהאוכל בבית דילפינן מיני' הך דינא דשהיי' לענין לטמאות בגדים הא הוי דביאת הכלים צריכה להיות דוקא ע"י ביאת האדם, א"כ מאחר דבהאדם לא הי' עוד דין ביאה כלל, ממילא הרי ליכא דין ביאה גם על הכלים. משא"כ בהכניס ידו, דהוי דרך ביאה, וחשיב האי מקצת ככבר בא, אלא דהאדם טהור משום דלא נטמא עד שיכנס