חדושי ר' חיים הלוי קנח

אם נימא דהמילוי מבטל את התוך שבמקומו, נראה דהכלים שבתוך הטיט אינן ניצולין, כיון דהתוך נתבטל בזה המקום, וגם דהטיט אינו בכלל גוף הכלי, ואינו בכלל הריבוי דוכל כלי, ונמצא דאין כאן דין תוך כלל, וממילא דאין כאן דין הצלה, ואע"ג שהוא בפנים הכ"ח, מ"מ הרי כבר נתבאר דאין הכלי מציל על מה שבו כי אם בדין תוך, ולא זולת אשר לפי"ז זהו שכתב הרמב"ם דאם מלאהו טיט עד חציו לא ביטלו, ר"ל דגם התוך של מקום הטיט לא בטל, ולהכי הוא דהכלים שבתוכו ניצולין, ואה"נ דמיירי במוקף צמ"פ מלמעלה, ואך דגם במוקף צמ"פ מ"מ צריכינן לטעמא דלא ביטלו להתוך וכש"נ. ומעתה ניחא מה שהקשינו, דאיך אפשר שהכ"ח יבטל מתורת כלי כיון דעכ"פ נשאר מחציתו פנוי, דלפמש"נ בדעת הרמב"ם הרי לא דיינינן הכא כלל מדין ביטול כלי, כי אם מדין ביטול תוך, ולענין דין תוך אין מחציתו האחד שייך לחבירו, כי אם דכל מקצת נידון בפ"ע אם שם תוך בי' או לא, וזהו דפליגי ר"י וחכמים בתוספתא אם מקום הטיט בטל מתורת תוך או לא, ופסק הרמב"ם כחכמים דהוי בכלל תוך ומציל, וכש"נ. והנה מדברי הרמב"ם שכתב כ"ח שמלאו טיט עד חציו לא ביטלו, הרי מבואר דבמלאו כולו באמת בטל ואינו מציל, ולפמש"כ הביטול הוא על התוך, דבטל ממנו תורת תוך, ומשו"ה הוא דאינה מציל, ולפי"ז גם לענין קבלת טומאה בכ"ח, דתלוי' ג"כ בדין תוך, צריך להיות הדין נותן דכל שמלאו כולו שוב לית בי' קבלת טומאה, כיון דפקע שם תוך ממנו, ודין זה מבואר להיפוך בדברי הראב"ד שהבאנו, שכתב להדיא דאפילו אטומה כולה טמאה היא, והביא זאת מפורש מתוספתא, הרי להדיא דאפילו באטומה כולה ג"כ לא פקע מינה שם תוך, וצ"ע הא דנקט הרמב"ם דוקא מילאו טיט עד חציו. אכן נראה, דאין ללמוד קבלת טומאה מהצלת צמ"פ, אע"ג דגם קבלת טומאה תלוי בדין תוך, אבל עיקר דינו הוא בהכלי שהכלי יהי' לו תוך, וכן לענין עצם הקבלת טומאה הרי עיקר המתטמא הוא הכלי, ואך שקבלת טומאתו צריכה להיות מתוכו, וא"כ עיקר הדין תוך שבזה הוא תנאי בהכלי, אבל לא חלות שם תוך בפ"ע, משא"כ לענין דין הצלה דצמ"פ, עיקר דינו תלוי רק בשם תוך, והתוך בפ"ע הוא המציל. אשר ע"כ לענין דין ביטול שפיר חלוקים הם מהדדי, דדוקא לענין הצלת צמ"פ, דדינה הוא חלות שם תוך בפ"ע, שם הוא דנאמר דינא דכל שהוא אטום בטל מיני' דין תוך המציל, משא"כ לענין דין קבלת טומאה, דעיקר דינה הוא הכלי, והתוך הוא ג"כ מדיני הכלי, בזה הוא דתניא בתוספתא דאף באטומה כולה מ"מ לא הופקע ממנה דין תוכו של כלי והכלי מקבל טומאה, וכמש"כ דקבלת טומאה וצמ"פ שני עניני תוך חלוקים הם, וכל אחד נידון כדינו. אולם באמת נראה דשיטת הרמב"ם דכ"ח שמלאו כולו פקע מיני' דין תוך גם לענין קבלת טומאה, דהנה ברמב"ם פ"א מהל' מקואות הל"ג ז"ל כל הכלים שנטמאו יש להם טהרה במקוה חוץ מכ"ח וכו' כ"ח נאמר בו ואותו תשבורו ואין לו טהרה אלא שבירה אפילו חיברו בקרקע ואפילו קבעו במסמר ואפילו מלאהו סיד או גפסיס הרי הוא כמו שהי' עד שישבר עכ"ל, הרי דהא דבמלאהו סיד וגפסיס נשאר בטומאתו, הוא זה משום גזה"כ דואותו תשבורו שאין לכ"ח טהרה אלא שבירתו, שהוא זה דוקא בנטמא מקודם ואח"כ נתמלא סיד וגפסיס, וש"מ מיהא דבשעה שהוא מלא סיד וגפסיס לאו בר קיבולי טומאה הוא, והיינו כמש"כ דבנתמלא כולו פקע מיני' תורת תוך, ולהכי אין בו גם דין קבלת טומאה, ובנטמא מקודם הוא בטומאתו משום דהפקעת טומאתו היא דין טהרה, דזהו הדין האמור בקרא דואותו תשבורו דכ"ח אין לו דין טהרה. פכ"ד הל"ד כותל שבין שני בתים וטומאה בתוך הכותל בית הקרוב לטומאה טמא והקרוב לטהרה טהור, היתה מחצה למחצה שניהם טמאים וכו', וכן מעזיבה שבין הבית והעלייה והטומאה בתוך מעזיבה מחציו ולמטה הבית טמא והעלייה טהורה, מחציה ולמעלה העלייה טמאה והבית טהור, מחצה למחצה שניהם טמאין וכו', היתה המעזיבה לאויר וטומאה בתוכה מחציה ולמטה הבית טמא והעומד מלמעלה אפילו כנגד הטומאה טהור שהרי פשטה הטומאה בכל הבית, היתה הטומאה מחציה ולמעלה הבית טהור והעומד מלמעלה כנגד הטומאה טמא, מחצה למחצה הבית טמא והעומד מלמעלה כנגד הטומאה טמא שהרי אי אפשר לצמצם וכו', כותל שהוא לאויר וכו' וטומאה רצוצה בתוך הכותל היתה מחציו ולפנים הבית טמא והעומד מלמעלה על ראש הכותל טהור כעומד על גג הבית, היתה מחציו ולחוץ הבית טהור והעומד מלמעלה כנגד הטומאה טמא שהרי לא פשטה הטומאה בתוך הבית, היתה הטומאה מחצה למחצה הבית טמא והעומד מלמעלה טהור שהרי פשטה הטומאה בבית עכ"ל. והנה באהלות פ"ו גבי כותל שהוא לאויר תנן מחצה על מחצה הבית טמא והעומד מלמעלה ר"מ מטמא וחכמים מטהרין, ובתוספתא שם לענין מעזיבה תניא מחצה על מחצה הבית טמא והעומד מלמעלה ר"מ מטמא ור"ש מטהר, והרי נראה מבואר בזה דבהך דינא דמחצה על מחצה מעזיבה וכותל שוין, דר"מ מטמא להעומד מלמעלה בין בכותל ובין במעזיבה, ור"ש דמטהר במעזיבה היינו משום דסובר כחכמים דמטהרין גם בכותל, וכן מבואר בר"ש שם, וקשה על הרמב"ם שפסק במעזיבה דהעומד מלמעלה טמא ובכותל פסק דהעומד מלמעלה טהור, והא תרווייהו חד דינא להו. ואם כי י"ל דמאחר דבתוספתא תניא ר"ש מטהר ובמתניתין גבי כותל תנן וחכמים מטהרין, ש"מ דלאו חד דינא הוא, וע"כ גבי כותל דפליגי חכמים אר"מ פסק כחכמים דהלכה כרבים גם להקל משא"כ במעזיבה דלא פליגי חכמים ורק ר"ש הוא דפליג והוי יחיד ויחיד וע"כ פסק להחמיר דהעומד מלמעלה ג"כ טמא, אכן עצם הסברא קשה, דמהיכי תיתי נחלק בין כותל למעזיבה, כיון דחזינן דבדין קרוב שוין הם, א"כ גם במע"מ ג"כ צריכין להיות שוין. ובע"כ דר"ש היינו חכמים, ומר"מ. אין ראיה דהא ר"מ גם בכותל פליג, ומהיכי תיתי נחלק ונאמר דבמעזיבה במע"מ שניהם טמאים, וצ"ע. והנה בהא דתנן מחצה על מחצה הבית טמא, והעומד מלמעלה ר"מ מטמא וחכמים מטהרין, כתב הר"ש דפלוגתייהו הוא דר"מ סבר דלהחמיר שדינן לה בתר בית ובתר אויר ורבנן סברי דלגמרי שדינן לה בתר בית, ובאלי' רבא כתב ז"ל חכמים דהכא כסברא דר"י דארובה פ"י מתני' ג', והיינו משום דהאלי' רבא ס"ל דהא פשיטא דהמקצת טומאה שקרוב לבית שייך לבית, והמקצת שמחציו ולחוץ שייך לאויר ולא לבית, וע"כ הוי כטומאה שמקצתה תחת הבית ומקצתה כנגד ארובה, דפליגי ר"מ ור"י לקמן, וכמו"כ פליגי גם הכא ר"מ וחכמים. ונראה דכן הוא מוכח גם מדברי הרמב"ם, שכתב טעמא במע"מ דהעומד מלמעלה טהור בכותל, משום שהרי פשטה הטומאה בבית, ואם נימא כשיטת הר"ש דטעמא דמע"מ דשניהן טמאין הוא משום דשדינן לה כולה לצד חוץ וכולה לצד פנים והכל להחמיר, וא"כ מה מועיל הטעם דפשטה הטומאה בבית, כיון דעל זה גופא אנו דנין דמ"מ נישדה כולה לצד חוץ ג"כ, אלא ודאי דדעת הרמב"ם כדעת האלי' רבא, דהא ודאי דהחצי זית שמחציו ולפנים הוא שייך בדינו לבית, והחצי זית שמחציו ולחוץ הוא שייך לאויר, וא"כ הא קשה הכא במע"מ אמאי העומד ע"ג טהור, והלא מאהיל הוא על כל הזית דרך אותו מקצת שמחציו ולחוץ, ואמאי אינו מצטרף בהדי החצי