חדושי ר' חיים הלוי קנז

עכ"ל, הרי להדיא דאם הכלים למטה מן המחיצה והטומאה למעלה הכלים טהורים דהוא בכלל אהל מציל על הטהרות, ומ"ש הכא בפכ"ד דפסק דהכלים טמאים. האומנם דדברי הרמב"ם הם מפורשים במשנה פט"ו דאהלות, אכן שם ניחא, דהחילוק שביניהם הוא, דבחצצו מכלפי ארצו הפתח הוא למעלה בבית, ובחצצו מכלפי הקורות הפתח הוא למטה בבית, וטומאתן היא משום דינא דסוף טומאה לצאת, וע"כ לעולם כלים שלמעלה או שלמטה מן המחיצה טהורין, ואם הטומאה למעלה או למטה מן המחיצה כלים שבבית טמאים, משא"כ לדעת הרמב"ם שמפרש דטעמא הוא משום דאין האהל מציל רק על הטהרות ולא על הטומאה, א"כ הא לאו בפתחא תליא מילתא, וקשה מ"ש חצצו מכלפי ארצו מחצצו מכלפי הקורות, ועוד דהלא כל עיקר דין אהל והצלתו הוא על מה שתחתיו לצד מטה אם על הטומאה אם על הטהרות, וא"כ בהיתה טומאה למעלה מן המחיצה והטהרות למטה הא חשיבא המחיצה לעולם אהל שעל הטהרות דדינו דמציל, ואם הטומאה למטה והטהרות למעלה חשיבא המחיצה אהל שעל הטומאה דדינו דאינו מציל, וקשה בהך דחצצו מכלפי הקורות דמחלקינן להיפוך, וצ"ע. ואשר נראה מבואר בדעת הרמב"ם, דס"ל דהא דאמרינן סוף טומאה לצאת הוא ג"כ רק בצירוף הך טעמא דאהל אינו מציל על הטומאה, אבל אם אך היה הדין דאיכא הצלת אהל גם על הטומאה שמונע את עצם הטומאה שלא תצא ותטמא, אז שוב לא הוה מהני גם הך דינא דסוף טומאה לצאת. ויסוד הטעם בזה נראה, משום דגם הך דינא דסוף טומאה לצאת עיקר דינו הוא דין הבאת טומאה, וע"כ אם אך היה הדין דאהל חוצץ בפני עצם הטומאה ומונע אותה שלא תלך ותטמא, א"כ ממילא דהיתה מועלת חציצה זו גם בפני הך הבאת טומאה של סוף טומאה לצאת, ורק דמאחר דדין הצלה בפני עצם הטומאה ליכא באהל, ורק דחסר לנו הבאת טומאה מטעמא דחלוקת אהלים, אבל דבר המונע את הטומאה ג"כ ליכא, ורק חסרון הבאת טומאה, ע"ז הוא דמהני הדין דסוף טומאה לצאת להביא טומאה. ונמצא דשני הטעמים צריכן, דטעמא דסוף טומאה לצאת צריכינן, דאי משום טעמא דאהל אינו מציל על הטומאה לחוד הא אכתי צריך להיות טהור מטעמא דחלוקת אהלים, וטעמא דאהל אינו מציל על הטומאה צריכינן ג"כ, משום דבלא"ה לא הי' מועיל גם הך דינא דסוף טומאה לצאת וכש"נ. ולא תקשי על דברינו, דא"כ גם באהל שעל הטהרות לא יהיה בזה הדין דסוף טומאה לצאת, כיון דאהל מציל על הטהרות שלא תכנס בו הטומאה. אכן נראה, דלא נאמר כ"ז אלא אם היה האהל מציל על הטומאה, דזה הוי דין חציצה בפני עצם הטומאה, וע"כ הי' מבטל גם הבאת טומאה שבאה ע"י הדין דסוף טומאה לצאת, משא"כ לפ"מ דמסקינן דאהל אינו מציל על הטומאה, רק על הטהרות, א"כ הצלה זו שעל הטהרות אינה חציצה בפני עצם הטומאה, רק שמציל על המקום שלא תכנס בו טומאה, ע"כ אין זה שייך כלל לדין טומאה שבאה ע"י דין סוף טומאה לצאת, כי אם דכל שסוף הטומאה לצאת דרך עליה בטלה הצלתה. פכ"ב הל"ב כלי חרס שנתן בו טיט עד חציו לא ביטלו ואם השקיע בו את הכלים מציל עכ"ל, והוא בתוספתא כלים פ"ז כפישה שנתן בה טיט עד חצי' והשקיע בה את הכלים ר"י אומר אינה מצלת וחכ"א מצלת, ומפרש הרמב"ם דפליגי אם ביטלה או לא, ופסק כחכמים דלא ביטלה ומצלת. ובהשגות שם ז"ל לשון התוספתא אינו כן וכו' שהחבית אטומה עד חצי' טמאה היא אינה מצלת, ואפילו אטומה כולה טמאה היא והכי איתא בתוספתא עכ"ל. וביאור הדבר, דהראב"ד מפרש לדברי הרמב"ם, דס"ל דהטיט בעצמו הוי צמ"פ ומציל על הכלים השקועים בתוכו, וזהו שהשיג דמאחר דהטיט הוא רק עד חצי' א"כ הרי החבית בעצמה טמאה, דהרי היא מיטמאת דרך חצי' הפתוח, וא"כ הא הויא כלי טמא שאינו מציל בצמ"פ, ואיך מצלת על הכלים השקועים בה. ויעו"ש בכ"מ שכתב דדברי הרמב"ם והתוספתא קיימי שהכ"ח מוקף צמ"פ מלמעלה, וקסבר ר"י דאינו מציל משום דביטלו מתורת כלי, ואין בו דין הצלת צמ"פ, וחכמים ס"ל דלא נתבטל מתורת כלי ויש בו דין הצלת צמ"פ, עכ"ד הכ"מ, וקשה דאיך אפשר שיבטל מתורת כלי, כיון דנשאר בו מלמעלה שיעור כלי שאינו אטום, ומאחר דעצם הכ"ח שם כלי עליו מחמת חציו הפנוי, א"כ הרי ממילא דגם מה שבתוך הטיט ג"כ ניצל, דלא גרע מבלוע בדופני הכלי המוקף צמ"פ דג"כ ניצל, וכדתנן בכלים פ"ט, ומ"ט דר"י דאינה מצלת, וצ"ע. והנראה לומר בזה, עפי"מ דאיתא בתוספתא, הובאה בר"ש פ"ט מכלים, אין במשמע אלא בזמן שהוא בתוך החבית ומנין אפילו בתוך המגופה למעלה מאויר של חבית ת"ל כלי, וביאור הדבר, דאי לאו ריבויא דכלי הו"א דרק תוכו של הכלי המוקף צמ"פ הוא דניצל, אבל לא מה שבתוך המגופה, ת"ל כלי, ר"ל דמה שבעצם הכלי ג"כ ניצל, ובזה נכללה גם המגופה, כיון שהיא עצם הכלי. אלא דצ"ע בזה, אם נימא דלאחר הילפותא מקרא דכלי שוב אין דין הצלת צמ"פ תלוי כלל בדין תוך, ולא בעינן תוך רק לענין שיחול בו דין מוקף צמ"פ, אבל כל שחל בו דין צמ"פ שוב מציל על כל הנמצא בכלי בין בתוכו ובין בדפניו, ואין דין הצלתו תלוי כלל בשם תוך, או דנימא דהא ודאי דדין צמ"פ נאמר רק על תוכו, ויסוד דין הצלתו תלוי בדין תוך, וכך הוא עיקר דין הצלת צמ"פ דכל מה שבתוכו טהור, ולא זולת, והריבוי מקרא דכלי הוא זה דין מחודש, דכל הבלוע בגופו של הכלי הרי הוא שייך לתוכו בדין הצלה, וחלה עלי' הצלת תוכו, אבל הא ודאי דרק התוך של הכ"ח הוא שמציל, וזהו יסוד דינה של הצלת צמ"פ האמור בכ"ח דהתוך מציל על מה שבו מדין צמ"פ. ונראה דזה מתבאר מהסוגיא דחולין דף ע"א אשכחן טומאה בלועה טהרה בלועה מנלן ק"ו ומה כ"ח המוקף צמ"פ שאינו מציל על טומאה שבתוכו מלטמא וכו' מציל על טהרה שבתוכו מליטמא אדם שמציל על טומאה שבתוכו מלטמא אינו דין שמציל על טהרה שבתוכו מליטמא מה לכ"ח שכן אין מטמא מגבו וכו' אטו אנן מגבו קאמרינן מתוכו קאמרינן אדרבה כלי חרס חמור שכן מטמא מאוירו, וביאור פרכת הגמ' הוא דלא נוכל למילף בלוע באדם מצמ"פ דשאני הצלת צמ"פ דאינו מקבל טומאה מגבו ועי"ז הוא שניצל כל מה שבו, וע"ז משני אטו אנן מגבו קאמרינן מתוכו קאמרינן, ר"ל דהצלת צמ"פ אינה ע"י הכלי בעצמו כי אם תוכו הוא שמציל על כל מה שבו, ועצם הכלי הוא כטפל לתוכו וגורם שיהא כאן תוך הכלי המציל, וכיון דעיקר המציל הוא תוכו שפיר ילפינן מיני' מק"ו דגם בלוע מציל, ולא איכפת לן מה שהאדם מקבל טומאה, כיון דעכ"פ מה שבתוכו דין בלוע בי', דהצלתו היא ק"ו מהצלת צמ"פ שמציל. אשר לפי"ז נראה, בכ"ח שמלאו טיט עד חציו, נהי דעצם הכלי תורת כלי עליו ע"י חציו הפנוי, אבל הרי יש לדון ולומר, דמקום הטיט מכיון שהוא אטום פקע מיני' שם תוך, וממילא דאין בו דין הצלה, וכש"נ דכל דין הצלת צמ"פ הוא רק ע"י התוך, וכל שאינו בכלל התוך אינו ניצל, ולא דמי לבלוע בתוך הדופן ובתוך המגופה שניצל, דלפמש"נ דין הצלת צמ"פ מתחלק בשנים, תוך הכלי שהוא יסוד דין ההצלה, וגם מה שבלוע בדופני הכלי, דהוי ג"כ בכלל תוך הכלי מגזה"כ דוכל כלי, אשר באה ההלכה דגם מגופת הכלי בכלל זה, ודין תוך עלה, אכן במלאהו טיט עד חציו,