חדושי ר' חיים הלוי קנו

מקרי הכל תחת האהל, ודין צמ"פ ליכא רק על תוכו וע"כ אינו מציל רק על תוכו, ולהכי גם כלים הכפויין נהי דדין הצלתן בק"ו מצמ"פ הוא דילפינן לי', אבל מ"מ מכיון דעיקר הילפותא בזה הא הויא שגם אהל יציל בק"ו מצמ"פ, ומכח דין אהל שעליהן הוא שמצילין, ע"כ ממילא דמצילין עד התהום כדין אהל, ולא שייך כלל לדמותן לענין זה לצמ"פ, כיון דאין זה שייך כלל לדין הצלתן, וכל חילוקן זמ"ז הוא רק בעיקר חלות שם צמ"פ ושם אהל, אשר בזה אין אהל נלמד מצמ"פ, ופשיטא דכל אחד חל כדינו, ואהל לחוד וצמ"פ לחוד, משא"כ הא דצמ"פ מציל רק על הטהרות ולא על הטומאה, הלא אין זה שייך כלל לחלות דין צמ"פ, כי אם דכן הוא עיקר דין הצלתו דמועיל רק על הטהרות לבד, וע"כ גם אהל כלים דילפינן לי' מצמ"פ, ג"כ אינו מציל רק על הטהרות ולא על הטומאה, דלא שייך לחדש דין הצלה על הטומאה באהלים, כיון דליתא זאת בצמ"פ. ולפ"ז הא דפליגי הרמב"ם והראב"ד אם צריכין מירוח טיט אם לא, הוא משום, דהרמב"ם ס"ל דגם מירוח טיט הוא שייך לעצם מעשה הצמ"פ, וממילא דלא שייך למילף אהל כלים מיני', דאהל שאני דחייל שם אהלו גם בכיסוי לבד, והראב"ד ס"ל דדין מירוח טיט הוא שייך לדין הצלתו, דכל שלא נתמרח בטיט אינו ניצל, והטומאה נכנסת בו, וממילא דגם אהל דכוותי' דצריך ג"כ מירוח טיט, אבל אה"נ דגם לדעת הראב"ד הצלת כלים כפויין היא מדין אהל, וכדחזינן מהא דמצילין כל מה שתחתיהם עד התהום, ושפיר מתפרשא התוספתא דאהלים אינן מצילין על הטומאה, דקיימא על אהלי כלים הכפויין, ומבוארת היטב ההשגה כמש"כ למעלה. והנה דברי הרמב"ם לכאורה תמוהין מאד, דהרי משניות מפורשות הן באהלות דאהל מציל על הטומאה, וכדתנן בפ"ט שם גבי כוורת דכשהיא פחותה או מחזקת ארבעים סאה טומאה תחתי' ע"ג טהור, וכן בכל הפרק דארובה פ"י שם דטומאה בבית העלי' טהורה, וכן בפ"ז שם דאם בנה עלי' ע"ג כל העליות שע"ג טהורות, הרי להדיא דאהל מציל גם על הטומאה שלא תצא ותטמא, וכן הוא מבואר להדיא גם ברמב"ם פי"ב הל"א ז"ל הנה למדת שכשם שהאהל מטמא כל שתחתיו מציל כל שחוצה לו וחוצץ בין הטומאה ובין כלים שעל גביו וכו', ואיך פסק הכא הרמב"ם דאהל אינו מציל על הטומאה. ואשר יראה לומר בדעת הרמב"ם, דהנה בעיקר הדין מה דאין טומאה עוברת מאהל לאהל יש לפרשו בתרי גווני, או דהוי מדין חילוק אהלים וחציצת האהלה, דכל אהל חולק מקומו לאהל בפ"ע ואין הטומאה והטהרות בחד אהל, וגם דהאהל חוצץ בין האהלת הטהרות והטומאה שלא תהויין חדא האהלה, וע"כ טהורין כיון דאין כאן האהלה מהטומאה להטהרות, ובקרא כתיב כל אשר באהל יטמא ולא מה שחוץ לאהל, או דנימא דהוי דין חציצה בפני עצם הטומאה, שהאהל חוצץ בפני הטומאה שלא תצא ממנו ולא תכנס אליו. ונ"מ בזה, דהנה בסוכה דף כ"א אמרינן דלא אתי אהל עראי ומבטל אהל קבע, וא"כ גם בטומאה כה"ג באהל עראי שהוא בתוך אהל קבע, אם נימא דטעמא דאין טומאה עוברת מאהל לאהל הוא משום דין חלוקת אהלים שבכ"מ, שהאהל חולק את מקומו שלא יהא בכלל אהל השני, א"כ באהל עראי דלא אתי ומבטל אהל קבע, ותוך האהל עראי בכלל תוך האהל קבע חשיב, א"כ שפיר יש כאן הבאת טומאה מזל"ז, כיון דהטומאה והטהרות תרווייהו בחד אהל נינהו, וחדא האהלה להו, והרי הוא בכלל כל אשר באהל יטמא, משא"כ אם נימא דחציצת האהל היא בפני עצם הטומאה, א"כ גם באהל עראי שהוא בתוך אהל קבע, כיון דאיהו בפ"ע דין אהל עליו, שפיר אית בי' דין חציצה בפני הטומאה שלא תצא ממנו ולא תכנס אליו, וממילא דאין הטומאה עוברת מזל"ז, דלענין דין האהל עצמו הרי אהל עראי ואהל קבע שוין דדין אהל בהו וחוצצין בפני הטומאה. ועל כן נראה דזהו שחלק הרמב"ם בין טומאה לטהרות, משום דס"ל דכל הצלת אהל היא מדין חלוקת האהלה, ולא שחוצץ בפני עצם הטומאה, אלא דכ"ז באהל שעל הטומאה, משא"כ באהל שעל הטהרות, הרי מלבד דין אהל הנלמד מקרא דוכל אשר באהל וגו', עוד נוכל למילפי' בק"ו מצמ"פ, אשר מזה נלמד שיש בו גם דין הצלה כמו צמ"פ, ונימא דהרמב"ם איירי הכא באהל עראי שהוא בתוך אהל קבע, דחלוקת אהלים לא מהניא משום דלא אתי אהל עראי ומבטל אהל קבע, וכל הצלתו תוכל להיות רק מדין הצלה בפני עצם הטומאה, ולהכי הוא שפסק דמציל רק על הטהרות ולא על הטומאה. ולפ"ז הרי ניחא מכל הני דוכתי שהבאנו דחוצץ גם בפני הטומאה, דבכל הני דוכתי הא איירי או בששניהם קבועים או דליכא אהל קבע כלל, ובכה"ג שפיר מציל גם על הטומאה, מדין חלוקת האהלה האמור באהל, וכש"נ. אכן אכתי קשה דעת הרמב"ם, מהא דתנן בפ"ד דאהלות גבי מגדל, היה עומד בתוך הבית טומאה בתוכו הבית טמא טומאה בבית מה שבתוכו טהור שדרך הטומאה לצאת ואין דרכה להכנס וכו' ר' יוסי מטהר מפני שהוא יכול להוציאה חציים או לשרפה במקומה, היה עומד בתוך הפתח ונפתח לחוץ טומאה בתוכו הבית טהור טומאה בבית מה שבתוכו טמא שדרך הטומאה לצאת ואין דרכה להכנס, והרי הא דעומד בתוך הפתח ונפתח לחוץ לא מהני רק לענין דלא הוי סוף טומאה לצאת דרך הבית, אבל לדעת הרמב"ם דס"ל דאהל אינו מציל כלל על הטומאה, א"כ הרי אכתי צריך להיות הבית טמא בהיתה טומאה בתוך המגדל, כיון דאין כאן אהל החוצץ, וכן מהא דמטהר ר' יוסי מפני שיכול להוציאה חציים וכו', דהוא ג"כ רק טעמא בדין סוף טומאה לצאת, מבואר מזה להדיא דהיכא דלא הוי סוף טומאה לצאת אהל מציל גם על הטומאה, והרי המגדל הוא אהל עראי והבית הוא אהל קבע ומ"מ מציל על הטומאה שבתוכו שלא תכנס לבית, וכן בפ"ט שם גבי כוורת תנן ג"כ דכשהיא בתוך הפתח אם היתה פחותה או אפוצה וטומאה בתוכה אין טמא אלא תוכה והבית טהור משום דאהל הכוורת חוצץ, ואע"ג דהכוורת היא אהל עראי והבית הוא אהל קבע, הרי להדיא דגם אהל עראי שהוא בתוך אהל קבע ג"כ מציל על הטומאה שבתוכו, וקשה על הרמב"ם שפסק דאהל אינו מציל כלל על הטומאה, וצ"ע. ואולי י"ל, דכל שהטומאה בתוכו וכשינטל המגדל והכוורת תנטל גם הטומאה משם, א"כ מיחשבא זאת האהלה קבועה לגבי הטומאה שבתוכו, ושפיר מועיל אהל זה גם לחלוקת אהלים, ומשום דזה דלא אתי אהל עראי ומבטל אהל קבע, אין דינו תלוי בעצם האהל, כי אם בההאהלה שבו, וע"כ שפיר חוצץ בין בפני הטהרות ובין בפני הטומאה, משא"כ היכא דהוי אהל עראי גם לגבי ההאהלה שעל הטומאה, אז הוא דחלוק דעל הטהרות מציל ועל הטומאה אינו מציל וכש"נ, וצ"ע בזה. והנה בפכ"ד שם ז"ל בית שחלקו בנסרים או ביריעות אם חלקו מן הצדדין או מכלפי הקורות והיתה הטומאה בבית כלים שבין המחיצה ובין הכותל או שבין המחיצה והקורות טהורין, היתה טומאה בין מחיצה לכותל או בין מחיצה לקורות כלים שבבית טמאין שאין המחיצה מונעת הטומאה שלא תצא ותטמא כמו שביארנו באהל שבתוך הבית עכ"ל, וצ"ע מהא דפסק לעיל בפ"כ הל"ו ז"ל וכן אם חלק הבית במחיצה מכלפי ארצו והיתה הטומאה בין המחיצה והארץ כלים שבבית למעלה מן המחיצה טמאין שאין האהלים מונעין הטומאה כמו שביארנו היתה הטומאה למעלה מן המחיצה כלים שבין המחיצה והארץ טהורין שהאהל מציל