חדושי ר' חיים הלוי קנה

והטהרה הרי יש כאן מקום שאין בו הבאת טומאה, ולא מצינו הבאת טומאה אלא כשהטומאה הולכת מהמת עד הטהרות, משא"כ כשחסר הבאת טומאה באמצע, א"כ הלא אין כאן הבאת טומאה כלל, ולא שייך כאן ההילכתא דכלים אין חוצצין בפני הטומאה לטהר, דהתם איירי בכלים טהורין אבל אין מוקפין צ"פ, וא"כ הטומאה עוברת דרך הכלים, הואיל ואין חוצצין, ושפיר יש כאן הבאת טומאה, משא"כ בצ"פ, כיון דאין הטומאה עוברת דרך הצ"פ, א"כ אף אם אינן נעשין אהלים, אבל מ"מ הרי יש כאן הפסק בהבאת טומאה, וממילא דעל גבן טהור. ולפי"ז ניחא דברי הראב"ד מה שהביא מהסוגיא דנזיר דף ס"ד, דהנה שם תניא והנזרקין ספיקן טהור, חוץ מן כזית המת והמאהיל על פני טומאה וכל דבר שמטמא מלמעלה כלמטה לאתויי זב וזבה, וסובר הראב"ד דאם אך הוה צריכינן שההבאת טומאה תהא נמשכת מהטומאה להטהרות בלי הפסק אין זה בכלל מטמא מלמעלה כלמטה, ודוקא אם הטומאה עוברת מרחוק גם בהפסק בינתים מעצם הטומאה, אז הוא דנחשב מטמא מלמעלה כלמטה, ובע"כ מוכרח מזה דגם בהופסקה ההבאת טומאה ביניהן מ"מ כל שהוא כנגד הטומאה מלמעלה ומלמטה יש במת דין העברת טומאה גם מרחוק וטמא, וזהו שהביא הראב"ד, דכיון דאיכא במת הבאת טומאה גם מרחוק, שוב מועיל הא דכלים אינן נעשין אהלים לחוץ בפני הטומאה דאין צ"פ מועיל להפסיק ביניהן, דנהי דתוכו אין הטומאה עוברת בו, אבל מ"מ מאחר דאין דין צ"פ מועיל לענין חוצה לו, א"כ אכתי איכא הבאת טומאה מרחוק, ולגבי הך הבאת טומאה הרי הוא ככל הכלים דנאמרה בהן ההלכה דאין כלים חוצצין בפני הטומאה והנה בהך דהנזרקין ספיקן טהור מבואר בתוס' בנזיר שם ובמפרש שם משום דהוי בכלל דינא דספק טומאה צפה, דילפינן לי' מקרא שם, אכן ברמב"ם פי"ד מה' אבות הטומאות הל"ג כתב ז"ל ולא אמרו ספק טומאה צפה טהור אלא לשרץ בלבד עכ"ל, ולפי"ז ספק הנזרקין דלא מפיק מיני' רק מת וזב, בע"כ דהוי דין בפ"ע, ואין זה שייך כלל לדין צפה, דבצפה הלא לא נאמר דספיקה טהור רק בטומאת שרץ, משא"כ נזרקין דספיקן טהור בכל הטומאות, וצ"ל דספק נזרקין הוא הלכה למשה מסיני, וכך נאמרה כלשון הברייתא דספק הנזרקין טהור חוץ ממת וכל דבר שמטמא מלמעלה כלמטה, ונמצא דבהלכה זו נכלל דיש דין הבאת טומאה במת גם מרחוק ובהפסק המשכה בינתיים, וזהו שהביא הראב"ד הכא את שתי ההלכות, חדא הא דבמת איכא הבאת טומאה גם מרחוק, ועוד ההלכה דאין כלים חוצצין בפני הטומאה, דמשתיהן ביחד הוא דנלמד הך דינא דאין צ"פ מועיל להפסיק מלמעלה ומלמטה, ומשתי ( ההלכות אלו הוא דנשנה פרק זה דכוורת. פ"כ הל"א שלשה דברים מצילין באהל המת צמיד פתיל ואהלין ובלועין וכו' צמיד פתיל ואהלין מצילין על הטהורים שלא יתטמאו ואינן מונעין את הטומאה שלא תצא וכו' וכן אהל בתוך אהל וכזית מן המת באהל הפנימי כל הכלים שבאהל החיצון טמאים עכ"ל, ובהשגות ז"ל דוקא באהל שהוא מקבל טומאה א"נ באהל הפנימי שאין לו דרך לצאת אלא על החיצון עכ"ל, ובהל"ו שם ז"ל וכן אם חלק הבית במחיצה מכלפי ארצו והיתה הטומאה בין המחיצה והארץ כלים שבבית למעלה מן המחיצה טמאים שאין האהלים מונעין הטומאה כמו שביארנו עכ"ל, ובהשגות ז"ל והלא דבר ידוע הוא שהאהל חוצץ וכו' אבל טעם המשנה מפני שדרך הטומאה לצאת עכ"ל, ועוד בפכ"ד הל"ב ז"ל בית שחלקו בנסרים וכו' מן הצדדין או מכלפי הקורות וכו' היתה הטומאה בין מחיצה לכותל או בין מחיצה לקורות כלים שבבית טמאים שאין המחיצה מונעת הטומאה שלא תצא ותטמא כמו שביארנו עכ"ל, ודינים אלו הם במשנה פט"ו דאהלות מ"ד, אלא דהראב"ד מפרש דכולהו משום דינא דסוף טומאה לצאת, ודעת הרמב"ם דכולהו משום דאין האהל מציל על הטומאה, ועיין בכ"מ שהביא מהתוספתא פ"ו דכלים דתניא שם להדיא והצמיד פתיל ואהלין מצילין על הטהורין מליטמא ואין מצילין על הטמאין מלטמא, וזהו דברי הרמב"ם. והנה לדעת הראב"ד לא תקשי מהך תוספתא, דתרי גווני אהלים נינהו בדין הצלה מטומאה, וכדתנן בכלים פ"י אלו הכלים מצילין בצמיד פתיל כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה כלי חרס וכו' היו כפויין על פיהן מצילין כל שתחתיהן עד התהום, והיינו מדין אהל, והרי באמת תנן בפ"ו דאהלות דאדם וכלים נעשין אהלים לטמא אבל לא לטהר, אכן פשוט דתרי ענינים נפרדים הם, דהמשנה דאהלות קיימא על דין אהל האמור בתורה בקרא דכל אשר באהל וגו', שמביא וחוצץ ודינו דין חציצה, ובזה הוא דתנן דאדם וכלים אינן חוצצין בפני הטומאה, משא"כ המשנה דכלים מיירי בדין הצלת אהל, ולא בדין חציצת אהל, ודינה כדין צמ"פ שמציל על הטהרה ולא על הטומאה, ובזה שפיר מועיל אהל כלים, דכל הני כלים דמצילין בצמ"פ מצילין גם באהלן על מה שתחתיהן, כיון דדין טהרת והצלת צמ"פ בהו ועיין ברמב"ם פכ"א הל"א שכתב ז"ל אם הדברים שבתוך הכלי המוקף נצלו ק"ו לבלועין ולכלים שתחת האהלים, ועל אהל גמור האמור בתורה הלא לא צריכינן לק"ו, דהא מקרא מפורש הוא כל אשר באהל יטמא הא מה שחוץ לאהל טהור, ומשום שהאהל חוצץ, אלא משום דקאי על אהלי כלים שהצלתן היא מדין צמ"פ, וזהו דצריכינן בהו לק"ו, כיון דאינן בכלל אהל האמור בתורה, משום דינא דהאדם וכלים אינן נעשין אהלים, וע"כ מפרש הראב"ד דהא דתניא בתוספתא דהאהלין מצילין על הטהרה ולא על הטומאה, קאי על אהלי הכלים שהזכרנו, דבהו ודאי דאינן מצילין על הטומאה, כיון דמדין צמ"פ קאתו, אבל אהל גמור האמור בתורה מציל גם על הטומאה, אבל הרמב"ם הרי פסק דגם אהל גמור של נסרים אינו חוצץ בפני הטומאה, וזהו שהשיג הראב"ד, דאהל של נסרים דהוא אהל גמור האמור בתורה, ע"כ הוי דינו דין חציצה שחוצץ גם בפני הטומאה. האומנם דבעיקר הך דינא דכלים כפויין מצילין, נחלקו הרמב"ם והראב"ד בפכ"א שם, דדעת הרמב"ם היא, דאע"ג דדין הצלתן נלמד מצמ"פ, מ"מ הואיל שהן אהלים ובתורת אהל הוא שמצילין לא צריכינן בהו מירוח טיט, והראב"ד חולק שם וס"ל דצריכין מירוח טיט ככל צמ"פ, וא"כ הרי לדעת הראב"ד הצלת כלים כפויין לאו משום אהל היא כלל כי אם מדין צמ"פ ממש, וא"כ הרי לא נוכל לפרש לשיטת הראב"ד דהתוספתא קאי על הצלת כלים כפויים, כיון דאין זה בכלל אהל. אכן נראה מוכרח מהא דחזינן דמצילין כל מה שתחתיהן עד התהום, ואם נימא דהצלתן היא רק בתורת צמ"פ, א"כ הרי צמ"פ אינו מציל רק על תוכו לחוד, אלא ודאי נראה דגם לדעת הראב"ד הצלתן היא בתורת אהל, והא דס"ל דבעינן מירוח טיט, נראה דהוא משום, דהנה באמת צ"ע עיקר הדין דתנן בהמשנה דמצילין כל מה שתחתיהן עד התהום, ומ"ש דלענין הצלה על הטומאה אמרינן דאינן מצילין, ומשום דכיון דילפינן להו מצמ"פ ע"כ הן שוין בזה לצמ"פ שאינו מציל רק על הטהרה לבד, א"כ ה"נ נימא דכי היכי דאמ"פ אינו מציל רק על תוכו גם אהל לא יציל רק על תוכו, ומ"ש דמצילין עד התהום. והפשוט בזה, דהרי הא דאהל מציל עד התהום וצמ"פ אינו מציל רק על תוכו, הא אין זה משום דדין הצלה דצמ"פ שאני מהצלה דאהל, אלא דהוא דין בעצמן של אהל וצמ"פ, דכך הוא דינו של עצם האהל שעד התהום