חדושי ר' חיים הלוי קנד

מבואר היטב הא דבאין בהטומאה כדי שתחלק לכאן ולכאן כנגד הטומאה טהור, דכיון דהחצי זית שתחת אהל הבית פקע מגוף החפצא שלו הבאת הטומאה של מאהיל כנגדה, על כן שוב לא סגי בהאהלת מקצתה שכנגד הארובה, דאין החצי זית שתחת אהל הבית מצטרף לטומאה זו, ואינה יוצאה מן האהל רק בפו"ט, ונמצא דאין כאן האהלת טומאה של זית שלם, וע"כ העומד מלמעלה טהור. ולפ"ז הרי מיושב היטב הא דבפחותה או אפוצה או מחזקת ארבעים סאה וטומאה תחתי' כנגדה עד התהום טמא, אבל תוכה טהור לגמרי, ואף דמונחת על הארץ, ומ"מ אינה בוקעת למעלה לתוך הכוורת, ואע"ג דאין שם דין אהל החוצץ, אכן לפ"ז הרי ניחא, דהרי הא מיהא דדין צ"פ שבה הרי מועיל דליכא בקיעה רק על דין מגע והאהלה כנגדה שבה, אבל טומאת אהל לא בקעה לתוכה, וא"כ מאחר דכל אהל מבטל דין בקיעה והאהלה כנגדה, א"כ הא נמצא דעכ"פ הא ליכא שום צד הבאת טומאה בתוכה, דמטומאת אהל הרי היא ניצלת בצ"פ, ומאהיל כנגדה ובקיעה הרי ג"כ ליכא בתוכה, דתחת אהל הא ליכא לא בקיעה ולא האהלה כנגדה, וממילא הא ליכא שום צד הבאת טומאה בתוכה. ולא דמי לכל ט"ר שבוקעת אף למקום שאינו רצוץ, דהתם ע"י הרצוצה שבגופה הוי דינה שבוקעת והולכת בכ"מ, וממילא דאית בה דין בקיעה והאהלה כנגדה, ואם בקעה לתוך אהל אית בה גם הבאת טומאה של אהל, אבל הא מיהא דגם ברצוצה בעינן צד הבאת טומאה לטמא, אם ע"י בקיעה או ע"י אהל, אבל הכא בכוורת כיון דהצ"פ מציל שאף אם תבקע הטומאה לתוכה לא יחול בה שם אהל, א"כ הא נמצא דבתוך הכוורת שהיא אהל וצ"פ יחד ליכא שום צד הבאת טומאה, דהצ"פ מפקיע מדין אהל, והאהל שע"ג מפקיע מינה הדין בקיעה ומגע כנגדה, ואין כאן הבאת טומאה כלל, וע"כ תוכה טהור ואינה בוקעת למעלה. האומנם דיש לחלק, דהא דאהל מפקיע דין רצוצה היינו אהל שחל אהילתו על הטומאה, אבל הכא כיון דאין הטומאה מתפשטת בהאהל אין זה אהל של טומאה כלל, ובכה"ג י"ל דאינו מפקיע את הרצוצה. וגם דלא מצינו רק שהאהל מפקיע מהטומאה דין רצוצה, וממילא דאין כאן רצוצה, אבל היכא דהיא עכ"פ רצוצה, זה לא מצינו שלא תבקע לתוך אהל, וא"כ הרי נסתר מש"כ. אכן נראה דזהו הנלמד ממשנה זו דכוורת דלא נחלק בהכי, ורק דבכולהו גווני אין שום בקיעה של רצוצה ומגע תחת אהל, וכולהו מילי דרצוצה האהל מבטלן, ואין שם טומאת מגע כלל תחת אהל, וזהו דתנן דבפחותה או אפוצה וטומאה תחתי' אינו טמא אלא תחתי' כנגד הטומאה, אבל למעלה טהור, ואף באינה גבוהה טפח מהארץ, ומשום דהצ"פ מציל מטומאת אהל, וטומאת מגע של הבקיעה לא שייכה תחת אהל, וכש"נ. ובזה יובן מקור דברי הרמב"ם שפסק דגם בגבוהה מן הארץ טפח חשובה הטומאה שתחתי' רצוצה, והיינו משום דאהל כלים אינו מפקיע דין רצוצה, וגם הראב"ד לא פליג אלא משום דסובר דטומאה שבאויר לא הויא רצוצה, וכדכתב בפט"ז מהל' טו"מ הל"ו בהשגתו שם, אבל בדין הפקעת רצוצה שע"י אהל לא מצינו דחולק על הרמב"ם, ולפי דברינו הרי הדבר מפורש במשנתינו, שמחלקת בין שלמה לפחותה ואפוצה ובאה במדה, דבשלמה דהויא כלי אינה מפקעת דין בקיעה וע"כ תוכה טמא מפני שהטומאה בוקעת לתוכה, משא"כ בבאה במדה או פחותה או אפוצה דלא הויא כלי והויא אהל גמור, ומפקיע בתוכו דין בקיעה, ע"כ תוכה טהור, והיינו להדיא כפסק הרמב"ם דאהל של כלים אינו מפקיע לא דין בקיעה ולא דין מאהיל כנגד הטומאה, וכש"נ. והנה קשה על דברינו מהא דפסק הרמב"ם בפ"ד שם דמאהיל כנגד הטומאה מצטרף בהדי אהל ולא בהדי מגע, הרי דדעת הרמב"ם היא דמאהיל כנגד הטומאה הויא טומאת אהל ולא טומאת מגע, והוא כר"ז בחולין שם ולא כרבא, וזהו דלא כמש"כ דלהכי אינה מתפשטת בתוך הכוורת משום דפוסק כרבא דהויא טומאת מגע, והרי דעת הרמב"ם היא דהיא טומאת אהל. אלא דבאמת אכתי צ"ע דברי הרמב"ם בפ"ד שם שפסק בסתמא דמאהיל כנגד הטומאה מצטרף רק בהדי אהל ולא בהדי מגע, ולא חילק דברצוצה מצטרף בהדי מגע, ולמה השמיט משנתינו דהמגע והמאהיל כנגדה מצטרפין ברצוצה. והנראה מוכרח מזה, דטעמא דהרמב"ם הוא משום דפוסק כר"ש דאמר מלא תרווד רקב אינו מטמא במגע, וחולק ארבי יוסי וכמבואר בסוגיא דחולין שם, וסובר הרמב"ם דלר"ש גם רצוצה ממש ג"כ מצטרפת רק בהדי אהל ולא בהדי מגע, דאלא"ה הרי מצינו מגע בתרווד רקב היכא דהיא רצוצה, וע"כ זהו שפסק בסתמא דמאהיל כנגדה אינו מצטרף בהדי מגע, כיון דגם רצוצה אינה מצטרפת רק בהדי אהל ולא בהדי מגע, אבל בפלוגתא דר"ז ורבא באמת פוסק הרמב"ם כרבא דטומאת מאהיל כנגדה הויא בכלל מגע לר"י, דהרי פסק דכל טומאה שבאויר חשיבא רצוצה, שזהו יסוד הדין דחשוב מגע. ולפ"ז מתישבים היטב דברינו, דנראה דטומאה רצוצה בין אם שם מגע בה או שם אהל, מ"מ הא מיהא ודאי לכו"ע דאיכא צד הבאת טומאה בבקיעתה לכנגדה, אף אם לא יהא בה דין הבאת טומאה לצדדין, וכעיקר ההלכה שנאמרה בה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, וא"כ הכא דהצ"פ מציל מטומאה המתפשטת לצדדין שלא תבקע לתוכה, א"כ ממילא דבתוך הכוורת לית בה רק בקיעת טומאה דכנגדה לבד, וזהו דתנן דאין טמא אלא כנגדה, וניחא הא דתנן דבפחותה ואפוצה גם כנגדה טהור גם לר"ש דשם טומאת אהל בה, וכמש"כ דתחת אהל דליכא שם דין בקיעה א"כ ממילא דלית בה טומאה זו שאין בה דין הבאת טומאה לצדדין, כיון שכל הבאת טומאה זו היא רק ע"י בקיעה דליתא זאת באהל, וכש"נ. פי"ט הל"ב היתה גבוהה מן הארץ טפח וטומאה תחתי' או בתוכה או על גבה או בבית הכל טמא וכו' וכל שע"ג וכל שבתוכה טמא שהכלי מביא את הטומאה ואינו חוצץ כמו שנתבאר עכ"ל, ובהשגות ז"ל דברים אלו כבדים הן וכו' כי מעל גבה והטומאה מבחוץ איך תבא לתחתי' אעפ"י שגבוהה מן הארץ טפח והיא כלי והלא היא של חרס, ומצאתי וכו' שהרי אמרו המאהיל על הטומאה של שרצים טהור פי' ספק נגע וספק לא נגע טהור דהו"ל כנזרק והנזרקין ספיקן טהור שאין לך דבר שמטמא מלמעלה ומלמטה אלא כזית מת וכו' ואולי על זה הדרך הלכו ואמרו אם הטומאה על גבה והכוורת תחתי' וכלים תחת הכוורת וכו' הכל תחת אויר הטומאה וכיון שהוא כלי אינו מפסיק וכו' עכ"ל, וכ"כ לעיל בהל"א בהשגות שם וז"ל אין כאן טעם שהרי בכוורת של חרס עסקינן שהוא חוצץ ולא נתחוור אצלי טעם המשנה טעם ברור עכ"ל, אבל צ"ע מה שהביא מהסוגיא דנזיר, והלא הכא הא הויא הקושיא משום דהצ"פ מפסיק ביניהם, ומזה לא הוזכר כלל בהסוגיא דנזיר שם, וגם צ"ע דמאי אלימותא להוכיח מהסוגיא דנזיר, אחרי שדבר זה מפורש במשניות בכל פרק כוורת, וצ"ע. והן יסוד קושיית הראב"ד מה דלא ניחא לי' בתירוץ הרמב"ם שכתב דלהכי הטומאה עוברת על גביהן משום דאדם וכלים אינן נעשין אהלים לטהר אשר בזה הרי מפורש דכלים אינן חוצצין בפני הטומאה, צ"ל דהוא משום דס"ל, דנהי דליכא כאן אהל החוצץ, אבל מ"מ הרי חוצצת על תוכה מדין צ"פ שלא יהא שם טומאה עוברת, וממילא דחסר כאן עיקר הבאת טומאה, כיון דבין הטומאה